דוד בן-גוריון על צבא ומלחמה במקרא ובישראל מחברת: מתיה קם

חזרה3

פתיחה

דוד בן-גוריון¹ היה לא רק ראש הממשלה הראשון אלא גם שר הביטחון הראשון של מדינת ישראל, ורוב שנותיו בממשלות ישראל כיהן בכפל-תפקידים זה. כבר בתחילת שנות ה-40 של המאה העשרים צפה בן-גוריון – עוד בטרם החלטת האו"ם על תכנית החלוקה (תש"ח – כ"ט בנובמבר 1947)² – את המתקפה המשולבת של ערביי ארץ ישראל ו"כל מדינות ערב" על היישוב היהודי בארץ. במהלך הקונגרס הציוני ה-22 (תש"ז – 1946) הוא תבע להעמיד את צורכי הביטחון של היישוב בראש סדר העדיפויות של התנועה הציונית, ונענה להצעה לקבל על עצמו לראשונה "תיק" רשמי – את תיק הביטחון. ואף על פי שהיה חסר רקע צבאי משמעותי,³ לא נרתע מן התפקיד "לא משום שהנני גנרל ואני בקי במדע הצבאי", אלא מכיוון שחזה בחרדה את הבאות והבין שאת הביטחון יש להפקיד לא בידיהם של מומחים מקצועיים, "אם כי עצתם והדרכתם היא חיונית", אלא בידי אנשים "פקוחי-עין ובעלי שכל ישר". ⁴

הקמת כוח צבאי לוחם הייתה מבחינתו של בן-גוריון צורך קיומי עליון, שנכפה על היישוב היהודי בארץ מכורח המציאות. היה זה צורך חיוני – בדיעבד, אך בלתי-רצוי מלכתחילה – שכן הקמת צבא ולחימה "עלולים לפגוע בהכרה המוסרית שלנו ובכל חינוכנו ותפיסת-עולמנו היהודית, האנושית והסוציאליסטית" (ויש לשים לב: תפיסת העולם היהודית הייתה השיקול הראשון במעלה). אך "האמת המרה, מרה כמוות" – תרתי משמע – חייבה הקמת צבא גדול וחזק, מצויד, מאומן ומיומן: "קיומנו, גורל הציונות, גורל מפעלנו, גורל היישוב [...] תלוי [...] בראש-וראשונה בזרוע הצבאית שלנו" – אך גם בשילוב של "עוצמת האש ועוצמת הרוח". ⁵בראייה מדינית מפוכחת הבין בן-גוריון כבר במהלך מלחמת העצמאות כי תלות זו של המדינה בכוחה הצבאי תימשך בעל כורחה גם לעת שלום: "גם אחרי בוא השלום ניזקק לצבא. כל עוד לא תִּתַּם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי ישא חרב – יהיה [...] עלינו להבטיח שלום המדינה בכוח הנשק הישראלי."⁶

בהגדרת תפקידו של הצבא וייעודיו לא הסתפק בן-גוריון בכורח המציאות הביטחונית ולא ויתר על מוטת הכנפיים של החזון: אמנם ייעודו הראשון של צה"ל הוא ביטחון המדינה – "אך אין זה תפקידו היחיד": על צה"ל "לשמש גם מרכז-חינוך חלוצי לנוער בישראל" כדי להכשירו "למילוי ייעודיה ההיסטוריים של מדינת ישראל", ולהיות "בית היוצר [...] לליכוד העם בישראל", "בית-היוצר לנשמת האומה המתחדשת."⁷ משרד הביטחון היה מבחינתו גם "משרד לחינוך", ולצה"ל נוספה המשימה "לתת לנוער חינוך יהודי ואנושי". ובן-גוריון הוסיף והטעים: "ולולא דמיסתפינא [=לולא חששתי] הייתי אומר: חינוך משיחי; בטרמינולוגיה המקובלת אגיד: חינוך חלוצי"⁸ שהרי "יותר אולי מאשר בכל צבא אחר הכרחי שצבאנו ייבנה על הכרת ייעודו וחזונו ההיסטורי של העם."⁹ וחיזוק לעמדתו מצא בן-גוריון בדברי ידידו, הסופר והמחנך שמואל יבנאלי, שהכריז: "כל איש צבא יהודי במחנה העברי מגשים את רעיון המשיח."¹⁰ וברוח החזון והייעוד הלאומי, חוק שירות הביטחון שהוצג בכנסת הראשונה (תש"ט – 1949) נועד "לעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום, בוטחת בכוחה ותופסת את מקומה הראוי לה בחברת-העמים".¹¹

תמצית מלחמות העם היהודי

בן-גוריון עמד על המורשת הצבאית-היהודית של צה"ל: צבא צעיר אך "נצר מגזע צבאי עתיק יומין, אחד הצבאות העתיקים ביותר בעולם", שהרי "ההיסטוריה הצבאית היהודית ימיה כימי העם היהודי". את סקירתו ההיסטורית פתח בן-גוריון באזכור מלחמתו של העברי הראשון – מלחמת אברהם בארבעת המלכים ("אַמְרָפֶל מלך שנער, אַרְיוֹךְ מלך אֶלָסָר, כְּדָרְלָעֹמֶר מלך עילם וְתִדְעָל מלך גויים") כדי להציל את אחיינו לוט ובני ביתו "שנפלו בשבי במלחמת תשעה המלכים בעמק הַשִׂדִּים" (בראשית יד).¹² מלחמתו הראשונה "של העם היהודי" הייתה ב"אויב המסורתי של ישראל" – בעמלק (ברפידים),¹³ ובראשה עמד "המצביא הראשון בישראל – יהושע בן-נון". לאחר מכן נלחמו צבאות ישראל בכנעני ובאמורי, במצרים, באשור, בבבל ביוון וברומא. "וההיסטוריה הצבאית לא נסתיימה עם חורבן הבית¹⁴ ולא עם תבוסת בר-כוכבא.¹⁵ במאה השביעית אחרי הספירה הנוצרית עוד נלחם צבא יהודי בברית עם פָּרָס תחת המפקד בנימין מטבריה¹⁶ נגד הצבא הביזנטי, ובסוף המאה האחת עשרה, בשנת 1100, נלחמה חיפה היהודית בנוסעי הצלב, ורק לאחר שהצי הוונציאני צר על חיפה מהים וצבאו של טַנְקְרֶד¹⁷ סגר על חיפה מהיבשה – נפלה חיפה היהודית אחרי קרב נואש של שבועיים." ¹⁸

ובאנלוגיה לתקופת המקרא – גם צה"ל בימינו נתבע להילחם "באותם האויבים שעמדו נגדנו בתקופת יהושע בן-נון ומלכי יהודה וישראל: מצרים, בבל, ארם, עמון" – היינו: מצרים, עיראק, סוריה וירדן, שכנותיה הנוכחיות של מדינת ישראל.¹⁹ ולמרבה "הפלא והשגב" – אותה רוח עתיקה של גבורה יהודית התנערה מחדש בימינו, והביאה לניצחון "הצבא העברי המחודש" על מדינות ערב.²⁰ רוח זו היא ירושת "עשרות דורות של יהודים מעונים ודוויים, בזויים ושנואים" אך "גאים, נאמנים ומסורים לחזון היסטורי גדול", שאותו "אנחנו נושאים [...] ועומדים על שכמו".²¹ "במה אפוא עמדנו עד עכשיו ובמה נעמוד בעתיד?" שאל בן-גוריון את הנוכחים בסיום קורס מפקדי פלוגות (תש"ט – 1948) והשיב: "אך ורק ביתרוננו האיכותי, ביתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי".²² ובמקום אחר הוא ציין את "רוח החזון והאמונה והמסירות" והוסיף: "ברוח זה ניצחנו עד עכשיו". ²³

צבא העם וחוקי הגיוס – במקרא

התנ"ך היה לבן-גוריון מקור השראה לא רק לעיצוב ייעודיה של מדינת ישראל ודמותה, אלא גם לשרטוט קווי המתאר של צה"ל וצביונו המוסרי. בן-גוריון הגדיר את צה"ל כצבא העם – על-פי הדגם של "צבא עממי", כפי שהיה הצבא היהודי בתנ"ך. שהרי בימי יהושע "עַם לוחם כבש [את] הארץ – ולא חיילים שכירים העושים מלחמה בעד בֶּצַע", ואותם "הלוחמים היהודים בימי יהושע בן-נון היו אלה אשר יִשְׁבוּ את הארץ ובנו אותה."

זאת ועוד: "גם חוקי הגיוס שקבע משה רבנו מוכיחים שצבא ישראל היה צבא עממי", ככתוב בספר דברים (כ 7-2): "וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה... וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ ²⁴– יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה." להבהרת משמעותם של חוקי גיוס אלה הביא בן-גוריון את דברי רבן יוחנן בן זכאי, "אחד מגדולי החכמים" בסוף ימי הבית השני שאמר:²⁵ "בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות: הַיָרֵא ורך הלבב כשהוא חוזר יאמרו: שמא בנה בית, שמא נטע כרם, שמא אֵירַשׂ אישה. וכולם היו צריכים להביא עדותם, חוץ מן הירא ורך הלבב, שעֵדָיו עמו: שמע קול הגפת תריסין – ונבעת, קול צהלות סוסים – ומְרַתֵת [=רועד], קול תקיעת קרניים [=קרנות, כלי נשיפה] – ונבהל, ראה שימוט סייפים – ומים יורדים בין ברכיו".²⁶ בן-גוריון מצא לנכון להבהיר, כי סיבות הפְּטוֹר מן הצבא שקבעה התורה "לא באו מתוך הקלת ראש בתפקיד האחראי המוטל על הצבא, אלא להיפך, כדי לחזק [את] המוֹרָל שלו ולשחרר מאלמנטים שאינם יכולים להתמכר לגמרי לשליחות הצבאית, אם מתוך קשרי משפחה חדשים או מתוך ענייני משק בלתי מסודרים, או מתוך חולשה נפשית [...] שאין להתגבר עליה." ובהסתמך על המשנה²⁷ הוסיף בן-גוריון הבהרת פרשנות: "לאחר שנוּקָה העם הלוחם מאלמנטים לא רצויים אלה, היו מקיימים בצבא משמעת חמורה, ואוחזים באמצעים חריפים נגד בורחים משדה הקרב כי 'תחילת נפילה – ניסה [=מנוסה]', ומשום כך היו מעמידין לפני העם ולאחריו "זקיפין מזוינים בכַשִׁילִים של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור – הרשות בידם לקפח את שוקיו'." ובנקודה זו הציג בן-גוריון את ההבחנה במִשְׁנָה בין מלחמת רשות למלחמת מצווה: פְּטוּרִים מחובת הצבא "מטעמים משקיים או משפחתיים" היו רק במלחמת רשות, "אבל במלחמת חובה, כשעם ישראל היה מותקף, היו 'הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה' כי חובת ההגנה על העם מהתקפת חוץ הייתה חלה על כל איש ואישה בלא יוצא מן הכלל".

בן-גוריון ציין, כי "החטא החמור ביותר בצבא ישראל" היה "לקחת 'מן החרם' ולשים את שלל האויב בכליהם של אנשי הצבא". וזאת מכיוון ש"שוד צבאי זה נחשב להפרת הברית ולמעשה נְבָלָה, ועל חטא²⁸ זה בא על עונשו עָכָן בֶּן כַּרְמִי משבט יהודה מידי יהושע בן-נון בכל חומר [=חומרת] הדין – עונש מוות והחרמת רכושו, והמקום שבו נעשתה הנְבָלָה נקרא עֵמֶק עָכוֹר 'עַד הַיּוֹם הַזֶּה' (יהושע ז 26)." ²⁹

צבא סדיר – במקרא

"עד תקופת המלכים לא היה צבא סדיר בישראל", קבע בן-גוריון והוסיף, כי שאול "היה הראשון אשר הקים צבא-קבע של שלושת אלפים איש" (שמואל א, יג 2).³⁰ מאוחר יותר הוסיף שלמה המלך גם צבא פרשים ובו שנים עשר אלף פרשים (מלכים א, ה 6). ³¹"שלמה גם העריך [את] חשיבות הים והספנות", אך בישראל וביהודה לא היו באותה תקופה "מלחים יורדי ים", ולפיכך נאלץ שלמה "להיעזר בשייטים הכנענים של בעל בריתו, חירם מלך צור" (מלכים א, ט 27-26). "לשיא שִׁכְלוּלוֹ בימי בית ראשון הגיע הצבא בימי גדול מלכי יהודה – המלך עוזיה (עזריה) בן אמציה," העריך בן-גוריון והוסיף, כי עוזיהו, כמו גם בן זמנו ירבעם השני מלך ישראל, "הרחיבו גבולות ישראל כאשר לא היה עוד מאז פילוג הממלכה אחרי מות שלמה". ירבעם הרחיב את ישראל בצפון והשיב את דמשק וחמת לישראל (מלכים ב, יד 28), ועוזיהו מלך יהודה "הרחיב גבול ממלכתו בדרום" (מלכים ב, יד 22). אך "מפעלו המרכזי" של עוזיהו המלך היה טיפוח הצבא. "לא היה לפניו מלך בישראל אשר הגדיל לעשות כמוהו בחיזוק כוחות הביטחון ובהגברת יכולתם הקרבית". ובניגוד לימי שאול, שבהם לא נמצא חָרָשׁ לבני ישראל בלחצם של הפלשתים (שמואל א, יג 22-19), צבא ישראל בימי המלך עוזיהו היה מצויד ב"כל מיני הנשק שהיו ידועים אז למצרים ולאשור ולארם ולכל העמים מסביב", זאת ועוד: עוזיהו "שִׁכְלֵל כלי נשק חדישים והקים [את] הארטילריה העברית הראשונה בדברי ימי ישראל", ככתוב בספר דברי הימים ב (כו 15): "וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת – וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק." בן-גוריון מצטט את הנתונים מספר דברי הימים על היקף צבאו של עוזיהו: "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב", ומוסיף בהסתייגות-מה: "ייתכן שמספר זה הוא מופרז [...] אולם ממעשי תוקפו ומהתפשטותו ברור שהיה לו צבא גדול, וכוחו של הצבא לא היה רק בכמותו אלא גם בציודו המשוכלל", שכלל נשק להתקפה ולהגנה: "וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים" (דברי הימים ב, כו 14-13).³²

צבא של מתיישבים: עבודה והגנה במקרא

בן-גוריון עמד על הזיקה בין לחימה להתיישבות, בין המגל לחרב (בגרסת הנח"ל), כפי שבאו לידי ביטוי כבר בצבאו של יהושע בן-נון, ש"היה בעצם צבא של מתיישבים." לראיה הביא בן-גוריון את סיפורה של עַכְסָה, אשתו של עתניאל בן קנז ובתו של כָּלֵב: לאחר שעתניאל בעלה "לכד את דביר" שבנגב, "'הסיתה' עַכְסָה [...] את בעלה לִשְׁאוֹל [=לבקש] מאת אביה גולות [=בארות] מים 'כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי'." אביה נעתר לבקשתה – "וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית" (שופטים א 15). ועל כך העיר בן-גוריון: "זה היה אולי ה'נח"ל' הראשון בצבא ישראל שניסה לסדר השקאה בנגב.³³" עדות נוספת בחוקי התורה לזיקה שבין התיישבות להגנה מצא בן-גוריון באיסור להשמיד את עצי השדה – "גם בימי מלחמה ואפילו בשעת מצור": "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ – לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ 19).

"המקרה הקלאסי" של שילוב עבודה והגנה בהיסטוריה היהודית היה, לפי בן-גוריון, בתקופת שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה.³⁴ העולים הראשונים מבבל, בהנהגתו של נחמיה בן חכליה, ³⁵ עסקו במלאכת השיקום והבנייה של חומת ירושלים הפרוצה ושעריה (נחמיה א 3). אך תגובתם של השכנים העוינים – "סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים" – לא איחרה לבוא: "וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד. וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם". ואז, בהוראת נחמיה, נמשכה עבודת הבנייה גם בזמן הלחימה, "וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים [=קשורים] עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים", כפי שסיפר נחמיה בזיכרונותיו: "וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים... בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח³⁶ ... וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים... וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר – וְהַיּוֹם מְלָאכָה. וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי – אֵין אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ" (נחמיה ד 17-10).

מלחמות יהושע – ומלחמת העצמאות

בעיצומה של מלחמת העצמאות (תמוז תש"ח – יולי 1948) התפנה בן-גוריון לעיון משווה בין השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות ובין "כמה פרקים בתנ"ך, בייחוד פרקי יהושע ושופטים" ומצא "דמיון רב" בין המלחמות בימי יהושע והשופטים ובין מלחמת העצמאות, "כאילו בימינו נכתבו הדברים": "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי, הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד" (יהושע ט 2-1). ועל כך העיר בן-גוריון, כי מאז ועד מלחמת העצמאות "נשתנו רק שמות 'המלכים'", אם כי "מבחינה אחת" הייתה מלחמת העצמאות שונה מן המלחמות שבתנ"ך: אז נלחמו בני ישראל רק ביושבי הארץ, ב"שֵייכים של ערים וכפרים שהוכתרו בשם הגדול והנורא 'מלך'", כהגדרתו של בן-גוריון; ואילו במלחמת העצמאות הותקפנו גם על-יד ערביי הארץ וגם על-ידי מדינות ערב. בן-גוריון הדגיש, כי בתקופת המקרא נלחמנו "לא פעם עם מצרים, עם אשור, עם בבל, עם ארם" אבל: אף פעם לא נלחמנו "עם כולן יחד [...] עם כל השכנות האלה בשדה-המערכה בבת-אחת [...] לא היה אף פעם בהיסטוריה של ארץ-ישראל שצבאות כל הארצות האלה יפלשו בבת-אחת לתוך הארץ [...] זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שכל העמים האלה חברו להילחם בנו – והצבא הצעיר שלנו הועמד בפני כל עמי המזרח התיכון וצבאותיהם. בכל ההיסטוריה שלנו במשך 3,500 שנה לא קרה כדבר הזה."

בהשראת התיאור בספר יהושע (פרק יב) ובסגנון מקראי סיכם בן-גוריון את מהלכי המלחמה בעשרת הימים שלאחר ההפוגה הראשונה,³⁷ שבמהלכם "פתחו צבאות-ישראל [...] בהתקפה רבתי על מרכזי הכוח הערבי בארץ, והכו את מלכי לוד ורמלה, מלכי בית-נבאללה ודיר-טריף, מלכי קולה ומגדל צדק, מלכי צרעה ואשתאול, מלכי ארטוף ועין כרם בשפלה, ומלכי חתה וחרתיה בדרום, מלכי שפרעם וציפורי, מלכי עין-מהיל וכפר-כנה, נצרת ונימרין בגליל, מלכי לובין וקרן-חיטין". וגם "צבאות מצרים ועבר-הירדן, בבל היא עיראק, וסוריה ולבנון וקאוקג'י³⁸ ניגפו ואיבדו למעלה מ-5,000 איש".

ועוד הקבלה מצא בן-גוריון בין מלחמות שאול בפלשתים ובין ראשיתה של מלחמת העצמאות כשהארץ הייתה נתונה לשלטון המנדט: הפלשתים אסרו על הימצאותם של חָרָשִׁים בארץ – "כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית [...] וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָןֹ" (שמואל א, יג 22-19). ובדומה לכך, "כפלשתים בזמנם", נקטה ממשלת המנדט בכל האמצעים כדי למנוע נשק מן היישוב היהודי בארץ. וזאת גם באמצעות איסור על יבוא נשק לארץ ועל אימונים צבאיים, וגם בחיפושים מתמידים אחר אתרי ייצור-עצמי של כלי נשק ו"סְלִיקִים"³⁹ של אמצעי לחימה "בכוחות משטרה וצבא אדירים" – בערים, בקיבוצים "בבתי-הספר ואפילו בבתי-הכנסת שלנו", כדי למנוע מן היישוב בארץ את האפשרות "להגן על קיומו ועל חירותו", לגלות ולהחרים כל "חרב וחנית" שיימצאו בידי יהודים.⁴⁰ ולמרות כל ההגבלות והחוקים והרדיפות של ממשלת המנדט – הכוחות היהודים הוקמו, צוידו, קיבלו נשק ואומנו – ובעיקר: עמד לרשותם "נשק סודי אחד" והוא שהכריע במערכה: "הרוח של האדם היהודי, של החלוץ היהודי ושל הלוחם היהודי".⁴¹ אך מיד הוסיף סייג ודיוק: "הרוח תכריע, אך לא כשהיא לבדה. בלי אימון ובלי משמעות ובלי חטיבות מגויסות ובלי ציוד [...] הרוח בלבד לא תעמוד לנו." אבל גם כל הציוד והנשק "לא יועילו אם לא תקום בנו רוח, שכמותה אינה מצויה בצבאות אחרים."⁴²

סיום

בן-גוריון דבק בקביעה ש"אין עוד עַם כעם ישראל, שהסתירה בין שאיפתו הנאמנה לשלום ובין חוסר ביטחונו חריפה כל כך." ובכל זאת תבע "לעקור מִתוֹכֵנוּ טעות נפסדת [...] שבצבא בלבד נקיים [את] ביטחון המדינה. גורם ראשון ועליון לביטחוננו היא עלייה רבה בממדים גדולים [...] גורם-ביטחון לא בהרבה פחות חשוב ודחוף היא ההתיישבות [...] [ו]לבסוף – אין לפסוח על גורם אחד עיקרי בשטח הביטחון – מדיניות חוץ של שלום [...] עזרה מתמדת לכל צעד המכוון לשלום בעולם ובמזרח הקרוב ולהדיפת כל ניסיון של תוקפנות. מדיניות זו עצמה היא גורם חשוב בביטחוננו [...] אולם כל עוד ישנה אפשרות של מלחמה בעולם, לא יקום ביטחוננו בלי צבא.⁴³" והוסיף ואמר: "מבטחנו ומעוזנו הוא צבא הגנה לישראל" אך "משעננו וכוחנו הם המדינה והעם" – לא רק העם במדינת ישראל, אלא גם "העם בתפוצות". "ואנו צופים לעתיד בבטחה, באמונה, בהכרת ייעודנו ובראייה בהירה של כל הקשים והסכנות הזרועים על דרכו בלי מורך ורתיעה."⁴⁴

בטקס ההשבעה של צה"ל (סיוון תש"ח – יוני 1948) הכריז בן-גוריון בחגיגיות: "בשבועה שנשבעתם עכשיו נצטרפתם לשלשלת המצביאים העברים מימי יהושע בן-נון, השופטים והלוחמים והמשחררים, מלכי יהודה וישראל, נחמיה בן-חכליה, החשמונאים, גיבורי מלחמת הרומאים בימי בית שני ולאחריו. השלשלת שנותקה בימי שמעון בר-כוכבא ועקיבא בן-יוסף – חושלה בימינו מחדש, וצבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב, להילחם על חירות האומה והמולדת, על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל."⁴⁵