 |
|
 |
|
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ה. אחרית היוונית היהודית וכתביה
מחבר:
משה עמית
|
|
 |
|
 |
|
 |
בתקופת טריינוס וטקיטוס, ויתרו כבר יהודי אלכסנדריה ומצרים על שאיפותיהם להיקלט בחברה היוונית. המצב היה דומה בארץ-ישראל ובריכוזי היהודים האחרים. המרד הגדול של שנות 70-66 וסופו הטרגי, הרס כל תקווה של התקרבות בין היהודים לבין העולם היווני והרומי. אחד ממקורות המרידות בגלויות שונות,35 בשנים 117-115 לסה"נ, ושל מרד בר-כוכבא (135-132), היה אמונה משיחית עמוקה שהיתה מנוגדת לחלוטין לכל פשרה עם התרבות היוונית והרומית, וביטוי להלכי רוח לאומיים שרווחו בחלק הולך וגדל של הציבור היהודי.36 עם ירידתה של יהדות אלכסנדריה ומצרים, והתגברות הרגשות הלאומיים והדתיים היהודיים בשרידיה, איבדה הספרות היהודית בלשון יוונית את צדקת קיומה במצרים; בארץ-ישראל היתה תפוצתה של השפה היוונית מוגבלת. מבלי להיכנס לוויכוח על מידת ידיעתה של היוונית על-ידי שכבות שונות של האוכלוסיה, ושימושה כלשון דיבור בין היהודים, נעלה מכל ספק שהלשון העברית שמרה על מקומה כלשון הפולחן הדתי והלימוד. עד כמה שהיתה נסיגה של הלשון העברית, בין כשפת יום-יום, בין ביצירה הספרותית, היתה זאת לטובת הלשון הארמית שהיתה הלשון הרווחת בכל המזרח התיכון. מצב דומה שרר בארם-נהריים (בבל, לפי המינוח המקובל בין היהודים), שם לא היכתה היוונית שורשים בין היהודים. מכיוון שאיש לא מצא עוד עניין בספרות היהודית הכתובה ביוונית, היא נעלמה כמעט לחלוטין.37 היא ניצלה משיכחה גמורה מפני שאבות הכנסיה הנוצרית שמרו על אותן היצירות שהיו הבסיס של דתם, בראש וראשונה על התנ"ך ביוונית, שכלל גם כמה ספרים שלא התקבלו על-ידי היהודים עצמם כראויים להחשב ככתבי קודש (מקבים, טוביה ועוד), וגם על כתבי יוסף בן-מתתיהו ופילון. כתבי יוסף בן-מתתיהו זכו להשמר תודות לקטע המכונה בספרות המדעית בשם Testamentum Flavianum (הערות של פלוויוס) בקדמוניות יח, 64-63, אשר מזכיר את ישו והוצאתו להורג, שהוא בעיני הנוצרים עדות חיצונית בעלת ערך עצום לקיומו ושליחותו של ישו;38 פילון מאלכסנדריה יצר פילוסופיה דתית מסינתזה של יסודות מן היהדות ומן ההלניסם, שרבים מבין אבות הכנסיה הנוצרית, ובמיוחד קלמנס ואוריגנס, שניהם בני אלכסנדריה, השתמשו בה בעיצוב התיאולוגיה הנוצרית. הכנסיה באלכסנדריה טענה שהיא ממשיכה את מסורתו של פילון; לפי אחת מן האגדות הנוצריות, נפגש פילון כשהיה ברומא בראש המשלחת שבא לפני קליגולה, בשליח פאולוס, ואפילו עבר לדת הנוצרית. בגלל זה שמרו הנוצרים על כתבי פילון.39 שמירתן ולימודן של יצירות יהודיות, שלא לשמן, אלא כחלק מן החיפוש אחרי מקורות הנצרות, היו ראשיתה של מסורת הקיימת עד היום הזה, שלה אנו חייבים כמה מן העבודות החשובות ביותר על היהדות בדורות האחרונים, כגון, "תולדות העם היהודי" של א' רנן,40 כמבוא למפעלו על מקורות הנצרות, ספרו של שירר על העם היהודי בתקופה ישו,41 ועבודתו של אד' מאייר, "מוצא הנצרות וראשיתה".42 מסורת זאת נמשכת עד היום בפרסום כתבי פילון במסגרת הוצאת מקורות הנצרות (Sources chrétiennes), בצרפת, ועוד במפעל היוצא לאור בהולנד, שמנחם שטרן היה אחד מעורכיו, "אוסף של עניינים יהודיים בתקופת הברית החדשה".43 אבל כאשר הוגים ומלומדים נוצרים באלכסנדריה התעניינו ביצירותיהם של היהודים, לא היו כבר "יהודים הלניסטיים" באלכסנדריה. שרידי הקהילה היהודית במצרים פנו עורף ללשון היוונית ולתרבות הגויים.44 במאות השנים שבאו לאחר מכן חלה ההתפשטות האדירה של הנצרות במצרים ובכל ארצות המזרח התיכון, והנוצרים שתפסו מקום יותר ויותר נכבד בחיי התרבות, ראו ביהודים עם קשה עורף שלא הכיר במשיח וגרם למותו.
 |
ו. סיכום |
כך, היהדות האמיתית וההלניות לא נפגשו, כשם שגם אלכסנדר לא פגש את שמעון הצדיק, אף-על-פי שהיהודים חיו בתקופה של כמעט אלף שנה בתוך העולם היווני והרומי. קשה להמלט מהרגשה של תסכול על ההזדמנות שהוחמצה. ארנלדו מומיליאנו, בספרו Alien Wisdom ("חוכמה זרה"), ניסה להתחקות על דרך קבלתה של חוכמה מעמים אחרים על ידי היוונים, וכתב דברים מאירי עיניים על מגבלותיהם של היוונים להבין ולקלוט "חוכמה זרה". ראשית כל, הוא עמד על העובדה שהיוונים לא נהגו, בדרך כלל, ללמוד שפות זרות, וציפו שהזרים (הברברים) יתרגמו את יצירותיהם לשפת התרבות, היוונית. אבל הכתובים שאצרו את הישגי העמים הזרים לא נחשבו ראויים לעיון אלא אם עברו תהליך מיוחד במינו: העמים הזרים נדרשו להציג, ביוונית כמובן, את תולדותיהם ותורותיהם במסגרות ספרותיות שהיו מקובלות על היוונים, ובמונחים שלהם היו רגילים. פירושו של דבר היה התאמה של אמונתם וערכיהם לדרכי הביטוי הנהוגות אצל היוונים, ומובן מאליו שכל זה נעשה במסגרת של קבלת העיקרון של עליונות התרבות היוונית.45 כך, אנשים ממוצא "ברברי", כמו זנון מכיתיון או כריסיפוס מסולי, יכלו להחשב כפילוסופים יווניים, כי מחקו מתורותיהם כל דבר שרמז על שורשיהם.
היהודים בחרו בדרך שונה: אותם יהודים שספגו את תרבות יוון היו משוכנעים שערכים המקוריים בתחום החוק, המוסר, הדת ומנהגיהם לא נפלו מן השיאים שאותם יצרו היוונים, והשקיעו מאמצים רבים כדי להוכיח את הדבר. אבל, התברר להם כי רק על-ידי ויתור על זהותם יוכלו לזכות בהכרה מעולם הגויים. מיעוטם נקטו בצעד זה ואבדו ליהדות, אך רוב היהודים לא היה מוכן להתבטלות ממין זה. יהודים ויוונים חיו אלה ליד אלה, אבל תרבויותיהם היו שונות והתפתחו בכיוונים נפרדים. כמובן שהלשון היוונית והתרבות היוונית השפיעו על היהודים (שאול ליברמן לימד אותנו על היקף השפעה זאת ועל מגבלותיה46), וכמובן שהיתה גם השפעה בכיוון הפוך (הזכרנו לעיל את הופעתם של גרים, יראי ה' [metuentes], ושומרי שבת).
השפעה הדדית בין תרבויות שונות, ודרכי שאילת ערכים תרבותיים מעם לעם, הן סוגיות נכבדות ביותר, ולא באתי לפתור אותן במסגרת מאמר זה. אבל מתוך העיסוק וההתעניינות בעולם היווני ובעולם היהודי, התברר לי שאפשר לחיות ביחד, בלי להיפגש ותוך ניכור גדול.
על מנת לסכם את עיוני זה שהתבסס על עבודותיהם של כמה מגדולי המלומדים בתחום הלימודים הקלסיים, בתקופה האחרונה, אשר גם העמיקו בחקר תרבות ישראל – יוחנן לוי, אביגדור צ'ריקובר, ארנלדו מומיליאנו ומנחם שטרן – נחזור לעניין שממנו התחלתי. אני מפקפק מאד אם יוחנן לוי היה מסכים לכותרת שנתנו לאוסף מאמריו. בהרצאה שנשא בשנת 1942, הוא תיאר את היחסים בין היהדות לבין העולם היווני והרומי כ"מלחמת-איתנים בין שתי מחשבות יסוד. שנאת היוונים והרומאים היתה התשובה על הרעיון של בחירת ישראל... נתקיימה בה נבואתו של בלעם: 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב' (במדבר כג, ט)".47
לחלקים נוספים של המאמר:
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : א. מפגשים בין יהודים לנוכרים
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ב. איגרת אריסטיאס ותרגום השבעים עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ג. השפעת תרגום השבעים על היוונים
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ד. סופרים יווניים ורומיים על היהודים
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ה. אחרית היוונית היהודית וכתביה (פריט זה)
הערות שוליים:
35. ה-Tumultus ludaicus בקפריסין, במצרים ובקיריני.
36. אין בדברים האלה כל כוונה להתעלם מן המורכבות של הסיבות לכל מרד ומרד: היחסים בין השלטונות הרומיים לבין היישוב היהודי, המצב החברתי והכלכלי, הגזירות שהוטלו על היהודים וכו'. על הוויכוח בין המומחים ביחס לסיבות של מרד בר-כוכבא, ראה במיוחד את מחקרו המאלף והממצה של מ"ד הר, "סיבותיו של מרד בר-כוכבא", ציון מג (תשל"ח), עמ' 11-1 (=הנ"ל, מרד בר-כוכבא, בעריכת א' אופנהיימר, ירושלים תש"ם, עמ' 67-57), ובו גם פירוט מלא של המקורות ושל הספרות המדעית על הנושא.
37. נזכיר במקום זה את העובדה ההיסטורית שבמאות הג' והד' לסה"נ, חל מעבר משימוש בפפירוס לקלף כחומר כתיבה, ורק אותן היצירות שהועתקו בשנים האלה על קלף נשתמרו; היצירות שלא הועתקו ואשר היו כתובות על פפירוס נעלמו מפני שנתבלו, ברוב הארצות, מחוץ למצרים וכמה איזורים צחיחים, תוך מאה שנה לערך; לא היה צורך לא בהשמדתן או גניזתן. לעומת זאת, היצירות שנכתבו על קלף נשתמרו לדורות, אם לא פגעו בהן בכוונה.
38. כבר במאה הט"ז טען המלומד הגדול סקליגר שהקטע הזה לא נכתב בידי יוסף והוכנס לחיבור על-ידי תועמלן נוצרי, ומאז הופיעה ספרות עצומה בעד ונגד מקוריותו; ראה סיכום הבעיה עם הפניות ביבליוגרפיות אצל L. H. Feldman, בכרך התשיעי של כתבי יוסף בהוצאת Loeb 1965, עמ' 49.
39. ראה: N. Bentwich, Philo, London 1910, pp. 72-73; E. R. Goodenough, An Introduction to Philo Judaeus, Oxford 1960
40. E. Renan, Histoire du Peuple d'Israёl, Paris 1887-1893
41. E. Schurer, Geschichte des jüdischen Volkes im Zeitalter Jesu Christi, Leipzig 1901-1909
42. Ed. Meyer, Ursorung und Anfänge des Christentums, Stuttgart 1921-1923
43. Compendia Rerum Iudaicarum ad Novum Testamentum, Assen 1974-1976
44. ראה מאמרו המרגש של צ'ריקובר, "שקיעתה של הגולה היהודית במצרים בתקופה הרומית", באוסף מאמריו (לעיל, הע' 17), עמ' 392-366.
45. A. Momigliano, Alien Wisdom, Cambridge 1976
46. ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ-ישראל, ירושלים תשכ"ג.
47. "תקופת הבית השני לאור הספרות היוונית והרומית", עולמות נפגשים (לעיל, הע' 9), עמ' 14.
|
