"וישם ה' לקין אות" על התרגום המיוחס ליונתן לבראשית ד' ט"ו מחבר: אביגדור שנאן

חזרה3

נחלקו בעלי האגדה בביאורה של ה'אות' שבפסוקנו, שכן המקרא סתם ולא פירשה. במדרש בראשית רבה (כב: יב, מהדורת תיאודור ואלבק, עמ' 219, ומקבילות חלקיות במדרשים אחרים) נמנו שישה¹ פירושים שונים ל'אות' התוהים עד מהותה: (א) 'הזריח לו גלגל חמה ' (למד גזירה שווה ממלת 'אות' שבסיפור מעלות אחז [מל"ב כ: ט // יש' לח: ז]); (ב) 'צרעת הזריח לו' (גזירה שווה מ'אות' שבסיפור צרעת משה [שמ' ד: ח)²); (ג) 'כלב מסר לו';³ (ד) 'קרן הצמיח לו'.⁴ ועוד שני פירושים, המניחים שקין הוא-הוא האות, ודורשים את הפסוק: 'וישם ה' לקין [= את קין ל]אות' - (ה) 'עשאו אות לרוצחנין'; (ו) 'עשאו אות לבעלי תשובה'. ואף פירוש שביעי נמצא במקורות: (ז) 'השבת נעל בפניו'⁵ (גזירה שווה ממה שנאמר על השבת 'אות היא לעולם' [שמ' לא: יז]. ראה תנחומא, בראשית, י; מדרש הגדול לבראשית, מהדורת מרגליות, עמ' קכד).

שבעת הפירושים שהובאו, על הבדליהם הבולטים בתוכן ובדרך הלימוד, מפרשים 'אות' במשמעות: סמל, סימן, מופת (sign). והנה, מוצאים אנו פירוש נוסף, המבין 'אות' במשמעות של אחד מסימני האלפבית (letter) . ואלו מופעיו של פירוש זה: (א) התרגום המיוחס ליונתן⁶ לפסוק: 'ורשם ה' על אפי דקין אתא מן שמא רבא ויקירא';⁷ (ב) פרקי דרבי אליעזר, כא: 'נטל [הקב"ה] אות אחת מכ"ב אותיות שבתורה וכתב על זרועו⁸ של קין'; (ג) מדרש הגדול למקום: 'ויש אומרים [!] לקח הקב"ה אות מאותיות שמו וכתבו בפניו [של קין]'; (ד) מדרש אגדה לפסוק: 'וי"א [!] אות אחת משמו של הקב"ה חקק לו במצחו'. גם במקורות מאוחרים נוספים⁹ נמצאים מסורת זו, הרואה ב'אות' כתובה את ההגנה שניתנה לקין מפני אויביו.

אפשר אם כן לומר, שבתרגום המיוחס ליונתן ובמקורות הנשענים עליו¹⁰ מצויה מסורת מיוחדת, שאין לה סימן והד בספרות-האגדה המובהקת; ולא עוד אלא שהיא עומדת בסתירה גמורה לשבעה פירושים אחרים המצויים במדרשים. אמנם מסורת התרגום נחלקת אם מדובר באות משם המפורש או מכ"ב אותיות, ואף אין אחידות-דעים באשר למיקום האות על קין, אך אין אלה אלא ואריאנטות שבתוך מסורת אחת, המפרשת 'אות' במובן של letter.

משמוצאים אנו שתי מסורות פרשניות-אגדיות למלה 'אות', זו שבמדרשים וזו שבתרגום, צריכים אנו לשאול, אם תפוצתן של שתי המסורות, במדרש מכאן ובתרגום (ובממשיכי דרכו) מכאן, מקרית היא, או שמא ניתן להסבירה.

כאמור, המסורת המשתקפת בתרגום מפרשת 'אות' במשמעות letter, ואילו שבעת הפירושים שבמדרש מפרשים מלה. זו במשמעות sign. והנה, בכל מופעיה של המלה 'אות' במקרא פירושה סימן או נס,¹¹ ואין כמעט ספק, כי המשמעות המאוחרת יותר (letter) באה לעברית מן הארמית.¹² האם מותר לטעון, כי המתרגם, בעצם המעבר המיכאני והטבעי מצורת 'אות' שבמקרא ל'אתא' בארמית, כבר מצא עצמו – מדעת או שלא מדעת – בתחום סמאנטי חדש, אחר, וממנו גזר את פירושו? עלינו לזכור, כי המתרגם מצוי תמיד בספירה שבין עברית וארמית, שכן תפקידו בראש וראשונה להעביר את הכתוב משפה לשפה, ועל-כן הוא חושב בארמית ואף גוזר פירושו מאטימולוגיות בשפה זו.¹³

דומה, שמצטרפים כאן שני שיקולים: זה של תפוצת המסורת הנדונה וזה של דרך היווצרותה. צירוף שניהם לטענה אחת מתיר לנו, לדעתי, לראות בתרגום המיוחס ליונתן לבר' ד: טו מסורת תרגומית בלעדית, שיכולים אנו להסביר את יצירתה על רקע תנאי יצירת התרגום בכלל.

זאת ועוד: מציאותה של מסורת זו רק בתרגום ובמסורת הנמשכת ממנו אינה מוסברת רק במוצאה. סביר להניח, כי גם תוכנה גרם, שתישאר במסורת התירגומית בלבד. כוונתי לאלמנט המאגי הברור שהיא מכילה. 'הסודיות והיראה שאפפה את השם המפורש ואת הגייתו, הגבירו את האמונה בכוחו ובערך השימוש בו ולא נרתעו מלהשתמש בו בקמיעות כבלחשים.'¹⁴ אף מסופר באגדה, בדרך ההשלכה אחורנית, על בני דור צדקיהו, למשל, שהיו יוצאים למלחמה בעזרת שם המפורש, שהיה כתוב על גופם.¹⁵ אין צורך להרבות בדוגמאות כדי להוכיח, כי בתקופת חז"ל היו דעות שונות בשאלת היחס אל השם המפורש והשימוש בו לצרכים מאגיים. דומה, כי מאמר דוגמת '... כל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא'¹⁶ מייצג את דעת החכמים בכללותה¹⁷ יותר משעושה זאת, למשל, חוני המעגל האומר: 'נשבע אני בשמך הגדול...'¹⁸ כללו של דבר, קרובה המסורת שבתרגום למה שמכנה אורבך 'התודעה העממית'¹⁹ על הכוח הטמון בשם המפורש, שיש בכוחו להגן ולהציל. על היותו של התרגום מופנה בעיקרו אל המון העם עמדו רבים,²⁰ ולכן יש באמור בסעיף אחרון זה אף לחזק את הנחתנו, כי לפנינו דוגמה ברורה של אגדה ממסורת המתורגמנים: בה מוצאה, בה חייה ובה אף נשתמרה לנו.