מנהיגות כאריסמאטית ותקופת השופטים מחבר: פרופ' זאב וייסמן

חזרה3

מאז שנתגלגל הכינוי 'מנהיגות כאריסמאטית' אל אוצר המונחים של מדע המקרא¹ קנתה לה יותר ויותר אחיזה ההכרה, שתקופת השופטים מייצגת, בצורה מובהקת יותר מכל תקופה אחרת במקרא, את המנהיגות הכאריסמאטית בישראל. להכרה זו היו שותפים חוקרים בעלי גישות והשקפות שונות בחקר המקרא, כמו: אלט ונות,² אולברייט,³ בובר,⁴ קויפמן⁵ ואחרים. לאחרונה דן בנושא זה א' מלמט במאמרו על השופט-המושיע כמנהיג בתקופת השופטים,⁶ וניסה לבחון באורח מפורט את מהותו של 'משטר השופטים הכאריזמאטי', שהוא רואה בו 'משטר מדיני מיוחד במינו'. אין, כמובן, חידוש בעצם ראייתו את השופט-המושיע כמנהיג הכאריסמאטי של תקופת השופטים;⁷ ברם, נסיונו ליישם את התיאוריה של ובר ביחס למנהיגות הכאריסמאטית על תקופת השופטים ולהגדירה כ'משטר שופטים כאריסמאטי' – מעורר בעיות מיתודולוגיות, הקשורות בקביעת הזיקה שבין שני המונחים, שהאחד הוא טיפולוגי, והשני – היסטורי. לבעיות אלו רוצה אני לייחד מאמרי זה.

שלוש בעיות נראות לי רלבאנטיות בהקשר זה, והן:
א. האם ובאיזו מידה נכון לזהות מנהיגות כאריסמאטית עם משטר מדיני מסוים?
ב. כיצד ניתן להגדיר את תחומיה ההיסטוריים של מה שמכונה תקופת השופטים?
ג. הקיימת זיקה מיוחדת בין המנהיגות הכאריסמאטית ובין תקופת השופטים, ומה טיבה?

א. הנכון לזהות מנהיגות כאריסמאטית עם משטר מדיני?

מלכתחילה יש משום פאראדוקס בעצם זיהוים של שני מושגים אלה. זאת משום שבמקורו קשור המושג 'כאריסמה' עם השקפה תיאוקראטית, שיש בה הסתייגות עקרונית ממשטר מדיני, המבוסס על הכרה בשלטונו של בשר-ודם. כמושג תיאולוגי באה הכאריסמה לבטא את סגולותיהם הרוחניות המיוחדות של אישים הממלאים פונקציות דתיות מטעם האל, בחסד האל ובשליחותו.⁸ זהו הטעם לכך, שהמחקר האנתרופולוגי והסוציולוגי מזהם את הכאריסמה בראש ובראשונה עם טיפוס הנביא.⁹ זהו אף הטעם, שחוקרים מודרניים שדנו במנהיגות הכאריסמאטית של תקופת השופטים זיהו אותה עם השקפה על מלכות שמים,¹⁰ או עם השקפה על 'מלכות-אלוהים נביאית'.¹¹

העתקתו של מושג הכאריסמה, כפי שעשה ובר, מן הספירה התיאולוגית אל התחום הסוציולוגי, כרוכה היתה מלכתחילה במעין סיקולאריזאציה מאונס שלו, ונתאפשרה רק על-ידי כך שהגביל את מושגיותו הטראנסצנדנטאלית למושגיות פונקציונאלית. ובר לא התייחס אל הכאריסמה כקטיגוריה מוחלטת לעצמה, לא מבחינה פילוסופית, לא מבחינה היסטורית ולא מבחינה ערכית.¹² באותם מקומות שבהם דן ובר במנהיגות הכאריסמאטית, בקונטקסט חברתי-מדיני, הגדיר אותה כטיפוס של סמכות העומדת בניגוד לשני טיפוסי הסמכות הרווחים בחברה: הסמכות הליגלית-הראציונאלית והסמכות המסורתית.¹³ אף בהבחנה כוללנית ובעלת אופי טיפולוגי זו הדגיש ובר את ייחודה של הסמכות הכאריסמאטית בהיותה מיוסדת, בראש ובראשונה, על הסמכות האישית, הנובעת מסגולות אינדיבידואליות מיוחדות ובלתי-רגילות.¹⁴ למעשה אין הצדקה לדבר על משטר של מנהיגות כאריסמאטית, אלא על מנהיגים כאריסמאטיים!

אכן, עצם העובדות, ששורה ארוכה של מנהיגים ואישים במשטרים מדיניים שונים זה מזה מבחינה קונסטיטוציונית, מבחינה סוציאלית ומבחינה היסטורית, נחשבו לכאריסמאטיים אליבא דאותם חוקרים שאימצו כינוי זה להגדרת טיפוס של מנהיגות, מאמתת מסקנה זו.¹⁵ על-כן יש משום סטייה מיתודולוגית מהגדרות-המוצא שטבע ובר ביחס למנהיגות הכאריסמאטית בעצם הנסיון לזהותה עם משטר מדיני והיסטורי מסוים, סטייה הנעוצה בהסבת הקטיגוריזאציה הטיפולוגית לקטיגוריזאציה היסטורית-מדינית. במקום ההבחנה על-פי חתך לאורך של טיפוסי-מנהיגות שונים, על-פי אופי סמכותם, נעשו נסיונות של הבחנה על-פי חתך לרוחב של תקופות ומשטרים היסטוריים ומדיניים, על-פי טיפוסי-המנהיגות השונים. ביחס למקרא התבטא הדבר בהבחנה שנשתרשה בין תקופת השופטים הכאריסמאטית, מכאן, ובין תקופת המלוכה הליגאלית-התורשתית, מכאן.¹⁶ אפשר, שראשיתה של סטייה מיתודולוגית זו כבר צמחה מחיבורו של ובר עצמו, הדן ביהדות הקדומה.¹⁷ אמנם אין ובר מזהה שם את הכאריסמה עם תקופה מסוימת ומשטר מסוים בתולדות ישראל; אבל כשהוא מזכיר טיפוסים שונים של מנהיגים, כמו מצביאי-המלחמה,¹⁸ שופטים-מושיעים,¹⁹ נזירים ונביאים אקסטאטיים²⁰ ואפילו שופטים בעלי חכמה משפטית.²¹ אותם הוא מכנה 'כאריסמאטיים' – מסתבר, שרובם קשורים עם 'מה שמכונה ימי השופטים'.²² אין ספק, שלזיהוי זה תרמה העובדה, שגיבוריה של תקופה זו, כפי שמתוארים בסיפורים ובאגדות של ס' שופטים, מצטיירים כאישים כאריסמאטיים הן במטבעות-הלשון התואמים כינוי זה, כמו 'ויקם ה' מושיע' (שופ' ג: ט, טו; וראה גם ו: יד, לו; י: א; יב: ג; יג: ה; טו: יח);²³ 'ותהי עליו רוח ה'' (ג: י; יא: כט); 'ורוח ה' לבשה את' (ו: לד); 'ותצלח עליו רוח ה'' (יד: יט; טו: יד);²⁴ הן במוטיבים, כמו ההועדה האלוהית, האותות, התשועה הנסית, ועוד.²⁵ מאידך, אין מושיעים אלה מתוארים כהנהגה שיש בה אחידות וכשלטון שקיימת בו רציפות. הצד האחד המשותףלהם מנוסח במבוא ההיסטוריוסופי של ס' שופטים: הם מוקמים על-ידי ה' להושיע את ישראל מיד אויביהם (שופ' ב: טז, יח) 'בהנחם ה' מנאקתם מפני לחציהם ודחקיהם' (שם, פסוק יח). הם מייצגים בהופעתם הספוראדית את גילויי החסד האלוהי בין תקופות חוזרות ונשנות של מצוקה ושל חטא. בנקודת-מפגש זו שבין הטיפולוגי ובין ההיסטורי נקבע מבחנה של המיתודולוגיה; מצד אחד עליה לשמור על עצמיותם השונה של שני ההיבטים השונים הללו; ומן הצד האחר עליה להסביר את הזיקה שביניהם מבלי שתזהה אותם זה עם זה. תנאי ראשוני לכך הוא מיצוי העדויות המקראיות הקשורות עם היבטים אלה, על-פי טיבן ומקורותיהן, אם מן המסורות הבודדות ואם מן החיבורים ההיסטוריוגראפיים המקיפים. נפנה תחילה להיבט ההיסטורי.

ב. הגדרת תחומיה ההיסטוריים של תקופת השופטים

כל נסיון להגדרת תחומיה של תקופה היסטורית הוא בבחינת ניתוח מלאכותי, הבא לקבוע, לאחר-מעשה, מסגרת ושיטה למאורעות שנתרחשו ברצף הזמן, על-פי עקרונותיו המיתודולוגיים של ההיסטוריון. מבחינה זו יש לדמותו לנעיצת אזמל המנתחים בשטף הזמן. מטבע הדברים שככל שרחוקים אנו ממאורעות התקופה הנידונה ונאלצים להסתמך על מקורות היסטוריוגראפיים משניים ביחס להגדרתה ולתחומיה של אותה תקופה, נעשה נסיון זה מלאכותי יותר ומורכב יותר.

ההיסטוריוגרפיה המקראית, על-פי שיטתה, הבחינה בתקופה בתולדות ישראל, שנתכנתה בשם 'שופטים', שאותה הגדירה והכלילה במבוא ההיסטרויוסופי של ס' שופטים (ב: ו ואילך). הציון ההיסטורי 'ימי השופטים' שאינו מופיע במפורש במבוא זה, נזכר במל"ב כג: כב וברות א: א; ואילו הכינוי 'שופטים' למנהיגי ישראל בתקופה הקדם-מלכותית מופיע בשמ"ב ז: יא²⁶ = דה"א יז: ו, י. במסגרת זו אין זה מענייני לדון במפורט בהבחנות השונות הקשורות עם טיבה ועם זיהויה של העריכה הזאת, מבחינה היסטורית ומבחינה ספרותית.²⁷

אני יוצא מן ההנחה, הרווחת בחקר המקרא, כי המסגרת העריכתית הזאת מאוחרת לתקופה המתוארת על-ידיה ומודעת כבר לקיומה של המלכות בישראל; וכן שהערכתה שהיא מעריכה את התקופה מושפעת, במידה זו או אחרת, מעקרונותיה ההיסטוריוסופיים והמיתודולוגיים, שאינם זהים בהכרח לאלה שפעלו בתקופה המתוארת עצמה.²⁸ עם-זאת, עצם ההבחנה שבין האינטרפרטאציה של המאורעות, כפי שמתבטאת במבוא ובהערות המסגרתיות-הפראגמאטיות, ובין האותנטיות של המאורעות עצמם, המשמשת הנחת-מוצא לביקורת ההיסטורית של המקרא, אינה מחייבת אותנו לשלול מראש אותה פריודיזאציה היסטורית המשתקפת מן הפרוגראמה של העריכה ההיסטוריוגראפית.²⁹

על-פי פרוגראמה עריכתית זו יש הבחנה ברורה בין תקופת יהושע ודור הזקנים 'אשר האריכו ימים אחרי יהושע' (שופ' ב: ז) ובין אותו דור, שממנו החלה מתפתחת אותה שרשרת חוזרת של חטא – שעבוד – תשועה שבה משולבים השופטים (שם, פסוק י ואילך).³⁰ בהתאם להבחנה זאת לא כללה זו במסגרת העריכה שלה לא את המאורעות המתוארים בפרק א ולא את אלה שבנספחות, פרקים יז-כא.³¹ אבל כללה בה לא רק את השופטים שקמו להושיע את ישראל מיד אויביו, אלא אף את אלה המכונים 'השופטים הזעירים' (שופ' י: א-ה; יב, ח-טו).³² אכן, סבורני שעל-אף מגמותיה הפראגמאטיות-הדתיות של עריכה זו, אין להסביר פריודיזאציה זו רק מנימוקים של השקפה דתית על תולדות ישראל; אלא היא משקפת הבחנה שיטתית, שיש לה אחיזה במציאות ההיסטורית, בין שתי תקופות שונות מבחינת הדינאמיקה ההיסטורית שאפיינה אותן: בין תקופה של מלחמות כיבוש והורשה של שבטים בדרך להתנחלותם, מזה, ובין תקופה של מלחמות התגוננות של מתיישבים לאחר התנחלותם, מזה. רק את התקופה השנייה אפיינה הופעתם של השופטים. זאת ניתן ללמוד לא רק מן המבוא ההיסטוריוסופי (שופ' ב: טז, יח), אלא אף מהעדר השם 'שופטים' או שימוש בפועל 'שפט' מאותם מקורות ספרותיים שלא נכללו במסגרת העריכה האמורה. אין אנו מוצאים את השופטים פועלים ברקע המאורעות המסופרים בשופ' פרק א ופרקים יז-כא, כשם שאין אנו מוצאים אותם ברקע הסיפורים של ס' יהושע. אמנם מופיע הכינוי 'שופטים' בס' יהושע, אך אינו זהה כלל מבחינה סימאנטית עם כינוי זה שבמבוא של ס' שופטים ובמקומות האחרים שציינתי לעיל.³³

על הבחנה זו מעידים הסיפורים שבפרק א ופרק יח, שלא נכללו במסגרת העריכה הנזכרת, שמבחינת הדינאמיקה ההיסטורית הם אחוזים באותו רקע המתואר בצורה אוטופיסטית בס' יהושע, בין אם הם בגדר מקורות אלטרנאטיביים מהימנים יותר מבחינה היסטורית.³⁴ ובין אם הם מקורות משלימים או ממשיכים.³⁵ הסיפור על בני דן, היוצאים לחפש מקום להתנחלות-קבע וכובשים את ליש (שופ' יח), בין אם הוא ממשיך את המקור שבפרק א: לד³⁶ ובין אם אינו תלוי בו במישרין, מתאר אותם מאורגנים ב'מחנה-דן' (פסוק יב), שהיא צורת ארגון צבאית-למחצה של שבט, או בית-אב, הקשורה בשלב של נדודים לקראת התנחלות-קבע.³⁷ בני קיני חותן משה, שאמנם אינם חלק אורגני משבטי ישראל, עולים להתיישב 'את העם' בנגב ערד (שופ' א: טז). בסיפור על מלחמת דבורה, הכלול במסגרת העריכה ההיסטוריוגראפית הנ"ל של ס' שופטים, אנו מוצאים שלוחה שלהם, את חבר הקיני,³⁸ היושב כבר ישיבת-קבע בגליל (שופ' ד: יא, יז).

הבחנה זו, הנוגעת לקביעת התחום התחתון של תקופת השופטים, אינה קובעת עדיין, שהתהליכים המאפיינים את הדינאמיקה ההיסטורית של התקופה ביחס לקודמתה אכן היו אחידים והתחוללו בעת ובעונה אחת בכל שבטי ישראל; וממילא אינה קובעת, שהיה קיים בה משטר חברתי ומדיני מונולוגי והומוגיני. אבל יש בו בתיחום זה, על כל המלאכותיות שבו, כדי לאבחן את טיבם של המשברים והזעזועים המאפיינים תקופה זו ביחס לקודמתה.

נשאלת השאלה אם ניתן לציין גם את תחומה העליון של תקופת השופטים על-פי העריכה ההיסטוריוגראפית האמורה. לכאורה הדבר קל יותר מציון התחום התחתון, מאחר שהמלוכה מציינת תמורה קיצונית, הכרוכה במשבר אידיאולוגי מרחיק-לכת, כפי שמתוארים הדברים בשמ"א פרק ח. עם-זאת מתעוררות בעיות מספר. אחת קשורה בשאלה אם אמנם כללה העריכה ההיסטוריוגראפית הנ"ל את עלי הכוהן ואת שמואל הנביא במסגרת תקופת השופטים. אמנם יש לכך סימוכין בהערת-המסגרת המופיעה ביחס לעלי הכוהן – 'והוא שפט את ישראל ארבעים שנה' (שמ"א ד: טז) – הדומה לזו החותמת את הסיפורים על שמשון (שופ' טז: לא);³⁹ וכן בהערות המכלילות ביחס לשמואל (שמ"א ז: טו-יז), הדומות לאלו המתארות את השופטים הזעירים;⁴⁰ אך לעומת זאת אין דיוקנם של עלי ושל שמואל זהה מבחינה טיפולוגית לזה של השופטים-המושיעים,⁴¹ וספק אם אפילו לזה של השופטים הזעירים.⁴² אם אמנם היו כלולים הפרקים על עלי ועל שמואל במסגרת העריכה ההיסטוריוגראפית של תקופת השופטים, שאליבא דכמה חוקרים קדמה לעריכה הדבטרונומיסטית,⁴³ יש בכך להעיד על כך שהפריודיזאציה ההיסטורית אינה חופפת בהכרח עם קטגוריזאציה טיפולוגית של מנהיגות.

בעיה אחרת מתעוררת ביחס לשאול: באיזו מידה הוא ממשיך את שרשרת השופטים-המושיעים, ובאיזו מידה הוא מייצג כבר את משטר המלוכה, את המשטר החדש, בישראל?⁴⁴ דומה, שעל-פי חזון נתן לדוד יש מקום לסברה, שעד להבטחת שושלת-עולם לדוד נחשבו כל קודמיו לשופטים (שמ"ב ז: ז, יא).⁴⁵ כנגד זה, לא רק הדיון החריף ביחס להקמת המלוכה, שהדיו משתקפים משמ"א פרק ח, אלא אף גורמים יסודיים בתיאור מלכותו של שאול מצביעים על התמורה החברתית והמדינית שנתחוללה ושסימניה, בין השאר, הקמת צבא-קבע (שמ"א יג: ב; כב: ז) והטלת מסים (שם, יז: כה). ראוי להדגיש כאן, כפי שנהגנו ביחס להגדרת התחום התחתון, שאין לראות בציון תחום עליון זה של תקופת השופטים משום קו מוחלט, המפריד בין שתי תקופות מונוליתיות שונות, אלא הבחנה מיתודולוגית, הבאה להבליט קווי-אופי שונים בתמורות המתחוללות במהלך ההתרחשות ההיסטורית.

מהגדרת תחומים 'נזילה' זו, כפי שהמצטיירת מן ההיסטוריוגראפיה של תקופת השופטים, ניתן להסיק מסקנות לגבי מקומם של השופטים-המושיעים בתולדות ישראל. שופטים אלה מייצגים את המושיעים הצבאיים שהתייצבו בראש מלחמות ההתגוננות של שבטי מתיישבים, לאחר שהתנחלו על אדמתם, אך קודם שנתאחדו במסגרת מדינית מחייבת אחת. אין הם מייצגים את המנהיגים הצבאיים של מלחמות הכיבוש, מחד גיסא; ואין הם מייצגים את המנהיגים הצבאיים של תקופת המלוכה, מאידך גיסא.⁴⁶ על רקע חברתי ומדיני זה יש לבחון את טעמה ואת טיבה של הזיקה המיוחדת שבין המנהיגות הכאריסמאטית שנתגלמה בדמות השופטים-המושיעים ובין תקופת השופטים.

ג. מה טיבה של הזיקה המיוחדת שבין המנהיגים הכאריסמאטיים ובין תקופת השופטים?

אליבא דהיסטוריוסופיה הדבטרונומיסטית של ס' שופטים (ב: ו-טז: לא)⁴⁷ קיימת מעין חוקיות דיאלקטית-תלת-שלבית החוזרת במהלך התקופה, שהסברה פראגמאטי-דתי: חטא הולך וגובר, מצוקה גוברת, תשועה נסית, וחוזר חלילה.⁴⁸ השקפה זו מנוסחת בניסוחה המכליל במבוא ההיסטוריוסופי (ב: יא-יט) ומוצאת את יישומה הקונקריטי במסגרת הפראגמאטית, הקושרת את הסיפורים השונים על השופטים והמושיעים לשרשרת היסטורית-כרונולוגית אחת.⁴⁹ במסגרת סכימה היסטורית זו נקבע מקומם של השופטים-המושיעים כפועלים במוקדים שבין המצוקה ובין התשועה, ואילו שני המוקדים האחרים – זה שבין התשועה ובין החטא וזה שבין החטא ובין המצוקה – נשארו שוממים מבחינה היסטורית. לכאורה ניתן לזהות את 'השממה ההיסטורית' הזאת עם אנרכיה מדינית ודימוריאליזאציה דתית-מוסרית, שאחראים לה בני ישראל ככלל (כמטבע החוזר בעריכה הנ"ל); אך דווקא באותם המקומות שבהם מלווה הערכה שלילית מעין זו את סיפור המאורעות (שופ' יז: ו; כא: כה – 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה') אין ניכרים כל סימנים של מסגרת-העריכה הדבטרונומיסטית, ומה שחשוב יותר, נעדרים כל עקבות של שופט-מושיע או של מנהיג כאריסמאטי כלשהו.⁵⁰ יהא בכך משום גישה סלקטיבית מבחינה מיתודולוגית למתוח קו של רציפות היסטורית של מנהיגות כאריסמאטית על-פי מוקדי התשועה שהם בגדר שיאי התקופה, ולהתעלם מן הקואורדינאציות והתשתית שעליה מתפתחת עקומה זו, רק משום שמוקדים אלה הם עיקר עניינם של המאורעות המסופרים בקובץ העיקרי של ס' שופטים (פרקים ב-טז). מה מאפיין תשתית חברתית-מדינית זו? אין לנו די פרטים מן הסיפורים על המושיעים שעל-פיהם נוכל להגדיר בבירור את טיבו של אותו משטר חברתי-מדיני. במחקר החדש נהוג אומנם לכנותו 'משטר פאטריארכלי-שבטי',⁵¹ בעיקר בשל סמכותם המנהיגה של זקני השבט.⁵² ברם, אין אנו מוצאים את זקני השבט כגורם פעיל ומנהיג באותם הסיפורים של המושיעים. רק בשניים מן הסיפורים הללו נזכרים הזקנים, ושניהם קשורים לאזורי עבר-הירדן המזרחי. בסיפור רדיפתו של גדעון אחר זבח וצלמנע מלכי מדין (שופ' ח) נתקל גדעון בסירובם של זקני סכות ופנואל לספק לחם לאנשיו העייפים (ח: ה-יז). זהותם האתנית של יישובים אלה אינה ברורה. אפילו יש לראות בהם חלק מן האוכלוסייה הישראלית,⁵³ הרי ספק אם ניתן להכליל ולקבוע על-פיהם את מעמדם של הזקנים בחברה הישראלית הטיפוסית.⁵⁴ מכל-מקום, בסיפור זה הם מייצגים ללא-ספק את העמדה הספראטיסטית המובהקת, שיש בה משום אנטיתיזה לאותה הזדהות בעלת גוון לאומי שאותה מייצגים המושיעים.⁵⁵

בסיפור מלחמתו של יפתח בבני עמון (שופ' יא) אין בכוחם של זקני גלעד להנהיג את עמם למלחמה בבני עמון והם נאלצים לפנות אל יפתח על-מנת שישמש להם לקצין (פסוק ו) ולראש (פסוקים ח-יא).⁵⁶ אם אמנם זקני-גלעד הם דגם מייצג של מעמדם של הזקנים בשבטי-ישראל המרכזיים, הרי הם מבליטים רק את הסטאטיקה והרפיון של המנהיגות המסורתית, לעומת הצרכים ההיסטוריים-הדינאמיים. אמנם הם מייצגים סמכות שיפוטית ומחוקקת (פסוקים ז-י), אך את הסמכות האקסקוטיבית, ובייחוד זו הדרושה לשעת-חרום, מייצג הראש והקצין. לא ייפלא אפוא, שבמקור האותנטי הראשון במעלה על מלחמת-החירות הגדולה של שבטי ישראל נגד לחץ הכנענים, בשירת דבורה (שופ' ה), אין נזכרים הזקנים כלל, מה שאין כן התארים 'שרים', 'חוקקים', 'מושכים בשבט סופר' הנזכרים בה פעמים מספר.⁵⁷ על-כן סביר להניח, שהמנהיגות הפאטריארכלית-השבטית, שאפיינה את המשטר החברתי של שבטי ישראל בשלבים הקדם-התיישבותיים, ושמייצגיה היו זקני השבט, הלכה ונתרופפה ככל שנתבסס ונסתעף תהליך ההתיישבות והביא להתפצלות שבטית, מחד גיסא,⁵⁸ וככל שהלחץ הגובר על השוסים והאויבים על אזורי ההתיישבות הישראלית העלה את הצורך במנהיגות שתהא מסוגלת לרכז סביבה כוחות גדולים יותר למלחמות התגוננות, מאידך גיסא. כך אירע, שלצד המנהיגות הסטאטית-המסורתית צמחה מנהיגות דינאמית מבין 'גיבורי החיל', כדוגמת גדעון (שופ' ו: יב), יפתח (שם, יא: א) ושאול (שמ"א ט: א),⁵⁹ הלכה ונוצרה מתיחות בין משטר של מעין 'דימוקראטיה שבטית פרימיטיבית',⁶⁰ שינקה את סמכותה ממסורת תקופת הנדודים והכיבושים, ובין כעין משטר חירום צבאי-למחצה, שצמח על רקע הצרכים הגיאו-שבטיים של המתיישבים. את הראשון אפיינה מנהיגותם של זקני השבט, ואילו את השני – מנהיגותם של המושיעים הכאריסמאטיים.

מנהיגותו הכאריסמאטית של גדעון מתגלה ('ורוח ה' לבשה את גדעון'; שופ' ו: לד) כאשר הוא מצליח לגייס למלחמה, פרט לבית-אביו אביעזר, אף לוחמים 'מכל מנשה, מאשר, מזבלון ומנפתלי' (שם, פסוק לה). המתיחות שבין מנהיגותו הכאריסמאטית ובין הסמכות השבטית-המסורתית נרמזת בסיפור על שליחותו להושיע: 'הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי' (שם, ו: טו).⁶¹ דיוקנו הכאריסמאטי של יפתח כמושיע במלחמה⁶² קשור בהצלחתו לגייס עמו למלחמה בבני עמון לא רק את הגלעד, אלא אף את מנשה (שם, יא: כט). אהוד בן גרא מבנימין משכיל להתגבר על המשעבד המואבי רק לאחר שהוא מזעיק את בני ישראל מהר-אפרים (שם, ג: כז).⁶³ והנצחון הגדול על הכנעני במלחמת דבורה וברק מושג הודות להצלחתם להזעיק ולעורר למלחמה את שבטי ישראל הגובלים עם מרכזי השלטון הכנעני בצפון (שם, ה: יד-טו, יח), כששבטי נפתלי וזבלון (שם, ד: ו, י) משמשים גרעין, שמסביבו התלכדו המתנדבים בעם, למלחמת-חירות זו. מבחינה זו ייצגו המושיעים את השליחות הלאומית, שכן השכילו למצות את האינטרס המשותף של השבטים המתיישבים ולגייסם למלחמה נגד הלוחצים עוד לפני שנתגבשה בתוכם תודעה מדינית-לאומית. הצלחתם היתה זמנית והיתה קשורה, אד-הוק, עם המאמץ להשתחרר מן הלחץ. סמכותם הכאריסמאטית נבעה מסגולתם האישית לעורר את השבטים ולגייסם למלחמה על בסיס וולונטארי, כפי שמשתקף הדבר משירת דבורה ומסיפורי גדעון. ניתן לשער, שככל שחזרה תופעה זו נוצרו מוקדי מתיחות בין המסגרות השבטיות המסורתיות ובין המסגרת הצבאית הוולונטארית והבינשבטית, שבראשה התייצב המנהיג-המושיע. הלך ונוצר מעין שיווי-משקל רופף בין מנהיגותם של הזקנים, שייצגו עדיין את 'הדימוקראטיה השבטית' שנתמסדה ובין המנהיגות של המושיעים, שייצגו את 'הדימוקראטיה הצבאית' של הלוחמים המתנדבים. אפשר, שאת הראשונה ייצג המונח 'עדה';⁶⁴ את האחרונה ייצג המונח 'איש ישראל'.⁶⁵

על רקע זה ניתן אולי להסביר את מנהיגותם של אלה המכונים 'השופטים הזעירים'. ככל שנתערער שיווי-משקל רופף זה וככל שמשקלם של המנהיגים הצבאיים עלה, נתהוותה בשלב מסוים⁶⁶ מעין פשרה בין הסמכות המסורתית של זקני השבטים ובין האינטרסים החדשים הגיאו-שבטיים, שחייבו דפוסי-ארגון חדשים. ייתכן, ש'השופטים הזעירים' ייצגו פשרה זו בהיותם נושאי משרה בעלת סמכות שיפוטית ואדמיניסטראטיבית על בסיס אזורי ובינשבטי.⁶⁷

מן התיאור הכרוניקאי הקצר עליהם אפשר להתרשם, שהיו אלה ברובם זקני שבט שצברו עוצמה ויוקרה כמתיישבים, כמו יאיר הגלעדי (שופ' י: ג-ה), אבצן מבית-לם (שם, יב: ח-י) ועבדון בן הלל הפרעתוני (שם, שם, יג-טו). אפשר, גם יפתח הגלעדי, לאחר שהושבה לו נחלת אבותיו בגלעד, נמנה אף הוא עם שופטים אלה.⁶⁸

מן ההבחנות שהעלינו על בסיס העדויות הסיפוריות וההיסטוריוגרפיות שבמקרא אין לראות במושיעים הכאריסמאטיים את מייצגי המשטר המדיני של תקופת השופטים, אלא את מבשריו של משטר מדיני חדש: משטר המלוכה. מכאן יובן הקושי שרמזתי עליו לעיל, סעיף ב, לתחום קו-תחום ברור ומוגדר בין השופט-המושיע ובין המלך-המושיע. השופטים-המושיעים היו דגם של מנהיגי ה'מדינה-בדרך'. הכאריסמה התבטאה אצלם בזהות שנוצרה בין נכונותם להתנדב ולצאת למלחמת-ישועה נגד הלוחצים ובין האינטרס הבטחוני-הלאומי של המתיישבים הישראלים. אופי השליחות של מנהיגותם נובע מהעדר מסגרת מדינית מגובשת ובעלת-כפייה, ומנכונותם של בני שבטם ובני-עמם לקבל עליהם אל מנהיגותם על בסיס וולונטארי. גורמים אלה הם המסבירים, לדעתי, את הזיקה המיוחדת שבין המושיעים הכאריסמאטיים ובין תקופת השופטים.

זיקה זו שבין פינומן המוגדר כ'טיפולוגי' ובין תהליכים היסטורים הולמת, לדעתי, את הפונקציונאליות שבמושג ה'כאריסמה', כפי שתוארה על-ידי ובר במסכתו הסוציולוגית. הכאריסמה מאפיינת את המנהיגות השליחית, הצומחת בחיק משטר חברתי קיים, מתוך מוקדי המשבר שלו, ומבשרת את לידתו של החדש מתוך הישן.