"כי הַמֵליץ בינֹתם": על תרגום ומתורגמנים בבית המשפט מחבר: ד"ר; שופט אברהם טננבוים

חזרה3

מבוא

פרשת "ויגש" מתארת את השלב הסופי בסאגה המתמשכת של יוסף, המגלה לאחיו שהוא-הוא אחיהם הקטן שמכרו אותו לעבדות שנים רבות קודם לכן. ממרום כיסאו, יוסף אינו מתנהג ברחמים כלפי אחיו: תחילה האשימם בריגול, אחר כך בגנבה, ורק בסופו של דבר, נכמרו רחמיו, וגילה להם את זהותו האמתית.

כוונתו של יוסף בהתנהגותו זאת אינה ברורה. מדרש אחד אינו רואה את מעשיו בעין יפה, וזה לשונו:

רבי ישמעאל אומר: עשרה פעמים אמרו בני יעקב ליוסף: "עבדך אבינו", ושמע יוסף ושתק. ושתיקה כהודאה דמיא [=היא]. לפיכך נתקצרו מחייו עשר שנים¹.

כוונת המדרש לשיחת יוסף עם אחיו, שבמהלכה השתמש יהודה בביטוי "עבדך אבינו" בדברו על יעקב אביהם. ביזיון זה, שביזה יוסף את כבוד אביו, כשגרם ליהודה לכנות את יעקב "עבד", הביא לענישת יוסף: על כל פעם ופעם ששמע את כינוי הגנאי לאביו, ולא מיחה באחיו, נתקצרה שנה מחייו, ומת בן מאה ועשר שנים, ולא בן מאה ועשרים שנה. מבלי לדון במהותו של המדרש, יש בו בעיה: בנוסח המקרא שבידינו, נתכנה יעקב אבינו "עבד" רק חמש פעמים. אם כן, כיצד הגיע המדרש למניין עשר?

תשובה מקובלת היא, שיוסף שהתנכר לאחיו דיבר עמם באמצעות מתורגמן, המכונה במקרא "המליץ" (לפי האגדה, היה זה מנשה בנו של יוסף). לכן, שמע יוסף כל אמירה שאמר יהודה פעמיים, מפי יהודה ומפי המתורגמן.

דומה שזוהי הפעם הראשונה במקרא שמוצג לפנינו מצב של חוסר תקשורת בהליך מעין-שיפוטי. יוסף, בעל השררה, צריך לשמוע את טיעוני אחיו ה"כנעניים". על פני הדברים, אין איש מבין את לשון רעהו, ומכאן הצורך במתורגמן. כפי הנראה, ישמש אותנו פתרון זה גם בעתיד הנראה לעין והנשמע לאוזניים². שאלת ישׂימותו של פתרון זה במשפט העברי ובמשפט המדינה תעמוד במוקד עיוננו.

איסור השימוש במתורגמן במשפט העברי

המשפט העברי דורש שיבין הדיין לשונות רבות ושלא ייזקק למתורגמן, כמו ששנינו: "אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון - שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן"³. על מרדכי היהודי, שלפי מסורת חז"ל נמנה עם חכמי הסנהדרין, נאמר שכונה בשם פתחיה, משום "שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון"⁴.

ניתן היה לומר שהדרישה לדעת שבעים לשון נאמרה על דרך הגוזמה, מעין השאיפה שיהא הדיין בקי ב"הלכות כישוף", כדי שיוכל להבין כראוי האשמות המיוחסות למי שמתחזים למכשפים. היינו: יש כאן מעין המלצה, שיבין הדיין בתחומים רבים, אך אין זה תנאי הכרחי. מעין זה מצינו במקרא שאמר יתרו למשה: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע" (שמות יח, כא-כה), אך משה מצא רק "אנשי חיל".

ואולם, באשר להבנת הדיין את שפת העדים, מדובר בדרישה מחייבת, לא בהנחיה בלבד. המקור לדרישה זו הוא המשנה⁵ הדנה בשאלה: מהי עדות ראויה שניתן להוציא אדם להורג על פיה. המשנה מנתחת את הנאמר בפסוק: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד" (דברים יז, ו), ואומרת: "דבר אחר. 'על פי שנים עדים' - שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי המתורגמן".

השאלה הנשאלת מאליה היא: עד כמה צריכים הדיינים לדעת את לשון העדים? האם הם צריכים להיות בקיאים בה ברמה של שפת אם? האם יש הגדרה ברורה לרמת הידע הנדרשת מהם?

על שאלה זו, עונה התלמוד בתארו מעשה שאירע לפני רבא: "הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא. אוקי רבא תורגמן בינייהו. והיכי עביד הכי? והתנן: שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן [=מעשה בדוברי שפה זרה שבאו לדין לפני רבא. העמיד רבא מתורגמן בינו לבינם. ואיך עשה כן? והלוא שנינו: שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן].

וניתרצה קושיה זו בתלמוד: "רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי, ואהדורי הוא דלא הוה ידע" [=רבא היה מבין את דברי בעלי הדין, אך לא היה יכול להשיב להם בלשונם].

מכאן עולה שאין צורך שישלוט הדיין שליטה מלאה בלשון, אלא די שיבין את הלשון המדוברת בין בעלי הדין או העדים, אפילו אינו יכול לענות להם בלשונם. לצורך זה, הוא רשאי להסתייע במתורגמן.

היקף האיסור וסיבותיו

לדעת הכול, בדיני נפשות, שקיים חשש שייגזר על הנידון גזר דין מוות, חל איסור גורף וחד-משמעי להסתייע בהם במתורגמן, אך יש מחלוקת בשאלה אם דין זה אמור גם בדיני ממונות. כמו כן, לא ברור: האם האיסור חל רק על שמיעת העדים באמצעות מתורגמן או שמא הוא חל גם על שמיעת בעלי הדין? ועוד. מהו תוקפו של פסק דין שניתן על סמך שמיעה עדות באמצעות מתורגמן? האם הוא בטל מעיקרו או שמא האיסור קיים רק מלכתחילה, אבל בדיעבד, פסק הדין שריר וקיים?

דומה שהתשובה לשאלות אלו קשורה בסיבות האיסור. יש הסוברים שעדות באמצעות מתורגמן אינה בגדר "עדות". אך יש אומרים שמדובר בעדות, אלא שנפל בה פגם.

בלשון ימינו, היינו אומרים שהשאלה היא: האם עדות מעין זו אינה קבילה כלל? או שמא היא קבילה, אלא שמשקלה פגום ונחות?

נסכם את הנימוקים השונים לפסילת עדות מפי מתורגמן:

א. עדות על ידי מתורגמן אינה קבילה, משום "גזרת הכתוב", שישמע אותה הדיין מפי העדים עצמם.

ב. עדות על ידי מתורגמן אינה קבילה, משום שאינה נחשבת "עדות" כלל.

ג. עדות על ידי מתורגמן אינה קבילה, משום שלא ניתן להזימה, היינו שלא ניתן לתפוס את העדים בקלקלתם, כיוון שתמיד יוכלו הללו לטעון שהמתורגמן תרגם את דבריהם שלא כהלכה, ובית הדין אינו יכול לבחון את טענתם.

ד. משקל עדות שניתנה באמצעות מתורגמן נמוך ביותר, מפני שייתכן שהתרגום אינו מדויק.

ה. משקל עדות מעין זו נמוך ביותר, מפני שהדיינים שאינם מבינים את לשון העדות אינם יכולים לחקור את העדים היטב⁶.

ו. משקלה של עדות זו נמוך, מפני שמשך הזמן שבין התרגום לבין העדות מאפשר לעד לשנות את עדותו.

רוב הפרשנים מביאים יותר מנימוק אחד⁷. רש"י נמנה עם המדגישים את בעיית הקבילות, וזה לשונו: "כשבאין עדי לועזים להעיד בפניהם, לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם, דהוה ליה [=מפני שהוא] עד מפי עד [=עדות שמיעה]"⁸. על סמך ההשוואה לעדות שמיעה, שאינה קבילה במשפט העברי כלל, יש שפירשו שיש להתעלם לחלוטין מעדות שנשמעה רק מפי המתורגמן.

הגיונה של טענה זו ברור: כשהדיין שומע מפי המתורגמן, הבנתו נובעת מדברי המתורגמן, והוא עצמו אינו מבין דבר וחצי דבר מדברי העד. באותה מידה ניתן היה להכשיר עדות שניתנה מחוץ לבית הדין, והמתורגמן מציגה בפני בית הדין. הכלל הנוהג הוא שטענה שנטענה מחוץ לבית הדין מאפשרת לטוען לחזור ולטעון ולשנות את טענותיו. לפי גישה זו, דין זה יחול הן על בעל הדין הן על העדים - בשניהם אסור להסתייע במתורגמן.

לעומת זאת, יש המדגישים את הפגיעה במשקלה של עדות המסתייעת במתורגמן. כך, למשל, מעלה בעל "נימוקי יוסף" (ספרד, המאה הט"ו) את החשש שיחליף המתורגמן בלשון העדות, היינו: שתרגומו יהא קלוקל. חשש נוסף שהוא מעלה הוא שאילו היו הדיינים מבינים את לשון העדים, היו יכולים לחקור אותם בצורה טובה יותר, ובלשון ימינו: "אותות האמת" שבית המשפט בוחן בשמעו את העדים אינם ניתנים לבדיקה כשיד מתורגמן באמצע.

במשפט העברי יש נפקות בין שני הנימוקים. ניטול לדוגמה מקרה שבו שניים משלושת הדיינים מבינים את לשון העדים ובעלי הדין: אם הבעיה היא בעיית קבילות, הרי שהדרישה היא שיבינו כל שלושת הדיינים את הלשון. בהיעדר תנאי זה, כאילו אין כאן "עדות", ואין להתייחס אליה כלל. לעומת זאת, אם העדות קבילה, אלא שמשקלה נמוך, אפשר שהיה ניתן להסתמך עליה, משום שגם שניים משלושת הדיינים יכולים לחקור היטב את העד.

אם נבוא לסכם את הדברים, נראה שיש שלוש גישות עיקריות לעניין השימוש במתורגמן⁹.

הגישה הראשונה, והיא הקיצונית, גורסת ששימוש במתורגמן אסור כליל, הן בדיני נפשות הן בדיני ממונות, הן לשמיעת עדות הן לשמיעת טענות בעלי הדין. גישה זו מקובלת כנראה על רש"י, הרמב"ם והריטב"א.

הגישה השנייה גורסת שהמתורגמן פסול מן התורה הן בדיני נפשות הן בדיני ממונות רק לעניין שמיעת עדות העדים. לעומת זאת, הדיין רשאי לשמוע מפי מתורגמן את טענות בעלי הדין¹⁰.

לפי הגישה השלישית, האיסור מן התורה להסתייע במתורגמן חל רק בעדות, ורק בדיני נפשות, ואילו בדיני ממונות, אין איסור לשמוע עדות מפי מתורגמן אלא מדרבנן בלבד, ואף איסור זה אינו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד העדות קבילה. זאת ועוד, במקום שאין בית דין המבין את לשון העדים, ניתן להסתייע במתורגמן אף לכתחילה.

בין הלכה למציאות

למרות ההלכות שהזכרנו לעיל, ולמרות חשיבותם של הפוסקים שפסקו נגד השימוש במתורגמן, נהגו להסתייע במתורגמן. נראה שהמציאות הכתיבה את הנוהג, והתקבלה הגישה המקלה מחוסר בררה אחרת, כפי שכתב הב"ח, ר' יואל סירקיס (פולין, המאה הי"ז), בעל "בית חדש":

ונראה דדווקא בדיני נפשות גלי לן קרא [=גילה לנו הכתוב] שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן, ואפילו היכא דלא אפשר [=במקום שהדבר אינו אפשרי] בדיין אחר שיודע לשונם. וכל שכן בדיעבד אינה שמיעה, ואין דיניהם דין. אבל בדיני ממונות אינו אסור אלא מדרבנן, ולכתחילה דווקא. אבל היכא דלא אפשר, כגון בני איטליא ובני תוגרמא [=תורכיה] הבאים במלכותינו, ואין כאן מי שיכיר לשונם כל עיקר, שומע הדיין על פי מתורגמן אף לכתחילה, דבכי הא [=שבכגון זה] לא תיקנו רבנן¹¹.

במילים אחרות, משהגיעו יהודים בני איטליה ותורכיה למזרח אירופה, לא היה מנוס מן השימוש במתורגמן, כשבית הדין לא הבין את לשונם.

הרדב"ז, ר' דוד בן זמרה, מחכמי מצרים במאה הט"ז, נשאל בעניין זה¹²:

שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו הדיינים בזמן הזה, שאינם מכירין בלשון הלועז, שמעמידין תורגמן ודנין להם, והא תנן במכות [=והרי שנינו במסכת מכות]: "שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן"?

הרדב"ז מסכם את הדעות השונות בעניין זה, וקובע לגבי עדות ממון:

דלכתחילה צריך [הדיין לשמוע העדות ישירות מפי העד], אבל לא לעיכובא [=לעיכוב, בדיעבד]. וכיוון דלא הוי [=שאין דין זה] מן התורה, איכא למימר: דהיכא דאפשר - אפשר; אבל היכא דלא אפשר - לא אפשר. כגון דליכא חכם שיכיר לשון העדים [=יש לומר: היכן שאפשר - אפשר; אבל היכן שאי אפשר - אי אפשר. כגון שאין חכם שמכיר לשון העדים], אז מעמידין להם תורגמן... כיון שהעדים לפנינו, והתורגמן אומר מפיהם, הוי עדות שפיר [=טובה], כיון דלא אפשר בלאו הכי [=שאי אפשר בלי זה].

ואשר לטענות בעלי הדין, אומר הרדב"ז שלא רק שאפשר להסתייע במתורגמן, אלא שכשאי אפשר למצוא מתורגמן, ניתן לשמוע את טענותיהם באמצעות "שפת הגוף" ו"תנועות ידיים". וזה לשונו:

ומזה הטעם אני אומר דאי ליכא [=שאם אין] תורגמן כלל, שומעים טענותיהם על ידי רמיזות ותנועות, ודנין עליהם. וזה דווקא לדיני ממונות. אבל דיני נפשות אין דנין לא על ידי רמיזה ולא על ידי תורגמן, דלמא [=שמא] לא הבין, ונמצאו הורגין נפש שלא כדין.

תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים

בימינו נהוג לשמוע את דברי העדים ובעלי הדין מפי מתורגמן, כמנהג ששרר בקהילות ישראל בגולה, המסתמך על דעות המקילים שהבאנו לעיל. ההנחה היא שגם כיום, כל המופיע בבית הדין, על דעת תקנות בית הדין הוא מופיע, והוא מקבל על עצמו את מרותן בעצם התייצבותו בפני בית הדין. בשיטה הנוהגת בארץ, בעלי הדין חותמים בדרך כלל על הסכמתם לקבל על עצמם את הכרעת בית הדין "בין לדין ובין לפשרה", וממילא הם סומכים על שיקול דעתו גם בעניין המתורגמן, כנאמר בתקנות הדיון¹³:

עד המעיד בלשון שאינה מובנת לבית הדין, יחליט בית הדין על אופן קבלת העדות. החליט בית הדין לקבל עדות על פי תורגמן, יקבע בית הדין את התורגמן ואת שכרו.

העדות יכולה להישמע גם בבית דין במקום אחר. בית הדין מחליט על המתורגמן, והוא צריך לסמוך את ידיו עליו.

אך לפי התקנות, בית הדין אינו חייב להעביר את גביית העדות לבית דין אחר היודע את הלשון, אלא הוא רשאי להסתייע במתורגמן גם כשיש בית דין אחר המכיר את לשון העד. מבחינות מסוימות, יש כאן חריגה מן המצב שהיה קיים בעבר, כשהותר להסתייע במתורגמן רק מחוסר בררה.

יש לזכור שלפי המשפט העברי, אין זה רק עניינו של בעל הדין שתובא עדותו לפני בית הדין, אלא בית הדין עצמו צריך לעשות כל שניתן כדי שתובא לפניו העדות המדויקת והנכונה, והוא אחראי לכך שתרגומה (או דרך הגבייה האחרת) יהיה מדויק¹⁴.

במשפט הישראלי

סוגיית הבנת דברי העדים מכלי ראשון קיימת במשפט הישראלי מיום הקמת המדינה. ארץ-ישראל היא כר למיזוג גלויות, והגיעו אליה עולים מעשרות מדינות, איש איש ולשונו המיוחדת. כיום נפוצים בבתי המשפט בעיקר תרגומים מן הערבית והרוסית, ולעתים מן הלשון האמהרית. לאחרונה, עם ריבוי מספר העובדים הזרים, מצאו בתי המשפט את עצמם דנים אנשים הדוברים גם לשונות אחרות, כגון: רומנית, תאילנדית, סינית ועוד כהנה וכהנה. במקרים רבים, בעלי הדין או הנאשמים מדברים רק בשפת אמם (או לפחות טוענים כך בפני בית המשפט).

בעניינים פליליים, מוסדר עניין התרגום בסעיפים 141-140 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982. לפי סעיף 140, אם "הוברר לבית המשפט שהנאשם אינו יודע עברית, ימנה לו מתרגם או יתרגם לו בעצמו". כן נקבע בסעיף 141 כי "ראיה הנמסרת ברשות בית המשפט לא בעברית, או לא בלשון אחרת השגורה בפי בית המשפט ובעלי הדין, תתורגם בידי מתרגם, ועדות שנמסרה כאמור תירשם בפרוטוקול תוך תרגומה לעברית".

ואשר לדיונים בעניינים אזרחיים, אין הוראה ברורה בחוק. הנוהל הקיים הוא שתרגומי עדות לערבית נעשים על חשבון המדינה, ותרגומים לשפות אחרות נעשים על חשבון בעלי הדין¹⁵, ודינם ככל הוצאה שהוציא בעל הדין.

ראוי לציין שאף ששיטת המשפט הישראלי מתבססת על עדים המעידים בעל פה, לא ניתנה כמעט חשיבות לפגמים בעדות שניתנה באמצעות מתורגמן. כידוע, שיטתנו מייחסת חשיבות רבה לעדות שבעל פה, כעולה מפסק הדין הבא:

אין לו לבית המשפט אמצעי טוב יותר לעמוד על מהימנותו של עד מאשר להתרשם מאופן מתן עדותו על דוכן העדים. יכול הוא אז להבחין ב"אותות האמת" על-פי נימת קול, רעד, סומק, מבוכה, היסוס, השפלת מבט וכיוצא באלה, או מביטחון עצמי, מבט מישיר ותשובות גלויות, ספונטאניות ובלתי מתחמקות וכיוצא באלה¹⁶.

בגלל חשש זה, אסורה עדות שמיעה, והעד עצמו חייב להופיע בבית המשפט. אך אם העד אינו מדבר בלשון השופט, נהוג להסתייע במתורגמן בלא היסוס. כל מי ששמע אי פעם עדות מפי מתורגמן, יודע שדרך זו רחוקה מלהיות אידיאלית (בלשון המעטה). כמעט כל צחצחות הלשון שאמורים לעלות מהן "אותות האמת", הופכות להיות אי-רלוונטיות כשיד המתורגמן באמצע. פעמים רבות נראה הדבר כעדות של "עד מפי עד" ממש. כל שופט יודע שהמנגינה העולה מפי המתורגמן נשמעת לעתים שונה לחלוטין ממה ש"משדר" העד.

אין ספק שהמציאות מכתיבה את הפתרון, כדברי הרדב"ז, "במקום שאפשר - אפשר; במקום שאי אפשר - אי אפשר". מכל מקום, אפשר שראוי לתת את הדעת לשאלת התרגום. דומה שיש מקום לשקול מתן תיקים לשופטים הבקיאים בלשונות בעלי הדין והעדים.

יש לקוות שיתקיים בנו בקרוב המקרא "ואשיבה שופטיך כבראשונה", וידברו כל השופטים ב"שבעים לשון" בדומה לדיינים היושבים בסנהדרין. עד אז, ראוי להכיר בבעיה זו ולהתייחס אליה במידת האפשר.

למאמרים נוספים ב'פשיטא'

הערות שוליים:

* שופט בית המשפט לתעבורה בירושלים ומרצה במכללת "שערי משפט".

1. פרקי דרבי אליעזר (מהדורת היגר), פרק לח. גרסאות שונות של מדרש זה קיימות גם בתנא דבי אליהו, ילקוט שמעוני, בראשית רבה, ובמקורות מדרשיים אחרים.
2. יש הגורסים שעתידה להתפתח טכנולוגיה שתאפשר תרגום מיידי מדויק מלשון ללשון בסיוע תכנת מחשב, ולא יהא צורך בעתיד במתורגמנים. ואולם גם לדעת האופטימיים ביותר, יום זה עדיין רחוק מאתנו.
3. סנהדרין יז ע"א.
4. מנחות סה ע"א.
5. מכות א, ט.
6. במשפט העברי, נוהגת הגישה האינקויזיטורית, שבה הדיין נוטל חלק פעיל בחקירת העדים.
7. ראה לעניין זה, מאמריו של כב' הרב הראשי, הרב י"מ לאו: "האם יכולים הדיינים להעזר בתרגום בעת הדיון", סיני סב (ספר הזיכרון לד"ר יצחק רפאל), עמ' רסג; "ייצוג בעלי דין בפני בית הדין", תחומין כ (תש"ס), עמ' 21.
8. סנהדרין יז ע"א, ד"ה מפי המתורגמן.
9. ראה לעניין זה, הרב ב' זולטי, "קבלת עדות וטענות בעלי-דין על פי מתורגמן", נעם ג (תש"ך), עמ' כז.
10. ראה דברי המאירי (מכות ו ע"ב): "אף על פי שביארנו במשנה שצריך שיהא הבית דין מבין דברי העדים, ולא שיקבל עדותם על ידי תורגמן, מכל מקום כל שהוא מבין את דבריהם, אלא שאין יודע לדבר באותו לשון ולהשיב להם עד שיחקור את דבריהם כראוי, מותר לו להושיב תורגמן בינו וביניהם להשיב להם ולחקרם, שהרי מכל מקום מבין הוא את דבריהם, ואף על פי שהוא מדבר על ידי תורגמן אינו שומע אלא מפיהם. ומכל מקום יֵראה [שדין זה נאמר] דווקא בעדים, אבל בעלי דבר אף לשומען על ידי תורגמן מותר... ולדברי הכל דברי העדים צריך לשמען מפיהם, ומתוך כך היו משתדלים בסנהדרין שיהו יודעים ברוב הלשונות, כמו שהתבאר בסנהדרין, אלא שאין הדבר מעכב בדיעבד".
11. ב"ח, חושן משפט, סימן יז, סעיף ט.
12. שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן שלא.
13. תקנה פ"ח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג - 1993.
14. ראה לעניין זה, א' שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי - תקנות הדין ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, ירושלים תשמ"ח, עמ' 295.
15. הדבר נובע מהוראת סעיף 82 לדבר המלך במועצה 1922, שהיא שריד חקיקה מנדטורי, ולפיה העברית והאנגלית והערבית היו הלשונות הרשמיות של ממשלת המנדט.
16. ע"פ 694/83, משה דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) עמ' 249.