הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > דמויות בולטות בעשייה הפמיניסטיתעמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > מגזרים ותרבויות


נבילה אספניולי : פלסטינית ואישה
מחברות: נבילה אספניולי; ענת בן-ארי; מירי קרסין


נגה : כתב עת פמיניסטי
חזרה3

ישראל 88. קולה של אשה פלסטינית אזרחית המדינה, חלק מן החברה הישראלית שרק עכשיו, לדבריה, הולכת ומתהווה.
נבילה אספניולי על עצמה, על פוליטיקה ועל זהויות מתפצלות, בעקבות שיחה עם ענת בן-ארי ומירי קרסין.

הפעם הראשונה שהייתי צריכה לנסח במלים את הזהות הפלסטינית שלי היתה עם תחילת הלימודים באוניברסיטה, כשפגשתי למעשה לראשונה את החברה הישראלית, היהודית-ישראלית. עד אז חייתי בנצרת ולא היה לי שום קשר עם יהודים. גם להורי לא היו בכלל קשרים עם יהודים. בהתחלה לא קיבלו אותי ללימודים באוניברסיטה, אמרו שהעברית שלי חלשה. אחר כך אמרו, האנגלית שלך חלשה. שלחו אותי ממשרד למשרד ורק בסוף מאבק ארוך קיבלו אותי לחוג לעבודה סוציאלית בחיפה, שבועיים לאחר תחילת הלימודים. למדתי שם עם הרבה סטודנטים יהודים ובמסגרת הלימודים גם השתתפתי בהרבה מאוד דיונים על שאלת הזהות ושאלת האני, וכל הדברים האלה התחילו לקבל משמעות, כמושגים. גם קודם, בנצרת, התעניינתי במה שקורה סביבי, אבל לא הייתי צריכה לשתף אף אחד בשאלת הזהות שלי, כולם היו כמוני, לא הייתי צריכה לעשות עם זה משהו.

המפגש הזה יצר בי אז תחושה מאוד חזקה של אנחנו והם. כשדיברתי עם יהודים הם היו הצד השני, ההם, ואני הייתי האנחנו. כל הזמן הרגשתי שאני צריכה לייצג אה האנחנו נגד ההם. אין לי ספק שהתחושה הזאת נבעה בחלקה גם מתחושה של חוסר ביטחון. היום אני לא מדברת בשם אנחנו, אלא בשמי שלי ועל עצמי, על חוויות אישיות שלי, על העם שלי, על היותי חלק מהאנחנו, לא האנחנו כולו.

בזמן הלימודים המשכתי לגור בנצרת, בבית של ההורים. גם עבדתי בנצרת כעובדת סוציאלית. באוניברסיטה השתתפתי בכל מיני פעילויות פוליטיות בוועד הסטודנטים הערבים, בקמפו"ס (קבוצה למעורבות פוליטית וסטודנטיאלית יהודיה-ערבית), וגם בפעילויות ומפגשים שונים במסגרת החוג לעבודה סוציאלית. אבל הייתי פעילה בעיקר בוועד הסטודנטים הערבים. זה היה מאוד טבעי. הגעתי בחורה צעירה, סטודנטית ערבייה, פלסטינית, וחיפשתי את שאר הסטודנטים הערבים. רוב הסטודנטים הערבים לא גרים בחיפה ובאים לאוניברסיטה למשך כל היום, זה כמו בית שני. היינו מבלים הרבה יחד, יושבים במסדרונות (עד שסילקו משם את הכיסאות), הולכים לסרטים, מופעים. היינו תמיד יחד, קבוצה. לא היתה לנו אז רמה אישית, אינדיבידואלית. תחושת הזהות שלי באותם ימים לא היתה כל-כך מחודדת. הייתי ערבייה פלסטינית, לאו דווקא אשה פלסטינית בישראל. גם כל הבעיות שלי אז נבעו מהזהות הפלסטינית שלי, הזהות הפוליטית שלי והפעילות שלי באוניברסיטה ובנצרת. נשים פעילות? היו, אבל לא הרבה. אולי אחת או שתיים.

המשפחה שלי די חששה מההשלכות של הפעילות הפוליטית שלי. במיוחד אמא שלי. "מה את מתעסקת בפוליטיקה," היא היתה אומרת לי, "לא תהיה לך קריירה. יעשו לך בעיות בעבודה." הרבה אנשים הפחידו אותה, היו כל מיני לחצים .אנשים ניסו להעביר דרך הדודים והדודות והחברים והמשפחה את המסר שנבילה צריכה להיזהר, יעשו לה צרות.

הסימנים הראשונים לא איחרו לבוא, בשנת הלימודים השלישית שלי. למדתי, עבדתי כעובדת סוציאלית במחלקת שיקום בביטוח לאומי נצרת, וגם עשיתי שם את העבודה המעשית. אותה שנה 77/78, היתה שנה בחירה, וכולם ידעו שאני פעילה במערכת הבחירות, אחרי שעות העבודה כמובן. יום אחד המדריך שלי תפס אותי ואמר, "נבילה תראי, אם את רוצה להמשיך להיות פעילה אז אולי כדאי שתתפטרי. תבל שכבר בתחילת העבודה שלך יירשמו פיטורים. זה מאוד יזיק לקריירה שלך."


 

מה חסר לכם?


לא הייתי צריכה להתפטר מאחד שהתקבלתי ללימודי תואר שני בירושלים, ועברתי מסניף ביטוח לאומי נצרת לסניף במזרח ירושלים. שם קיבלו אותי על תנאי לשלושה חודשים. שבועיים לפני סיום שלושת החודשים האלה קיבלתי מכתב פיטורים. העילה: חוסר תקציב, שבועיים לפני סיום החוזה. היה ברור שזו לא הסיבה האמיתית. פניתי לכל העובדים הסוציאליים בביטוח לאומי בשני הסניפים בירושלים, מזרח ומערב, מכל הגוונים הפוליטיים, וסיפרתי מה קרה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חתמו על עצומה נגד הפיטורים. בסופו של דבר הגענו לסניף הראשי במערב ירושלים והמפקחת שדיברה אתי אמרה: "מה אני אגיד לך, הוראות מלמעלה. אני לא אסתתר מאחורי סיפורים על סיבות תקציביות. נצטרך לקחת מישהי אחרת במקומך. אולי אפילו תוכלי לעזור לנו למצוא עובדת סוציאלית אחרת." ובאמת שלחתי לשם מישהי מלוד שקיבלה את המשרה. המפקחת שאלה אותי אז: "תגידי נבילה, מה עשית להם, פוליטית?" עניתי לה: "לו עשיתי משהו לא חוקי לא הייתי יושבת כאן לפנייך. כבר מזמן הייתי בכלא."

בחיפה, שנה ב', הייתי פעילה, כסטודנטית ערבייה, במאבק נגד השמירה שלנו על המעונות. יום שישי אחד הפגנו ופתאום יוצא מהמעונות סטודנט יהודי ואומר לי: "תראי, מה חסר לכם? אה לבושה יפה, את לומדת כאן. מה חסר לכם?" אמרתי לו: "חביבי, לא בזכותך ולא בזכות אף אחד אני לבושה יפה או לא יפה, לומדת כאן או לא לומדת כאן, עומדת כאן או לא עומדת כאן." זה מעלה בי כל מיני אסוציאציות. למשל, לפני שלושה חודשים, זמן קצר אחרי שהופעתי ב"סיבה למסיבה", הזמינו אותי להרצות בוועדת הצנזורה לסרטים ומחזות על עבודת המאסטר שלי . בסוף ההרצאה כולם מאוד התלהבו, ואמרו שההרצאה היתה מעניינת, ומדעית, וסגן היושב ראש אמר: "אנו גאים שערבייה באה להרצות לפנינו. זו התקדמות שאנחנו מאוד מאוד גאים בה."

משפט כזה מעלה בזיכרוני שוב את כל הביוגרפיה שלי, הקבלה לאוניברסיטה, המשך העבודה, הנסיעה שלי לגרמניה בגלל כל הבעיות האלה, כל המלחמות שהייתי צריכה להילחם עד שהגעתי להרצות בפניו, והוא עוד גאה. אם היתה לי שפה משותפת אתו והייתי רוצה לספר לו איך הגעתי לזה הייתי צריכה להגיד לו: "אתה, בחוסר המעש שלך, או במעש שלך, אתה גרמת לזה שעשרות כמוני, או יותר, לא יגיעו לכאן." אבל אין לי שפה משותפת אתו.



 

דבר חריג, אשה פעילה


בכל אופן, כשעברתי לירושלים זו היתה הפעם הראשונה שגרתי לבד. קודם הייתי כל הזמן קשורה לבית ולנצרת. בירושלים הייתי לגמרי עצמאית ואחראית לעצמי, ואולי זה חיזק גם את תחושת הזהות הנשית שלי, לא רק את תחושת הזהות הפלסטינית שלי. הדבר התבטא בהופעה שלי בין הסטודנטים הערבים, בכל המאבקים שהשתתפתי בהם כאשה, ולא רק אשה פלסטינית אלא אשה פלסטינית בישראל. בירושלים התעורר אז, למשל, עניין חוק ההפלות ושינוי החוק הזה. בתקופה ההיא הצטרפתי למפלגה (המפלגה הקומוניסטית) והזמנתי את כל חברי התא שלי להשתתף בהפגנה שהתארגנה נגד השינוי בחוק. חבר אחד ענה לי: מה לי ולחוק ההפלות. אמרתי לו, לך אולי לא, אבל אחותך ואמא שלך אולי יזדקקו לו. אני יודעת איך להגן על עצמי ואני גם יודעת לאן ללכת אם צריך, אבל אחותך ואמא שלך לא. וגם המלחמה למען זכויות הנשים היא מלחמה פוליטית ממדרגה ראשונה ואתה כאדם פוליטי חייב לראות את הקשר בין ההידרדרות הימנית הכללית בארץ ובין החרפת החוקים כמו חוק ההפלות. ובאמת הבחור השתתף בהפגנה, וגם בהפגנות וסימפוזיונים אחרים באותו נושא. מאנשי התא שלי הצטרפו כמה להפגנה, אבל לא הרבה.

הרבה מבין שאר הגברים שהגיעו להפגנה באו מתוך שהיו "אנשי שמאל", ובמסגרת הפעילות הפוליטית הכללית שלהם הם הרגישו חובה להגן גם על זכויות הנשים, אפילו אם בתוך תוכם לא כל-כך האמינו בזה. זה מאוד אופייני לחוגי השמאל, או מה שנקרא חוגי השמאל, בישראל. אבל אי השוויון טבוע כל-כך עמוק שרבים אפילו לא מודעים לו. לא מזמן קראתי ספר של אדם מאוד נאור וליברלי, ופתאום אני נתקלת בדוגמה שבה הוא שולח את כל הבנים לחוג לציור, ואילו את כל הבנות לחוג לתפירה. משהו כאן לא מסתדר, אבל זוהי המציאות ואין לי ספק שרבים יקראו את הקטע הזה בלי לשים לב שחלוקת התפקידים היא כזאת ולא אחרת. אני לא מסוגלת לעבור על דברים כאלה בשתיקה.

כנשים, האחריות שלנו והאינטרס שלנו היום יותר מתמיד כפולים, לדעתי. אבל כחלק מהחברה כולה אנחנו צריכות לקדם גם את העניין הפוליטי הכללי, השלום, הסכסוך היהודי-ערבי, וגם את עניין הנשים. אני אשה פלסטינית בתוך המשפחה שלי, בתוך החברה הפלסטינית בישראל ומחוצה לה ובתוך כלל החברה הישראלית, וצריכה להיות פעילה בכל אחת מהרמות האלה.




נבילה אספניולי, ילידת נצרת 56 וכיום תושבת חיפה.

סיימה את התואר הראשון בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה והמשיכה בלימודי תואר שני בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה הערבית בירושלים.

את התואר השני עשתה באוניברסיטת במברג, גרמניה, במחלקה לפסיכולוגיה, בנושא: "פורנגרפיה – מיניות ואלימות".

חזרה לישראל ב-8 במרס 87 ומאז מלמדת בקורסים להכנת מחנכות מטפלות, ואחראית על תוכניות הדרכה בגני ילדים במרכז הפדגוגי של ארגון נשי עכו, בית-הילד הערבי.

כמו כן, עובדת כיועצת אקדמית ב"קולג' אמריקני של חברי העולם".

פעילה בנצרת ובחיפה בארגונים שונים, לרבות "אשה לאשה", שם היא מעבירה קורס ריקודי בטן להעלאת מודעות גופנית של נשים.



אשה פלסטינית פעילה היתה אז, בזמן שהייתי סטודנטית, מין בובה בחלון ראווה במידה מסוימת, ולכן מאוד חיזקו, עודדו ודחפו נשים פעילות וגם אותי בתוכן. הגברים רצו שבחורה ערבייה תשתלב גם כן, אבל בזהירות מסוימת, לא יותר מדי ("לא בבית שלי"), בתוך מסגרות מסוימות ועל-פי כללים מסוימים. תמיד השתתפתי בהרצאות, דיונים והפגנות, אבל אם, למשל, הייתי צועקת באולם או בהפגנה כלשהי זה לא היה מתקבל בעין יפה. מאוד לא מקובל שאשה תתנהג ככה, זה נחשב מאוד פרובוקטיבי, מאוד לא נשי. אבל בסופו של חשבון האווירה הכללית היתה מאוד מחזקת, מבחינתי.

אישית אין לי בעיות, כאשה, בחוגים הפוליטיים שאני מסתובבת בהם. אני לא מרגישה אפליה ואני גם לא נותנת שיפלו אותי. אני כבר בשלב שבו אני לא צריכה להיאבק כל הזמן על כל דבר קטן. אני כבר יכילה להעמיד את עצמי בכל מקום שאני רוצה ולשדי את המסר שאני רוצה לשדר. ומקבלים אותי.



 

לא מהפכה חברתית


אבל בחברה הפלסטינית בישראל אין הרבה נשים שמעורבות בפעילות פוליטית או ציבורית. כמו בכל חברה יש גם אצלנו צורות התמודדות שונות עם המצב הזה. יש נשים שהופכות לחצי גברים, שוכחות שהן נשים. גולדה מאיר למשל, ויש דוגמותיה גם בחברה הערבית. הן לוקחות על עצמן את התפקיד הגברי, מתלבשות, מתנהגות ומדברות כמו גברים. לעומת אלה יש נשים שהסתגלו למצב והן מקבלות על עצמן את התפקידים שהחברה הועידה להן, תפקיד "הנשים הטובות", ומזדהות עם תפקידן עד כדי אובדן הזהות הנשית שלהן. הקבוצה השלישית כוללת את אותן נשים פעילות, שהחליטו לשנות את המציאות ולא לקבל יותר את התפקידים המסורתיים שמייעדים לנשים. הן יוצאות למאבק על העוול שנגרם להן כפלסטיניות וכנשים פלסטיניות. בגדה ובעזה אלה הן כל הנשים שמשתתפות היום בשביתות רעב ובהפגנות נגד הכיבוש. כאן בישראל אלה הן פלסטיניות ויהודיות שיוצאות להביע סולידריות ותמיכה במאבקן של הנשים בצד השני. יותר ויותר נשים בוחרות בפעילות פוליטית בתוך ארגונים של נשים כמו תנד"י (תנועת נשים דמוקרטיות ישראליות) או אחרים. הכוונה הבסיסית והמקורית היא להעלות באמצעות ארגונים כאלה את המודעות הפוליטית של נשים, להגיע לכמה שיותר נשים ולהפעיל אותן, אבל במסגרת הזאת הנשים עוסקות גם בתחומים אחרים כמו קורסים והרצאות שונות. פעם היו לנשים כאלה הרבה בעיות בחברה הפלסטינית בישראל, אבל היום המצב שונה והן זוכות לתמיכה ועידוד, והפעילות שלהן מאוד מקובלת. הסיבה היא שהן לא רק "אנטי", הן לא מנסות לארגן מרד אלא להביא לשינוי הדרגתי באמצעות העלאת מודעות חברתית ופוליטית. הדגש היום הוא על המאבקים הפוליטיים, אבל אי אפשר להפריד בין המאבק הפוליטי למאבק החברתי. אשה שיוצאת היום לרחוב כדי להיאבק על זכויות העם שלה, בבוא היום תצא להיאבק על זכויותיה שלה.

הפעילות הזאת בתוך מסגרת של נשים מאוד חשובה. היום, קבוצה מעורבת לא יכולה להיות, מעצם מבנה החברה שלנו, שוויונית עד הסוף. היא לא תגיע לכל הנשים שצריך להגיע אליהן ולהפעיל אותן, ולא תעלה את כל הנושאים הקשורים למצב האשה, הכלכלי, הפוליטי והחברתי. למשל, שכר נשים ובעיקר נשים ערביות, במפעלים שהוקמו במיוחד בכפרים ערביים כדי לנצל את כוח העבודה הזול, למנוע השוואת שכר בין יהודים וערבים ולמנוע התארגנות פועלית יהודית-ערבית. שכרה הממוצע של עובדת ערבייה מגיע היום ל- 60 אחוז משכרה הממוצע של עובדת יהודייה. המשכורות הגבוהות ביותר מגיעות ל- 400 עד 500 שקל לחודש, אבל רוב הנשים משתכרות במפעלים האלה כ-380 שקל לחודש, ותנאי העבודה שם בלתי נסבלים.



 

דבר חשוב, ארגוני נשים


אין ספק שהתייחסות של נשים לנשים במסגרת קבוצת נשים היא יותר הרמונית. לרוב הנשים יש התנסויות די דומות והן באות מרקע די דומה. ברגע שנכנס גבר דפוסי ההתנהגות ודפוסי הדיבור משתנים. לכן קבוצות נשים הן דבר מאוד חשוב, אבל השאלה היא לאיזו מטרה. היום, העוול הכי חזק שנעשה לי הוא על היותי פלסטינית בישראל. אני לא מסוגלת להפריד בין העובדה שאני פלסטינית לבין העובדה שאני אשה כאן, ולכן אני פועלת עם כל הפלסטיניות כפלסטינית, עם כל היהודיית הישראליות ועם כל הישראלים בכלל כישראלית למען שינוי המצב.

יש רמות שונות של התעניינות .הזהות הכללית שלי מתחלקת להרבה תת-זהויות. ישנה אני הפלסטינית. אני האשה במפלגה הקומוניסטית הישראלית ובחברה הישראלית בכללותה, אני הפסיכולוגית, אני המחנכת, וכך הלאה. כל-כך הרבה פיצול. במערכת הפיצולים הזאת יש הרמוניה ושילוב, אבל יש גם דומיננטיות. זו לא סכיזופרניה אנרכית. כאשה אני מאוד רוצה לפעול למען עצמי, אבל רק ברמה המאוד אישית, אינדיבידואלית. אני לא יכולה ללחום למען עצמי בזמן שיש כל-כך הרבה עוול סביבי ונגד עמי. אני לא יכולה לקום היום ולומר אני אשה ורק אשה. יש סדר עדיפויות שהמציאות הפוליטית והחברתית כופה עלי. אני אשה פלסטינית בתוך ישראל, אבל הפלסטיניות שלי היא העיקר במציאות הזאת, ואין לי ברירה אלא להעמיד אותה בראש סולם העדיפויות שלי. יחד עם זאת אני לא מנסה להסתיר את העובדה שאני אשה, להיפך, אני עומדת על הייחודיות הזאת שלי. למשל במחנה העבודה בנצרת, עבדתי שם עם כל הגברים וכמו כל הגברים. היו כאלה שצחקו על שגררתי את מערבל הבטון, זה לא השתלב להם. להרבה גם לא משתלב שאני, פלסטינית בישראל, תובעת שוויון במדינה הזאת. אצלי כל הדברים האלה מאוד משתלבים, אבל אני לא יכולה להעלות את כל הרמות כל הזמן בסדר עדיפות שווה. יש דברים יותר חשובים מעצם היותי אשה שצריך היום להילחם עליהם. הנשיות שלי מצטמצמת בהכרח לחיים הפרטיים שלי אבל בכך שאני נאבקת עם שאר הנשים והגברים למען שלום צודק אני תורמת גם לעניין הנשי.

מלבד זאת, כאשה וכפלסטינית בישראל יש הרבה תחומים שלא ניסו ולא מנסים לדכא אותי אישית. להיפך. מכיוון שאין כיום הרבה נשים ערביות שיש להן תחומי פעילות כל-כך רחבים, מזמינים אותי הרבה להופיע, להרצות, לערוך דיונים בנושאים שונים, פוליטיים וחברתיים, חינוך פוליטי, חינוך מיני, החברה הפלסטינית בישראל, נשים ערביות בישראל ועוד. בכל מקרה, אני מרצה גם בפני נשים וגם בפני גברים, גם בפני ערבים וגם בפני יהודים. לא מפריע לי שיש אנחנו והם, אני לא מרגישה צורך להבליט את זה כל רגע. אז, כשהייתי סטודנטית ונתקלתי לראשונה ביהודים, הייתי זקוקה לאנחנו והם כדי לחזק ולבנות את האני שלי. זה היה שלב הכרחי, התפתחות פסיכולוגית של זהות, בנייה. היום אני מסוגלת לדבר על עצמי אישית ועל בעיותי, אבל בהחלט גם על עמי ומאבקיו.



 

להתכחש לעצמי


בתוך הפמיניזם הישראלי היו וישנם גם היום כיוונים פוליטיים ואידיאולוגיים שונים. אני הייתי תמיד קרובה לחוגים השמאליים, אלה שקיבלו אותי כשווה ואלה שהתייחסו לצדדים המיוחדים והמסוימים שלי כאשה פלסטינית בישראל. אני לא יכולה להיות פעילה ומקורבת לגוף כמו שדולת הנשים, למשל. כבר נייר המכתבים שלהן עם סמל המגן דוד בלוגו מעלה בי כל מיני אסוציאציות, לאו דווקא נשיות. גם במצע של השדולה אין שום התייחסות לעובדה שבמדינה הזאת חיים שני עמים, שעם אחד משני אלה הוא מדוכא, העם שלי, אני. אין התייחסות לעובדה שהכיבוש נמשך כבר 20 שנה, ושצריך לשים לו קץ. אז איך אני יכולה להזדהות אתן? לפעול אתן? נשים פמיניסטיות בישראל, יהודיות, מדברות הרבה פעמים על אנחנו ושלנו, ושוכחות שהאנחנו והשלנו הזה כולל גם יהודיות ישראליות וגם פלסטיניות ישראליות. אני לא רוצה לבטל את היהודיות, אבל אני גם לא מוכנה להתכחש למקום שלי במדינה הזאת ולבעיות המיוחדות שלי כאשה פלסטינית בחברה הישראלית, לכל מה שמתרחש היום בשטחים, למשל. איך אפשר לתבוע שוויון לנשים ולקבל באותו זמן דיכוי של עם שלם? לדעתי התביעה שוויון לנשים לא מתפצלת. צריך לתבוע שוויון לנשים בד בבד עם תביעה לשוויון בין עובדים יהודים וערבים, בד בבד עם תביעה לשלום. ולכן גוף כמו תנד"י כן מייצג אותי כיוון שהוא גוף יהודי-ערבי מוצהר ומודע: הוא עוסק בבעיותיהן הייחודיות של נשים יהודיות וערביות והוא גם בעל עמדה פוליטית כוללת ביחס לנקודה שיש לה השלכות כל-כך עמוקות על חיינו כאן. גם בתוך תנד"י יש מה לשנות מבחינה טקטית, אבל זו המסגרת שבאמת מייצגת אותי ומאפשרת לי לפעול בלי להתכחש לעצמי. נכון שאין לי ניסיון ארוך בתוך תנד"י, אבל בטוח עוד יהיה לי.

הדבר הראשון והעיקרי שאני דורשת כבסיס לשיתוף פעולה בין נשים יהודיות ופלסטיניות בישראל היום הוא התביעה לשלום צודק, הכרה בנשים פלסטיניות כחלק מן העם הפלסטיני והכרה בזכויות העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולמדינה משלו .הייתי רוצה שכל הנשים בישראל תצטרפנה למאבק למען שלום צודק, חזרה לגבולות יוני 67, הידברות עם אש"ף כנציגו הבלעדי של עמי ונגד המלחמה, הכיבוש, האפליה והדיכוי. אני לא מבינה איך יכול לקום היום ארגון נשים שרוצה לייצג את כל הנשים בישראל בלי להעמיד את הנקודה הזאת בראש מסגרת הפעלות שלו.

ביבליוגרפיה:
כותר: נבילה אספניולי : פלסטינית ואישה
מחברות: אספניולי, נבילה ; בן-ארי, ענת ; קרסין, מירי
תאריך: חורף-אביב 1988 , גליון 15
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: 1. נבילה אספניולי היא מרואיינת בכתבה זו
2. שמו הקודם של המגזין: נגה : מגזין של נשים