שאול ודויד מחבר: דוד בן-גוריון

חזרה3

בימי שאול ודויד נפתחה תקופה חדשה בחיי העם היהודי – תקופת התלכדות לאומית ועצמאות והתגברות ממלכתית. עד ימי שאול חיו בני ישראל בארצם כשבטים מבודדים, אם כי בהכרה מאחדת של אמונה באל אחד ומוצא משותף.

בספר שופטים חוזר כמה פעמים הפסוק: "בימים ההם אין מלך בישראל – איש הישר בעיניו יעשה". אמנם גם בתקופת השופטים נעשו פעולות משותפות של כמה שבטים, אם לשם התגוננות מפני התקפת עמים לא-כנענים, כגון מואב, עמון, מדין ופלשתים, אם לשם השתלטות על שארית עמי כנען, כמו בימי דבורה הנביאה. אולם רק בימי שמואל נתחזקה בקרב בני ישראל הכרת הצורך בהתלכדות מושלמת ומתמידה, והיא שהעלתה התביעה לשים עליהם מלך. שמואל קיבל תביעה זו בהתנגדות רבה כנאמר: "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו" (שמואל א' ח', 6), כי הוא היה עד אז השופט בישראל (שמואל א' ז', 17).

כידוע נאמר עוד בספר דברים: "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך" וגו' (דברים י"ז, 15-14). המחזיק במסורת ומאמין שדברים אלה כמו כל ספר דברים, נכתב על-ידי משה רבנו, יתקשה להבין עמדתו של שמואל, המתנגדת לכתובים מפורשים בתורת משה. ההגבלה היחידה בספר דברים אינה אלא "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (שם שם, 15). אין אנו מבינים מה הפסול שראה שמואל ברצון העם שיתן להם מלך, ומדוע ניסה להלך עליהם אימים ב"משפט המלך" אשר ימלוך עליהם: "את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו – ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו - - צאנכם יעשר ואתם תהיו לו לעבדים" (שמואל א' ח', 17-11). "משפט" כזה לא קם מעולם בישראל, כפי שאנו יודעים מסיפור אחאב מלך ישראל ושכנו נבות שהיה לו כרם קרוב לבית המלך והמלך רצה לרכוש אותו בכסף מלא, ונבות סירב למכור לו והמלך אחאב לא העז לקחת לעצמו הכרם בכוח או לאלץ את שכנו למכרו לו (מלכים א' כ"א, 3-1).

כידוע נמצא בשנת שמונה-עשרה למלך יאשיהו מלך יהודה ספר-התורה בבית-המקדש, וההנחה היא שזה היה ספר דברים. אולם ברור, שספר זה לא נכתב בימי יאשיהו, כי המלוכה בישראל כבר היתה קיימת קרוב לארבע מאות שנה, ולא היו כותבים אז "שום תשים עליך מלך". הצוים שנתלוו לפרק זה בספר דברים בנוגע למלך: "רק לא ירבה לו סוסים - - ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים י"ז, 16-17) מרמזים באופן ברור למלכות שלמה, כי שלמה אהב נשים נכריות רבות: "ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופלגשים שלש מאות, ויטו נשיו את לבו" (מלכים א' י"א, 3). הוא אף הרבה להביא סוסים ממצרים (מלכים א' י', 28), וגם צבר הרבה זהב ("ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששים ושש ככר זהב" – שם י', 14). מכל מקום, התנגדותו של שמואל למלך בישראל לא היתה מוצדקת משום בחינה, ושאול, המלך הראשון ששמואל בעצמו בחר בו ומשח אותו, היה במידה רבה קרבנה של התנגדות זו. העם לא נרתע מאיומי "משפט המלך" ששמואל ניסה להטיל עליו ועמד על דרישתו ואמר: "לא, כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו" (שמואל א' ח', 20-19) ושמואל נאלץ לעשות רצון העם. ועל שאול נאמר: ויהי איש מבנימין ושמו קיש - - גבור חיל. ולא היה בן ושמו שאול, בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבה מכל העם" (שמואל א' ט', 2-1).

בספר שמואל יש שתי נוסחאות שונות על המלכת שאול. בפעם הראשונה זה היה פרי מקרה. שאול הלך לחפש האתונות שאבדו לאביו ובדרך חיפושיו במשך שלושה ימים נפגש בשמואל הרואה ושמואל לקח "פח השמן ויצק על ראשו וישקהו ויאמר: הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד" (שמואל א' י', 1). ומיד אחר זה הצעיק שמואל את העם אל המצפה ואמר אל כל העם: "הראיתם אשר בחר בו ה', כי אין כמהו בכל העם, וירעו כל העם ויאמרו: יחי המלך" (שם שם, 24).

מיד אחרי זה יש סיפור שני על המלכת שאול: נחש העמוני איים במלחמה על יבש גלעד, וזקני יבש שלחו מלאכים לגבעת שאול וסיפרו על האיום העמוני. העם אשר שמע זאת החל לבכות, והנה שאול בא אחרי הבקר מן השדה ושאל למה יבכה העם, ואז סיפרו לו את דברי אנשי יבש. בשמעו זאת צלחה רוח אלוהים על שאול, הוא גייס את העם, יצא למלחמה על בני עמון והכה אותם, ואז: "ויאמר שמואל אל העם: לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה. וילכו כל העם הגלגל וימלכו שם את שאול לפני ה' בגלגל" (שמואל א' י"א, 15-14).

גם על נסיבות התנגדותו של שמואל לשאול יש בספר שמואל שתי נוסחאות שונות. הנוסחה הראשונה היא, כי שמואל אמר לשאול שיחכה לו שבעה ימים לפני צאתו למלחמה עם פלשתים ושאול היכה ושמואל לא בא, והעם שנתאסף לפגישה זו נפוץ מעליו, ואז אמר שאול: "הגשו אלי העלה - - ויהי ככלתו להעלות העלה והנה שמואל בא", ומיד שאל בכעס: "מה עשית?" ושאול ענה: "ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים ופלשתים נאספים מכמש. ואמר: עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חליתי, ואתאפק ואעלה העלה". ושמואל ענה לו בכעס: "נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך, כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם. ועתה – ממלכתך לא תקום, בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'" (שם י"ג, 13-9). אולם אחר-כך מסופר, כי שמואל ציוה את שאול להכות את עמלק "והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה, מעלל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' י"ד, 3). ושאול עשה המלחמה בעמלק והחרים את כל העם, אבל "ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם - - "ואז אמר שמואל לשאול: "- - מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל - - ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו" (שם ט"ו, 35-9). ושמואל הלך לבית ישי בית הלחמי ומשח את בנו הצעיר דויד למלך על ישראל (שם ט"ז, 13).

בחלקו של שאול נפלה זכות יחידה במינה בתולדות עמנו – להיות המלך הראשון בישראל, והוא אף היה ראוי לה, אולם זכות זו בתקופת מעבר היתה בעוכריו. שמואל הרואה לא השלים עם המשטר החדש שהטיל עליו העם נגד רצונו, ואם כי הוא בעצמו המליך את שאול והכריז באני העם "כי אין כמוהו בכל העם" – לא היה לבו שלם עם היות מלך בישראל, וממילא לא עם המלך עצמו. ייתכן מאוד שגם התנוונותם המוסרית של שני בניו שנטו "אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט" הגבירה מרירותו, כפי שאפשר לשמוע מהוידוי שלו בפני העם מיד לאחר שהמליך את שאול (שמואל א' י"ב, 13-1). לא ברור אם התכוון בדברים אלה לטהר את בניו בעיני העם או התכוון רק לתת תוקף פומבי לטוהר האישי שלו עצמו, אולם גם מדבריו אלה בוקעת מרירות ואכזבה.

שמואל היה איש המשטר הישן, שראה את ה' לבדו כמלך על ישראל ואת עצמו כשליח האלוהים, והוא ראה בעין רעה רצון העם לשינוי המשטר. ברצון זה ראה פגיעה במלכות אלוהים, ובלי ספק גם פגיעה בסמכותו, אבל הוא נצטוה לשמוע בקול העם ולהמליך עליהם מלך, ונמצא האיש המתאים – שאול בן קיש מבני בנימין. "בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבה מכל העם" (שם ט', 2). ועם זאת איש צנוע ו"נחבא אל הכלים", גדול-נפש שלא נטר שנאה למבזיו אשר אמרו: "מה ישענו זה, ויבזהו ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש" (שם י', 27). וגם אחרי נצחונו הראשון על העמונים בהצלת יבש גלעד. כשהעם דרש מוות למבזיו, אשר שאול: "לא יומת איש ביום הזה, כי היום עשה ה' תשועה בישראל" (שם י"א, 13). שאול לא זקף הנצחון לזכותו, אלא אמר כי ה' עשה התשועה. אבל עם היותו צנוע ונחבא אל הכלים היה שאול גיבור-חיל ולוחם עז-רוח. אך שמע על הסכנה הצפויה ליבש גלעד מן העמונים – מיד צלחה עליו רוח הגבורה ועורר כל העם למלחמה וגם ניצח. לשאול היה גם בן גיבור-חיל ושמו יונתן, שעמד בעוז ובאומץ בפני הפלשתים אשר חנו במכמש, והוא תקף יחד עם נושא כליו את המחנה הפלשתי ועורר חרדה במחנה, והעברים שבאו יחד עם הפלשתים כנתיניהם ועוזריהם היו "עם ישראל אשר עם שאול ויונתן" (שם י"ד, 22). מחבר ספר שמואל א' מסכם מפעלי שאול ונצחונותיו בשני פסוקים: "ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל איביו: במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים - - ויעש חיל ויך את עמלק ויצל את ישראל מיד שסהו" (שם י"ד, 48-47); אולם לא הספיקה תקיפותו ויכלתו לעמוד בראש העם בתקופת-מעבר מכריעה ממשטר שבטי למשטר של אחדות לאומית, וממשטר של שופטים זמניים המתיצבים בראש שבט או קבוצת שבטים ביזמתם הלוחמת, כגדעון ויפתח, - למלכות סדירה העוברת בירושה. ושמואל, שהיה בלי ספק מגדולי השופטים, אם לא הגדול שבהם, אחרי משה ויהושע, לא השלים בלבו עם המשטר החדש, המלוכני, והקפיד שכל הוראה מהוראותיו תתמלא על-ידי שאול בדייקנות וביראת-הכבוד. ולכן גברו הניגודים בין שני אישים אלה – שמואל ושאול – עד שלבסוף התנכר שמואל לשאול, והתנכרות זו נתנה אותותיה בשאול, ורוח רעה נשתלטה עליו. אבל שמואל הבין, כי העם לא ישוב עוד למשטר הקודם, וידע שבקרב בניו אין איש ראוי לרשת אותו, ולכן חיפש מועמד אחר מתאים למלוכה – והמועמד המתאים נמצא בדויד בן ישי.

ומענין מה שאמרו חכמי התלמוד על גדלותו של שאול. אמר רב יהודה אמר רב שמואל: "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בה שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו – אומרים לו: חזור לאחוריך" (יומא כ"ב, ב'). "אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול – מפני שמחל על כבודו, שנאמר: 'ובני בליעל אמרו מה ישענו זה, ויבזהו ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש" (שמואל א' י', 27).

דויד בן ישי הצטיין מנעוריו, בהיותו רועה צאן אביו בסביבות בית לחם יהודה, בתכונות נעלות. הוא היה ידוע בסביבתו כ"ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר" (שמואל א' ט"ז, 18), וברעותו את צאן אביו במדבר נאבק עם ארי או דוב שנשאו שה מהעדר, והכה והמית אותם (שם י"ז, 35-34), ואין ספק שאיש כזה ראה לעצמו יעוד גדול בחייו בשעת-תסיסה בישראל, ומצא כנראה דרך אל שמואל, ושמואל עודד אותו בשאיפתו הכמוסה. ואולי לא מקרה הדבר, כי בהיות רוח רעה על שאול יעצו לו עבדיו לבקש איש יודע נגן בכינור לפניו, וכשקיבל שאול העצה הזאת, אמר לו אחד מאנשי חצרו להזמין את דויד בן ישי בית הלחמי. וכך נתקרב דויד לבית המלכות, ומצא חן בעיני שאול, ובת המלך, מיכל, התאהבה בו, והוא גם כבש את לבו של יונתן בנו – אחת הדמויות הנהדרות במקרא, אם לא הנהדרה ביותר, שהיה לו לעזר רב בהתקדמותו לקראת יעודו להיות נגיד ישראל, כמלך עצמאי שאינו תלוי, כשאול, בשמואל הרואה.

אין ספק שתקופת שהותו של דויד בביתו של שאול הספיקה לו לעמוד על אפיו הבלתי-יציב של שאול. עובדה זו חיזקה בלבו את ההכרה, שהוא האיש המוכשר לפתוח פרק חדש בחיי ישראל – פרק המלכות המאחדת כל העם ומצילה אותו מכל שכניו. גם בעם עלה לאט-לאט כבודו של דויד והוכר יתרונו על שאול. הכרה זו באה לידי ביטוי גלוי בשיר: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". זה בא לאחר הדו-קרב של דויד וגלית. הפלשתים נאספו להילחם בישראל וחנו בין שוכה ובין עזקה באפס דמים. ושאול ואיש ישראל חנו בעמק האלה. ואז יצא "איש-הבינים ממחנות פלשתים, גלית שמו* - - וכובע נחשת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחשת. ומצחת נחשת על רגליו, וכידון נחשת בין כתפיו. וחץ חניתו כמנור ארגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל" (שמואל א' י"ז, 7-1). ענק משוריין זה הטיל פחד על ישראל. דויד הרועה ששמע על כך נטש את צאנו ומיהר למערכה, ומכיון שניחן בחוש אסטרטגי דק תפס מיד שדוקא נשקו הכבד של גלית הוא מקור חולשתו, והוא מסוגל לנצחו לא בקרב פנים אל פנים, אלא דוקא ממרחק די רב, אשר יד גלית לא תשיגהו. לכן משך ידו מן המדים כבדי-המשקל שרצו לתת לו, ויצא לקראת הענק הפלשתי בחלוקי-אבנים מן הנחל ובקלע מרחיק לקלוע. כרועה היה רגיל לקלוע אבנים למרחקים מעבר לצאן שהתרחקו מהעדר, ובלכתו לקראת הענק הפלשתי קלע אבן מרחוק במצחו, הענק נפל ארצה מת. ואז מיהר דויד וניגש לאויבו, שלף חרבו מתערה וכרת בה את ראשו. אבנר שר-צבא שאול הביא את דויד לפני שאול כשראש הענק בידו. שאול נדהם למראה גבורת דויד ולא הכיר אותו, ואולי ראה אותו אז בפעם הראשונה, ושאל: בן מי אתה הנער? ודויד ענה בענוה: בן עבדך ישי בית הלחמי. שאול לא נתנו לשוב לבית אביו, ומינה אותו לשר-אלף, אולם כששמע הנשים שרות: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" – החל לירוא מפניו. הצלחתו השניה של דוד בקרב עם מאתים פלשתים הגבירה חשדנותו ואיבתו של שאול והבשילה בלבו מזימה להרוג את דויד.

יונתן, בנו של שאול, שהכיר בגדולתו הצבאית של דויד, נעשה למגינו ומצילו של שנוא-אביו, אם כי לא נעלם ממנו שדויד עלול לרשת במקומו את כתר אביו. קשה למצוא בתולדות המלוכה בהיסטוריה העולמית דוגמה שניה לגדלות-נפש זו של יונתן. גם מיכל, הבת הצעירה של שאול, אהבה אותו ונישאה לו.

תחילה ניסה יונתן לשכנע את אביו, שלא יחטא להמית את דויד חינם. ונדמה היה כאילו השפיע עליו, ושאול נשבע ליונתן: "חי ה' אם יומת" (שמואל א' י"ט, 6). יונתן החזיר את דויד אל שאול "ויהי לפניו כאתמול-שלשום", אבל אחרי קרב נוסף עם הפלשתים שבו ניצח דויד "ותהי רוח ה' רעה אל שאול, והוא בביתו יושב וחניתו בידו, ודוד מנגן ביד. ויבקש שאול להכות בחנית בדוד ובקיר ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר ודוד נס וימלט בלילה ההוא" (שם שם, 10-9). דויד נמלט הפעם לביתו, שבו גר עם מיכל אשתו. שאול שלח אנשים לבית מיכל להמית את דויד, ומיכל אשתו הבריחה אותו בחשכת הלילה. מאז נחרצה ההחלטה של שאול להרוג את דויד באשר יימצא, אבל יונתן התיצב בין אביו ובין דויד אהוב-נפשו, וגילה לדויד נסיונות שאול להרוג אותו, ואימץ את רוחו, ובשפת המקרא "חזק ידו באלהים". ובהיחבא דויד במדבר זיף בחורשה מפני שאול בא אליו יונתן ואמר לו: "אל תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלך על ישראל, ואנכי אהיה לך למשנה, וגם שאול אבי ידע כן" (שמואל א' כ"ג, 17).

דויד נהפך לנרדף העומד מחוץ לחוק. כאיש הבטוח ביעודו והמכון כל חייו לכך – ידע דויד לנצל מצב זה. הוא ליקט סביבו גרעין של צבא לוחם מתוך אנשים נועזים ונואשים, ועשה מאמצים לרכוש לעצמו בעלי-ברית ראשונים. בדרום, שבו התחבא מפני שאול, התקבצו אליו "כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש", ומהם הקים גדוד של ארבע מאות איש – שיהיו נאמנים לו וילכו אחריו בכל אשר ילך. דויד ניסה להתקרב למלך מואב – אולי מתוך קירבת משפחה, כי אבי דויד היה נכדה של רות המואביה. את חכמתו המדינית מרחיקת-הראות גילה דויד במיוחד בהזדמנויות המרובות שניתנו לו על-ידי שאול, כשמלך ישראל ניסה לתפוס את דויד ולהרגו במחבואיו במדבר יהודה, במערת עין-גדי, במדבר זיף ועוד. שאול היה הולך לחפש את דויד בלויית כוח צבאי די גדול כיאות למלך. לדויד היתה יחידה קטנה של לוחמי-גרילה, והוא הכיר היטב כל פינת-סתרים במדבר יהודה על מערותיו ומצודותיו הטבעיות, וקל היה לו להסתתר מעיני שאול ולארוב בסתר לכל תנועה של שאול, וגם לתפוס אותו כשהוא לבדו (כמו במערת עין-גדי). איש פחות גדול ופחות מרחיק-ראות מדויד היה משתמש בהזדמנות זו להמית את שאול. דויד, שידע לשלוט ברוחו, בתחום המדיני והצבאי (בענינים אישיים ומשפחתיים היה דויד דוקא נתון למצבי-רוח, ללא כיבוש היצר, יותר משאול), הבין שפגיעתו במשיח אלוהים (ומלך ישראל בימים ההם נחשב למשיח אלוהים) – רק תקומם נגדו את העם. ולכן, בהזדמנויות שבהן נפל שאול בידיו, גילה דויד אורך-רוח וגם לא נשמע לעצת יועציו וידידיו הקרובים ביותר, כמו אבישי בן צרויה, אחד משרי צבאו המובחרים ביותר, שהיה קרוב לדויד גם קירבת-משפחה, ולא פגע בשאול, אם כי עשה הכל כדי להוכיח לו, שאילו רצה היה יכול לשים קץ לחייו. שאול, שהיה ביסודו איש סנטימנטלי, התרגש ואמר: "ברוך אתה בני דוד, גם עשה תעשה וגם יכל תוכל" (שמואל א' כ"ו, 25), אבל דויד הבין שדברים אלה הם פרי התרגשות רגעית של שאול, ואין לסמוך עליהם; כי גם קודם, במקרה דומה לזה, אמר לו שאול: "צדיק אתה ממני, כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה - - ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך, וקמה בידך ממלכת ישראל" (שמואל א' כ"ד, 20-17). דויד החליט לעבור עם גדודו, שגדל בינתים עד שש מאות איש, אל ארץ פלשתים, אל אכיש מלך גת, כאילו לשרת אותו; ולמען לא יסיתו נגדו סרני הפלשתים ביקש מהמלך שיתן לו מקום באחת מערי השדה, ואכיש נתן לו את צקלג (שמואל א' כ"ז, 6). פה החלה הקאריירה הצבאית של דויד, שהיתה מיועדת להביא אותו תחילה למלכות יהודה ואחר-כך למלכות ישראל כולה. דויד החל בפשיטות מאורגנות על הגשורי ועל הגזרי ועל העמלקי (שמ"א כ"ז, 8), שהיו מציקים לשבטים העבריים בקצה הדרום, ואכיש ראה בדויד וסל נאמן, כי הוא חשב, לפי הדו"חות הרשמיים של דויד, שהוא פשט על ישובים ישראליים בדרום, ובזאת "הבאש הבאיש בעמו ישראל והיה לי לעבד עולם" (שם שם, 12), ואז באה ההתקפה הגדולה של הפלשתים על ישראל באפקה, שבה כאילו הצטרף דויד ואנשיו אל אכיש הפלשתי, אבל בלחץ סרני הפלשתים, שלא האמינו לדויד, נאלץ אכיש לשלוח את דויד "לשוב אל ארץ פלשתים". ודויד חזר לצקלג.

הפלשתים נלחמו בישראל בסביבות הגלבוע והפילו הרבה חללים בישראל, ובתוכם שלושת בני שאול: יונתן, אבינדב, ומלכישוע. וכששאול ראה כי מצבו נואש, ביקש מנושא-כליו לדקור אותו, פן יבואו הערלים והתעללו בו, אך נושא-כליו לא העז לעשות זאת – ואז נפל שאול בעצמו על חרבו ומת. וגם נושא-כליו עשה זאת.

כשנודע הדבר לדויד בצקלג הבין, כי עכשיו הגיעה שעתו. עוד לפני-כן כבש דויד לב אנשי יהודה בפשיטותיו על אויבי תושבי הדרום והנגב העבריים ואף שלח השלל לזקני יהודה בבית-אל, לרמות הנגב, לערי הירחמאלי והקיני, לחברון ועוד (שמואל א' ל', 31-26). וכששמע בצקלג כי מת מלך ישראל ואהוב-נפשו יונתן – קונן את הקינה הגדולה על שאול ויונתן "הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו מאריות גברו - - צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". קינה זו, אם היא יצאה מפי דויד – ואין כל יסוד לפקפק בדבר – מחזקת את ההנחה שהרבה ממזמורי התהילים המיוחסים לדויד הם באמת פרי עטו ורוחו של המלך הגדול. מלך גדול זה היה לא רק מצביא ומדינאי גאוני, אלא גם משורר נשגב ובעל לב חם ורגיש. אבל בניגוד לשאול לא העבירו אותו אף פעם רגשותיו על שכלו המדיני ועל חובתו הממלכתית.

דויד הבין שלא בנקל יעלה בידו להתיצב בראש כל ישראל, ואף לא נחפז לעשות זאת, לא רק בימי שאול, אלא גם לאחר מותו. אבל כל תנועה שעשה היתה מכוונת ליעוד העליון אשר ידע כי הוטל עליו – להיות למלך על ישראל.

במות שאול ראה כי מעכשיו עליו להיכון למלכות ישראל. שמואל לא היה עוד בחיים, ולא קם בישראל אז איש רוח כמוהו שיירש את מקומו. מוסד המלוכה כבר הכה שרשים בהכרת העם. כבודו של דויד היה רב בכל חלקי העם, אבל היו לו גם שונאים ומקנאים רבים, ובחכמה רבה הסתפק דויד בזמן הראשון במלכות יהודה בחברון. מלחמותיו לפני היותו מלך, בימי שאול ובשרותו; המלחמה להצלת העיר קעילה מידי הפלשתים (שמואל א' כ"ב, 5. ושאול ניסה לתפוס אותו בקעילה, אך דויד ברח משם מיד כי ידע שאנשי קעילה ימסרו אותו לידי שאול); מלחמותיו בעמלק ובשאר שבטי הנגב שהציקו לשכניהם העברים – כל אלה עשו בלי ספק רושם רב בכל רחבי ישראל. גם התנהגותו האצילה של דויד כלפי שאול – ודאי שנתפרסמה בכל קצות הארץ. אולם אף שאול היה מלך גיבור, ומלחמותיו במואב, בבני עמון, באדום, במלכי צובה, בפלשתים ובעמלק – אם כי מחבר או מחברי ספר שמואל לא סיפרו הרבה פרטים עליהן – בלי ספק הנחילו כבוד רב לשאול בישראל, וגם אחרי כשלונו ומותו בהר הגלבוע עוד שמרו רבים אמונים למשפחתו. דויד לא נחפז לכבוש את המלכות בכוח, והסתפק בשנים הראשונות במלכות יהודה שהוגשה לו על-ידי אנשי יהודה. ואם כי אנו קוראים על התנגשויות בין שרי-הצבא של דויד – יואב בן צרויה ואחיו – ובין אבנר, "שר צבא אשר לשאול" – אין כל סימן שהדבר נעשה ביזמתו או בידיעתו של דויד (שמואל ב' ב', 23-12).

אולם הסכסוכים בין "בית שאול" ובין "בית דויד" לא פסקו. למזלו של דויד, לא הניח שאול יורש הראוי לתפקידו, ואבנר שר-צבאו, שהמליך את איש-בושת בן שאול, נקעה נפשו ממנו, והוא עבר במשך הזמן וריכז סביבו אוהדי דויד בישראל, כפי שמסופר בשמואל ב': "ודבר אבנר היה עם זקני ישראל לאמר: גם תמול וגם שלשם הייתם מבקשים את דוד למלך עליכם, ועתה עשו, כי ה' אמר אל דוד לאמר: ביד דוד עבדי הושיע את עמי ישראל מיד פלשתים ומיד כל איביהם" (שם ג', 17-8) ואמנם בא אבנר אל דויד עם עשרים אנשים מישראל, בלי ספק אנשים חשובים משבטי ישראל. ושוב – כשנתקנא יואב באבנר והרג אותו בסתר – גזר דויד צום והספד, וסירב לאכול עד בוא השמש, ודבר זה עשה רושם, כפי שמעיד הכתוב: "וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר" (שם ג', 37) – ובני ישראל באו חברונה למשוח את דויד למלך על ישראל (שם ה', 3).

דויד הגיע למלוכה לא בתככים ולא בקשרים – אלא הודות לגבורתו הצבאית ולחכמתו המדינית ויציבותו הנפשית בענינים ממלכתיים גם בשעות קשות ומסוכנות. באלה כבש לב העם, ובאלה עלה על שאול. חולשותיו של דויד – והמקרא כלל לא העלים אותן – היו מוגבלות בתחום חיי המשפחה ויחסים שבינו לבינה. דוקא באלה עלה שאול על דויד, ובצדק אמרו חז"ל, שלא נמצא בו דופי. שאול היה עדין-נפש ואציל-רוח, אולם לא ידע לשלוט ברוחו. והגורל הטיל עליו תפקיד קשה – מעבר מארכיה שבטית למשטר ממלכתי, בעוד שמואל, האישיות הרוחנית המכובדת על כל העם, חי והשפעתו בעם רבה ומכרעת, והוא מתנגד למשטר ממלכתי בעומק נפשו ורואה בעין צרה וקפדנית כל צעד של שאול. גם שאול היה מצביא גדול וגיבור-חיל, אבל חסרה לו היציבות הנפשית והחכמה המדינית העמוקה של דויד – אם כי מבחינה אנושית היה אדם לא גרוע מדויד, וייתכן שגם עלה עליו.

כותב המקרא ראה חיי דויד ומעשיו מתוך שפופרת תיאולוגית שהיתה נחלת כל כותבי המקרא. אבל חיי שאול ודויד כפי שהם מסופרים במקרא מובנים ומסתברים בדרך הטבע, אם אנו מסתכלים היטב בנסיבות הזמן שבהן פעלו. שניהם אישים טרגיים, אבל האחד טרגי כמלך ראשון בתקופת-מעבר חמורה, לא רצוי בעיני המנהיג הרוחני של העם, שמואל הרואה; והאחר מצליח במלכותו הודות לסגולותיו המדיניות והצבאיות הגדולות, אבל טרגי בחיי משפחתו, בגלל רגשנותו הרבה וחוסר יכלתו לכבוש יצריו כאדם, כפי שאנו יודעים ממעשה בת שב ואוריה החיתי.

חז"ל אמרו: כל האומר דויד חטא – אינו אלא טועה. מבחינה זו אני שייך לטועים, כי גם דויד עצמו אמר: חטאתי לה', אבל אין זה גורע מגדלותו הממלכתית של דויד.