אמונת הייחוד המקראית : בין שתי תרבויות - ז מחבר: בנימין אופנהיימר

חזרה3

בסיום עלינו לעיין עיון קצר בשאלת הגבול בין הבעה מיתולוגית והבעה פיוטית. כאשר התורה מספרת כי הארץ הקיאה את תושביה הקדומים בשל תועבותיהם וכי היא עלולה להקיא גם את ישראל אם לא ינהג כנדרש וכראוי (ויק' יח 25, 28; כ 22), הרי לפנינו ביטוי אשר מקורו בתפיסה הפרסונאלית של הארץ, תפיסה המדגישה את ההרגשות הפנימיות ביותר של הארץ. מאידך, כאשר המשורר אומר:

או כאשר הוא פונה אל הארץ: " לפני אדון חולי ארץ, לפני אלוה יעקב" (תה' קיד 7), או כאשר הוא אומר:

וכן כאשר הוא פונה אל עמים רחוקים, אל לאומים (סו 2-1), אל איים רחוקים (צז 1), אל כל דרי-מעלה ואל כל דרי-מטה, אל עצים ואבנים, הרים וגבעות וכו', כי ישתתפו אתו בקילוסי המקום (צו, צח, קמח) – מה כוונתו? האם זאת פנייה אמיתית המצפה לתשובה?

קשה להשיב בצורה כוללנית, שכן משמעות התשובה תלויה בנסיבות הנפשיות, במידה שאפשר להבחין בהן מתוך ניסוח השיר. אולם, לפי עניות דעתי, יש להעביר את הרוב המכריע של פניות הימנוניות אלה לתחום הפיוט. כלומר, מדובר כאן על פרסוניפיקציה אלגורית של הטבע או פנייה דמיונית אל עמים, מלכים ואיים רחוקים.

יתרה מזו, יש הוכחות ברורות שהמשורר איננו מצפה לתשובה. הנה בתה' קיד הוא פונה אל הים, אל הירדן ואל ההרים והגבעות לאמור:

אך איננו מחכה לתשובתם אלא משיב מיד כשהוא פונה אל הארץ:

אך זאת, יש שהוא אומר כי שפת הטבע איננה כשפת אנוש, אלא היא על-לשונית:

מכאן, שפניותיו של המשורר אל דרי-מעלה ודרי-מטה, אל מלכים, ארצות, עמים ואיים רחוקים הם עדות ללהט הפיוטי שלו המאפשר לו יחס דיאלוגי עם הטבע, כעין מעבר לתחום הבין-אישי. על רקע זה יש לדון גם על רוב המקראות המספרים על תגובת הטבע להופעת אלוהים: מנוסת הים וסיבוב הירדן, ריקוד ההרים והגבעות (קיב 6-5), התחלחלות המים, התרגזות התהומות (מז 17), וכן הפניות הרבות אל הטבע הדומם כי ישתתף אתו בקילוסי המקום, כגון:

שיאו של להט זה משתקף בתה' קמח כאשר המשורר פונה אל כל דרי-מעלה ואל כל דרי-מטה כי יצטרפו להלל הגדול לכבוד ה'. ניתן לומר כי דווקא בהימנון המקראי הנוטה במדה רבה לפרסוניפיקציה של ההוויה, מתפרשים לשונות אלה לאו דוקא בצורה מילולית – מיתית כי אם כאלגוריה פיוטית.

נמצאנו למדים, כי הקסם המיוחד שיצא מספר תהלים על תרבות ישראל ועל כל תרבויות המערב נעוץ דוקא בעובדה שיש כאן דתיות ריאליסטית שאינה מצפה לנסים ולנפלאות. נשמת הספר היא הלהט הפיוטי המתעורר תוך התבוננות במעשה אלוהים, בטבע ובהיסטוריה.

אולם, גם לתחושה דתית מיסטית משמש ספר זה יסוד ומניע. על כך למדים אנחנו מן הברייתא בחגיגה יד, ע"ב. ברייתא זו עומדת על מדרש מיסטי של תהלים קו, שכן העצים שהיו מוקפים אש שמיימית החלו להרים קולם בשיר, כשהם מצטטים את פסוקי המזמור:

"ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך, ור' אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו: לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו?!
אמר לו: רבי, תרשני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור.
מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית.
אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור?
אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו – ואני ארכב על החמור?!
מיד פתח ר' אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש – וירדה אש מן השמים וסובבה כל האילנות שבשדה. פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו? הללו את ה' מן הארץ, תנינים וכל תהומות, עץ פרי וכל ארזים, הללויה.
נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה מרכבה.
עמד רבי יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה.
יש נאה דורש ואין נאה מקיים; נאה מקיים ואין נאה דורש; אתה נאה דורש ונאה מקיים.
אשרי אברהם אבינו שר' אלעזר בן ערך יצא מחלציך."

כאן עדים אנחנו לפרסוניפיקציה לוהטת של הטבע, שכן מה שהיה פיוט הופך כאן למציאות. הטבע מדבר בשפת אנוש ומשתתף בצורה זו בקילוסי המקום. זאת פריצת הדרך הראשונה מן ההימנולוגיה הריאליסטית ששל ספר תהלים להימנולוגיה המיסטית של ספרות ההיכלות העומדת על פרסוניפיקציה טוטאלית של ההוויה³⁴.

לחלקים נוספים של המאמר:
אמונת הייחוד המקראית : בין שתי תרבויות- פתח דבר
אמונת הייחוד המקראית : בין שתי תרבויות- א
אמונת הייחוד המקראית : בין שתי תרבויות- ב
אמונת הייחוד המקראית : בין שתי תרבויות - ג
אמונת הייחוד המקראית : בין שתי תרבויות - ד
אמונת הייחוד המקראית : בין שתי תרבויות - ה
אמונת הייחוד המקראית : בין שתי תרבויות - ו
אמונת הייחוד המקראית : בין שתי תרבויות - ז (פריט זה)