חזון הקדשה ותודעה נבואית : ה מחבר: יאיר הופמן

חזרה3

היעדר גבול חד וברור בין הנביא כפרט לבין העם כנושא שליחות נבואית הביא, כאמור, לטשטוש תחומים בין חזון ההקדשה לבין דפוסים אחרים של פנייה נבואית ביש' מ-מח. והנה, מי שאינו עומד על הטעם להיעדר חזון הקדשה של ממש מחד גיסא, ולריבוי של מעין חזונות הקדשה' בספר מאידך גיסא, עשוי להתרשם, שישעיהו השני אינו מציג עצמו כנביא כדרך רבים מקודמיו, משום שאינו רואה עצמו נביא בדרגתם. אף-על-פי שאין זו האמת, הרי עצם ראיית העם כולו כעין נביאים גוררת בדיעבד פיחות מובן (אף כי לא הכרחי מבחינה לוגית) בדמותו של הנביא כפרט, נראה לי, שבעקבות זאת יש לשפוט את המימצא שעליו הצבעתי כחלק מתהליך ספרותי ותיאולוגי, הנוגע לתודעתם העצמית של נביאי ישראל; תהליך, אשר בו נבואת ישעיהו השני היא חוליית מעבר חשובה. לפניו אנו מוצאים חזונות וסיפורי הקדשה רבים – משה, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל; ובצורה שונה – גדעון, שמואל וסיפור מיכיהו. אחריו אין נדרשים עוד לסוג ספרותי-נבואי זה: ישעיהו 'השלישי',⁴¹ חגי, זכריה, זכריה 'השני', מלאכי, יואל⁴² – אצל כל אלה אין חזונות הקדשה. תופעה זו יכולה להתפרש כמקרית, שהרי גם אצל שאר נביאי 'תרי עשר' אין חזונות הקדשה (על עמוס ראה לקמן); ואולם באמת אין זה פרי המקרה, וזאת משני טעמים:

(א) יש להבחין בין נביאים שלפני ישעיהו השני לבין אלה שאחריו. האחרונים התנבאו בעת שהדגם של חזון ההקדשה הופיע כבר בצורה מגובשת בנבואות 'הנביאים הראשונים' (כמינוח של זכ' ז, יב), נבואות שלפחות בחלקן כבר היו מפורסמות. לא כן בימי נביאי הכתב הראשונים: בזמנם דגם חזון ההקדשה עדיין לא היה מגובש, ובוודאי לא שימש עדיין נורמה ספרותית נבואית מקובלת. הוא צמח בהדרגה ככל שהרבו להעלות על הכתב נבואות וסיפורי נביאים ושליחי אלהים, ולא היה נתון ומזומן קודם לכן. אני מניח, שאף סיפור הקדשת משה במתכונתו הנוכחית נתגבש תוך כדי היווצרות רבת שנים של דגם חזון ההקדשה, ולא היה מיגבש קדום שאותו חיקו חזונות הקדשה מאוחרים יותר.⁴³

שלב מוקדם של חזון ההקדשה כסוג ספרותי-נבואי נורמטיבי משתקף ככל הנראה בספר עמוס. שלושה כתובים יש לקשור לעניין זה: עמ' ג, ז-ח; ח, יד-טו; ט, א-ה. משני הכתובים הראשונים ניתן ללמוד, ששאלת מהותה של הנבואה – המעבר מהיותו אדם רגיל למי שהאל מגלה לו את סודו – העסיקה את עמוס, והוא ניסה לתת לעצמו הסבר למהותה של שליחותו ולמשמעות היותו נביא. הכתוב השלישי הוערך על-ידי כמה מפרשים כחזון הקדשה, בין שראו בו ראשון בסידרת חמשל החזונות בפרקים ז-ט, בין שראו בו שיא הסידרה, שרק בו מתגלה האל עצמו לנביא – 'ראיתי את ה'ניצב על המזבח'.⁴⁴ ואולם חזון זה אינו בנוי על-פי הדגם של חזונות ההקדשה האחרים, על אף שיש בו כמה מוטיבים, שראו בהם מאפיינים של הקדשות נבואיות.⁴⁵ נראה שהטעם לדבר הוא, שעדיין לא היה נהוג דגם כזה, מכל מקום לא כנורמה ספרותית או כביטוי למוסכמה תיאולוגית. אולי בזאת אפשר להסביר את היעדרם של חזונות הקדשה גם אצל מיכה והושע.⁴⁶ מכל מקום אין הסבר זה יפה לנביאים המאוחרים. כאן ניתן היה לצפות, שהשפעת הסוג הספרותי תהיה ניכרת, ואם אין הדבר כן – אין זה פרי המקרה.

(ב) בכמה מספרי הנביאים המאוחרים ניתן לעמוד על משהו מתודעתם הנבואית של בעליהם, ואף זו נותנת הסבר שמעבר למיקריות להיעדר חזונות הקדשה שם. באופן כללי נכון יהיה לומר, שניכרת אצל הנביאים הללו תחושת התבטלות בפני 'הנביאים הראשונים', הכרה, שעל אף שהם עצמם אמם נביאים, בכל זאת אין מעלתם כמעלת קודמיהם: לתחושה ביטויים אחדים, כגון טשטוש אישיותם ואף שמם של הנביאים – ישעיהו ה'שלישי', מלאכי, זכריה 'השני', חגי ויואל ידועים בשמם, אך אין עליהם כל פרטים נוספים. לפעמים דומה הכתוב כבא להדגיש – כאילו נגד מי שעלול לחשוב אחרת – שאכן מדובר בנביא. חגי, למשל, מכונה באופן שיטתי על-ידי העורך 'חגי הנביא' (חגי א, א; ג, יב; ב, פס' א, י). והוא הדין לגבי זכריה (זכ' א, ז). אותה מגמה מתבטאת גם בניסוח אחר, הבא, כביכול, להסביר (כמעט להצטדק) מה טעם ראוי חגי להיחשב נביא 'ויאמר חגי מלאך ה' המלאכות ה' לעם...' (חגי א, יג), וכן 'ועל דברי חגי הנביא כאשר שלחו ה' אלהיהם (שם פס' יב). מלאכי אינו מכונה כלל נביא. אשר ליואל: מעניין, שאין הוא מוגדר נביא בשום כתוב.⁴⁷ ועוד, ותמהני אם נתנו לכך את הדעת במידה מספקת: בכל ספר יואל אין כלל שימוש בנוסחת הפתיחה 'כה אמר ה'' (נוסחת 'השליח'), או בנוסחה קרובה כגון 'ויהי דבר ה' אל...' יש רק פעם אחת 'נאום ה'' (יואל ב, יב). קרובה לכך הלשון 'ויען ה' ויאמר לעמו' (יואל ב, יט) – לאו דווקא במיצועו של הנביא, ודוק: איני בא לטעון, שיואל לא ראה עצמו נביא, אך נראה, שיש כאן הד לתחושה שמצאנו אצל חגי ומלאכי, שאין מעלתם כמעלת הנביאים הראשונים. ביטוי ברור לכך יש, כאמור, בדברי זכריה, אשר סומך דבריו שלוש פעמים על חזון 'הנביאים הראשונים', כדי לתת תוקף לנבואתו, ולקבוע, שהוא ממשיך דרכם (זכ' א פס' ד, ו; ז, יב).

עדות נוספת לתודעתם של הנביאים המאוחרים, לצד הצנעת אישיותם והיעדר חזונות הקדשה, ניתן למצוא בדרך קבלת המסר הנבואי. זכריה מספר, שדבר האל נמסר לו על-ידי מלאך, בחלום (א, פס' ח, ט; ב, פס' ב, ז; ד, פס' א, ד). תיווכו של מלאך מעיד על תחושת ריחוק ממקור הנבואה, ומשקף פיחות בתודעתו הנבואית של זכריה, וכבר עמדו על כך.⁴⁸ יתכן שעצם החזרה הנשנית פעם בפעם על הדרך, שבה הגיע אליו דבר האל, משקפת אף היא מעין צורך לבטל ספקות באשר לעצם ההתגלות. ההדגשה שדבר המלאך נמסר בלילה ככל הנראה בחלום (ד, א: 'ויעירני כאיש אשר יעור משנתו') מלמדת אולי על תחושה אמביוולנטית של זכריה: הוא אמנם נביא, אך דבר האל נגלה לו בחלום; תופעה אנושית מקובלת. והרי שום נביא אחר לא ציין, שדבר האל נמסר לו בחלום.⁴⁹

הנה כי כן, מי שתודעתו הנבואית היא כזו של הנביאים המאוחרים הללו אין לצפות אצלו לחזון התגלות על-פי הדגם של נביאים, שתודעתם היתה שונה במידה רבה.

אם בוחנים לאור זאת את ריבוי לשונות ההקדשה בספר ישעיה השני ואת ההסבר שהצעתי לתופעה זו, הרי ניתן להבחין באופיה הדיאלקטי המובהק: הערכה מופלגת של העם כנביאים בכח, גררה פיחות במעמדו הייחודי של הנביא עצמו, תחושה, אשר אצל בני דורו של ישעיהו השני נתפתחה וגברה, בלא קשר להערכתם את העם. לשון אחר: הפיחות בהערכת הנבואה בת זמנם נתקיים אצל הנביאים המאוחרים, ואילו ההכרה בדבר מהותו הנבואית של עם ישראל, שאצל ישעיהו השני היא הצד השני של אותו מטבע ממש, לא נתקיימה אלא אצלו בלבד.

לחלקים נוספים של המאמר:
חזון הקדשה ותודעה נבואית : א
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ב
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ג
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ד
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ה (פריט זה)
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ו

הערות שוליים

41. ראה לעיל, הערה 19. מי שאינו מפריד בין ישעיהו 'השני' ל'שלישי' יראה בהיעדר חזון הקדשה בפרקים נו-סו מימצא, המצטרף לנתונים בפרקים הקודמים.
42. שותף אני לדעה שבספרים יואל וזכריה ט-יד ('השני') מרוכזות נבואות מימי הבית השני. דעתו של קויפמן ([לעיל, הערה 13], ג, עמ' 338-334), שספר יואל הוא מתקופת הבית הראשון, היא דעת יחיד. לא כן דעתו, שגם זכריה 'השני' הוא מימי בית ראשון, המקובלת על מספר חוקרים. על זמנו של ספר יואל ראה: מ"ו קאסוטו, 'יואל', אנציקלופדיה מקראית, ג, ירושלים תשי"ח, עמ' 577; H.W. Wolff, Joel, Neukirchen 1969, pp. 2-4. על זמנו של זכריה ט-יד ראה סיכומו של אוצן: B. Otzen, Studien uber Deuterosacharja, Copenhagen 1964, pp. 11-34; וכן מ"ד קאסוטו, 'זכריה, ספר', אנציקלופדיה מקראית,ב, ירושלים תשי"ד, עמ' 927-926.
43. ההשקפה העקרונית, שלכלל גיבוש סופי הגיעה התורה בתהליך שנמשך שנים רבות מקובלת על חוקרים בני אסכולות שונות. ראה, למשל: C.R. North, 'Pentateuchal Criticism', in: H.H. Rowley, Old Testament and Modern Study, Oxford 1951, pp. 48-83; ש"א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים, ירושלים תשכ"ה, עמ' 79-76 ועוד; M. Greenberg, Undersandin Exodus, New York 1969, p. 60-61 וראה גם: מ' הרן, תקופות ומוסדות במקרא, תל-אביב תשל"ג, עמ' 189-187; M. Haran, Temples and Temple Service in Ancient Israel, Oxford 1978, pp. 146-147
44. ראה: G. Holscher, Die Propheten, Leipzig 1914, p. 195: R.S. Cripps, Amos, Cambridge 1929, p. 101; I.P. Seierstad, Die Offenbarungserlebnisse der Propheten Amos Jesafa und Jeremja, Oslo 1946, pp. 41-43
45. כגון: עצם התגלות האל: העובדה שההתרחשות היא במקדש; צו אלהי הניתן לנביא – 'הך הכפתור' ונבואת חורבן, כלומר, מסירת תוכן השליחות לעמוס.
46. הספרים מיכה ונחום פותחים בתיאור תיאופאני, המזכיר גם את פתיחת ספר עמוס ('ה' מציון ישאג' וגו': ספר חבקוק פותח בתפילה, שבעקבותיה (ב, א ואילך) מתוארת ציפייה לדברי האל, שאכן נשמעים, ומוגדרים בחזון אפשר שהמעבר מז'אנר בלתי נבואי (תפילה) לחזון אלהי שאותו מצטווה הנביא לפרסם (ב, ב), הוא מעין תחליף לחזון הקדשה.
47. אולם בניגוד לספר חגי, שמרובים בו משפטי עריכה, ובהם הוא מכונה 'חגי הנביא' יש ביואל רק משפט עריכה ברור אחד: 'דברי ה' אשר הה אל יואל בן פתואל' (א, א).
48. ראה: ב' אופנהימר, חזונות זכריה, ירושלים תשכ"א, עמ' 166-161, ועוד. את ירידת קרנם של חגי וזכריה הוא6 תולה במידה רבה בכשלונו של זרובבל (עמ' 164-163). לי נראה שתהליך פיחות סמכותם של נביאי שיבת ציון והכרתם הנבואית אינו תלוי בכשלון בודד זה או אחר לחזות את שעתיד לקרות. זוהי תוצאת לוואי של האכזבה, שאיפיינה את התקופה כולה, בין השאר כתוצאה מהבטחות גאולה שנכזבו, כגון הבטחותיו של ישעיהו השני לשיבה מפוארת וניסית לירושלים.
49. אין זה המקום לדון בשאלה, כיצד חוו הנביאים באופן אובייקטיבי את התגלות האל. התייחסותם של כתובים במקרא לעניין זה אינה חד משמעית. ירמיהו מגנה את חולמי החלום, ודורש להבחין היטב בין החולמים לבין נושאי דבר האל: 'מה לתבן את הבר' (יר' כג, כח). לעומת זאת הכתוב בבמ' יב, ו ומייחס ה' למשה התגלות של פנים אל פנים, ואילו לשאר הנביאים מתגלה האל במראה ובחלום. הרמב"ם חוזר ומדגיש שהחלום הוא הדרך הרגילה להתגלות הנבואית: 'כבר בארנו שכל מקום שנזכר ראית מלאך או דיבורו שאין זו אלא במראה הנבואה או בחלום' (מורה נבוכים ב, מב); וכן: 'הנבואה לא תהיה אלא במראה או בחלום כמו שבארנו כמה פעמים' (שם, מד).