הסדרי נגישות
עמוד הבית > אחר > פנאיעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אמריקה > אמריקה הצפונית


חשיפה לצפון : מסע קיאקים באלסקה
מחבר: יואב שכנר

טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
חזרה3

פסים של אורות ירוקים התפתלו בשמי הלילה הקר, סמוך לחוג הקוטב. משהו נראה לי מוזר. במשך המסע ראיתי את הזוהר הצפוני (אורורה) בכיוון צפון, אבל הפעם הוא נראה פרוס מאופק לאופק, מעל לראש ובכל הכיוונים. "היכן הצפון?" מלמלתי וחיפשתי אחר כוכב הצפון, שהיה גבוה בכיפת השמים. "אתה בצפון", אמרה בפשטות אינדיאנית בת המקום. לא הייתה זו הסיטואציה היחידה באלסקה, בה עמדנו נרגשים ומופתעים מול תופעות טבע מופלאות. ראינו את השינוי המהיר מהקיץ הירוק, דרך הסתיו האדום ועד לחורף הלבן, את האנשים המתבודדים, את הטבע הפראי ואת חיות הבר.


מפרץ הקרחונים הוא חלק ממערכת פיורדים, המצויה בחופי דרום-מערב אלסקה. במשך "תקופת הקרח הקטנה" שנמשכה כ-4,000 שנים עד המאה ה-18, התפשטו הקרחונים הגולשים מההרים אל תוך הים ומילאו את המפרץ. כך נדחקו החוצה האינדיאנים בני שבט הטלינגיט (Tlingit) ובעלי החיים שגרו לחופיו, והצמחייה נכחדה. למעשה, התאפס שעון המערכת האקולוגית.

בסוף המאה ה-18 הפליג הקפטן ונקובר באזור, והבחין בקרחון המתנשא לגובה של קילומטר מעל פני הים, ושרוחבו הגיע לכ-32 קילומטרים. כמאה שנים מאוחר יותר, התברר שהקרחון נסוג 77 קילומטרים לתוך מפרץ הקרחונים, שנחשף תוך כדי כך. מאז הפך המפרץ לאתר מחקר ענקי. מלבד גילוי שרידים ביולוגיים מלפני תקופת הקרח (שהשתחררו מקיפאונם עם נסיגת הקרחונים), ניתן לחזות ב"זמן אמת" בשינויים הגיאולוגיים והביולוגיים שעברו על המקום בעקבות הפשרת הקרח. מסע מכיוון הים במעלה המפרץ, מהווה מעין מסע אחורה בזמן לעבר התקופה הזאת. מסע שהתחיל בנוף הבוגר והמוכר, אל הנוף שזה עתה נתגלה מתחת לפני הקרחון המפשיר. החלטנו לעשות זאת באופן עצמאי תוך שימוש בפרי המצאתם של האסקימואים - קיאקים.

התארגנו לטיול בג'ונו (Juneau), בירת אלסקה. כבר ביום הראשון שלנו במדינה הזהיר אותנו בעל המלון מפני הדובים: "זוג תיירים איריים לא שעה לאזהרותיי לפני שנה, ודובה טרפה אותו". גם נהג המונית בשדה התעופה לא הרגיע אותנו: "אם דוב מתקרב אליכם, תירו בו. מה, אתם הולכים לשטח בלי נשק?". בדיעבד, הבנו, שהכנסת תיירים ללחץ היא תחביב אלסקני נפוץ, ויש להתייחס לרבים מהסיפורים בחזקת "לא דובים ולא יער".

מזג האוויר היציב הבטיח לנו ים נוח, אך חששנו מפני עננות נמוכה שעלולה הייתה לאפוף בערפל את ההרים הסוגרים על הפיורדים ולפגוע בנוף. החלטנו לצאת בהקדם ולא לדחות את המסע, שכן החורף התקרב, והסיכויים להרעה במזג האוויר היו גדולים מסיכויי ההשתפרות. בג'ונו פועלות מספר חברות שמפעילות טיולים לפיורדים ומשכירות ציוד. ניתן אף היה לעבור קורס קיאקים מזורז במקום. בכל אופן, את הקיאקים הדרושים לנו דאגנו להזמין עוד בהיותנו בישראל.

מטוס קל הביא אותנו מג'ונו לכפר גוסטבוס שבפתח המפרץ. לעינינו נגלה יער מפותח, שכן אלפי מילימטרים של גשם יורדים מדי שנה באזור זה. לא היה ניכר שאך לפני 200 שנים המקום הזה היה קבור תחת הקרח. הרכב היחיד שתפקד כמונית בכפר לקח אותנו למעגן, בו שכרנו שני קיאקים זוגיים והעמסנו אותם על הספינה "רוח ההרפתקה". בבקתת הריינג'רית קיבלנו תדריך אודות הזרמים, המקומות הבעייתיים, האזורים האהודים על הלווייתנים, הדובים והסכנות האחרות. הצטיידנו במפתח ניווט ימי של האזור ובמכלים "עמידי דובים", והתכוננו ליציאה.

למחרת, בתוך ערפל כבד, הפלגנו בספינה לתוך המפרץ. ימים ספורים לאחר שעזבתי את הארץ עם חום הקיץ שלה, מצאתי את עצמי עולה לגשר הספינה ברוח עזה, לצורך תיאום נקודות ההנחתה והאיסוף עם הקפטן. המחשבה על ניווט בים ערפילי הטרידה אותי. צריך היה גם לקחת בחשבון שהצפון המגנטי חורג כאן בממוצע ב-26.5 מעלות מהצפון האמיתי. יתרה מזאת, בחלק מהמסלול קיימת הפרעה מגנטית חזקה שמסיטה את קריאת המצפן עד כדי חמש מעלות. המתח השתחרר, כשהספינה הורידה את שני שותפיי ואותי על החוף.

הטענו את הציוד על גבי הקיאקים ויצאנו לדרך. הקיאק כמעט אינו ניתן לטביעה, כיוון שהוא סגור מכל הכיוונים. האדם החותר צריך ללבוש מעין חצאית עור האוטמת את פתח הכניסה לקיאק. הסכנה העיקרית הייתה נפילה למים, שהטמפרטורה שלהם קרובה לנקודת הקיפאון, שכן זמן ההישרדות במים אלו נמדד בדקות. למרות זאת, השיט היה נעים בדרך כלל, והפיורדים הצרים לא אפשרו היווצרות גלים משמעותיים. חתרנו לאורך החוף המתפתל. הערפל התפוגג, ויכולנו לראות גם את הגדה המקבילה של מפרץ הקרחונים, מרחק של כתשעה קילומטרים מאתנו. את השקט הפרו רק רחש מפלי המים, קולות הציפורים ואוושת המשוטים.

הבחנו מרחוק בקיאק ובשני בני אדם עליו, וחתרנו לכיוונם. אחרי הכול, היה מסקרן לפגוש בני אדם באמצע שום- מקום. היו אלו אב בגיל העמידה ובנו. הם סיפרו על דוב שראו על החוף, אליו הגענו מאוחר יותר. האב הבחין במבטא הזר שלנו”Try your French” הציע לבנו. כשאמרנו לו שזה מבטא עברי, ענה - “Oh, We have no problem with Hebrew, Baruch-Hashem!” זאת הייתה הפתעה; התברר שאלו יהודים שהגרו לארצות הברית מברית המועצות לפני 20 שנים. נפרדנו בברכת "גוד שאבס".


הסכנה בשיט בקרבת הקרחונים היא שקשה להעריך את המרחק אליו, וקל להיקלע למצבים מסוכנים במקרה של קריסת הקרחון לים. צילם: יואב שכנר.


רובו של קו המים בנוי כמדרונות תלולים וכצוקים היורדים ישירות אל הים. לפיכך, בחלק מהמסלול לא הייתה לנו אפשרות להיות בררניים לגבי חופי הנחיתה. עם רדת הערב נאלצנו לחנות בחוף שם ראו שני מטיילים את הדוב.

אורח החיים בשטח מוכתב במידה רבה על ידי נוכחות הדובים. הטבע מספק די אוכל לדובים, ואין להם כל צורך להתעסק עם בני אדם. הם מתייחסים אלינו כאל טיפוסים לא רצויים ואף מסוכנים, בדיוק כשם שאנחנו מתייחסים אליהם. ריחות מסקרנים אותם, ולפיכך רצוי לא לאכול או להחזיק שוקולד, ופלים ואפילו משחת שיניים באוהל, אלא לאחסן אותם במרחק של 100 מטרים משם. בכך נמנע המפגש המשולש בין הריחות המסקרנים, בני האדם והדובים. המזון נשמר במכלים מיוחדים, כאלה, שהדובים אינם יכולים לפתוח. רצוי גם לא לישון בבגדים שדבק בהם ריח האוכל. לכן השארנו בלילות את חליפות הגשם בחוץ יחד עם האוכל, כדי שהגשם ישטוף את הריח. בנוסף, אכלנו ובישלנו על קו המים, כך שכאשר המים גאו, לקח עמו הים את השרידים ואת הריחות. מצאנו את עצמנו מדי לילה אוכלים בחושך, כאשר הים גואה במהירות ומימיו חודרים לתוך כלי האוכל והמכלים. עם היציאה לדרך ביום השני עלה המורל שלנו. חתרנו עד המקום בו שיחקו הזרמים לטובתנו, והים סחף אותנו לכיוון הרצוי. רק אז אכלנו וצחצחנו שיניים בקיאק. טפטוף הגשם הנצחי שטף את בגדינו במשך היום.

מהירותם של זרמי הגאות והשפל היא קשר עד שלושה קשרים, בערך כמהירות החתירה. באותו היום שאפנו לקצר את הדרך על ידי חתירה בקיאק בלשון ים בין שני איים. הדבר אינו אפשרי בשעת שפל, כיוון שאז השטחים הנחשפים בין האיים מאחדים אותם לאי אחד. ידענו שאם לא נעבור את המצר דרך הים, האיחור יגרום לכך שניאלץ להקיף את האיים, או שנאלץ לגרור את הקיאקים אחרינו ביבשה. כשהגענו לאיים, השפל כבר החל. המים שבין האיים זרמו נגד הכיוון שלנו והקשו מאוד על ההתקדמות. בו זמנית הבחנו בסלעים המבצבצים מהמים, והבנו שהשפל התקרב לשיאו. לאחר כחצי שעה של חתירה תחת לחץ, הגענו למקום בו העומק המקסימלי היה כמה עשרות סנטימטרים בלבד. הצלחנו לעבור דרכו, ומיד לאחר המצר שהיווה את קו פרשת המים, הנחנו את המשוטים, והרשנו לעצמנו לנוח. המים שהתפנו מבין האיים סחפו אותנו הפעם בכיוון הנכון.

אותו יום היה ערפילי במיוחד. יכולנו רק ליהנות מכלבי הים ששחו לצדנו בסקרנות, תוך שמירה על מרחק של מספר מטרים. גם דולפינים גילו בנו עניין ושחו זמן מה מאחורי הקיאק שלי ולצדו, ולאחר מכן התקדמו ושחו לצד הקיאק השני. כתוצאה מכך שהקרח כיסה את הקרקע עד לתקופה מאוחרת יותר יחסית, היו העצים על הגדה צעירים ונמוכים יותר מאשר במקומות בהם הפשיר הקרח לפני זמן רב. בסופו של היום ראינו אך ורק שיחים. בעת הנחיתה שוב נתקלנו בגאות. היה עלינו לשאת את הקיאקים ואת הציוד מקו המים עד לאזור שלפי צפיפות הצמחייה בו הסקנו, שאליו הגאות לא תגיע.

הערפל והטפטוף נמשכו ובגלל הראות הלקויה לא זכינו ליהנות מכל אותם הנופים המקסימים שראינו בתמונות ושסרטטנו בדמיוננו. לא היה זה חוסר מזל, אלא מצב רגיל באזור זה של אלסקה. שוחחנו עם כמה אנשים שזכו רק ליום אחד של ראות סבירה מתוך שיט של תשעה ימים במפרץ. ריינג'רית אחת אמרה לנו, שמזג האוויר באלסקה לא מתייחס לעובדות יבשות כמו מצב הברומטר, כאן תמיד יורד גשם. דווקא באותו היום חל שיפור משמעותי במזג האוויר. תוך כדי חתירה הבחנתי במשהו מוזר; זה היה הצל שלי; השמש בהקה מאחורי העננים. עקב הסגריריות הכמעט מתמדת, תושבי האזור מכנים את פיסת השמים הכחולים בשם "ענן כחול".

בסיס העננים שהתרומם אפשר ראות צלולה בגובה נמוך. ראינו הרים במרחק של כ-20 קילומטרים, שחלקם התחתון לא נראה כיוון שהם היו מעבר לאופק. לפרקים עזבנו את קרבת החוף, והתקרבנו לעומק המפרץ, שם זרמי הגאות חזקים יותר. שם גם נתקלנו לראשונה בגושי הקרח שצפו בים. הגושים האלה התנתקו מהקרחונים המתנקזים אל הים, במרחק של קילומטרים רבים במעלה המפרץ. חתירה בסמוך לגושי הקרח היא דבר מרגש, אך מסוכן. מכיוון שהולכת החום של המים יעילה יותר מזו של האוויר, מפשיר הקרח השקוע במים מהר יותר, וחלקים ממנו מתנתקים וצפים מיד. וכשהם יוצאים, הם לא תמיד מוודאים שאין מעליהם קיאק... פעולת ההפשרה מוציאה גם את גוש הקרח הצף משיווי המשקל, וגורמת להתהפכותו ללא התרעה מוקדמת. גוש קרח גדול הפוגע בקיאק יכול לרסק אותו. קצה הקרחון מהווה כעשירית מגובהו הכולל של גוש הקרח הצף, לכן מומלץ לשמור על מרחק. בדיעבד התברר לנו ששטנו בקרבה מסוכנת לקרח.

ואז, ראינו את קרחון ריד (Reid) אותו חיפשנו. הקרחון גלש מההרים ויצר פיורד קטן לפני שנסוג למקומו הנוכחי. הפיורד מחובר למפרץ הקרחונים במצר רדוד מאוד. לכן, הכניסה אליו בעת שפל אפשרית רק בקיאקים. מצאנו ,מעבר בין הסלעים וגושי הקרח שהיו תקועים ביניהם, וחדרנו לפיורד קטן שאורכו כשלושה קילומטרים וחצי, ורוחבו הממוצע כקילומטר אחד. על גדותיו לא היו אלא לאחר הפשרת הקרח. המקום בו חתרנו היה עד לפני כמאה שנים קבור מתחת לקרח, אבל את העדות החיה ביותר להתחממות כדור הארץ ראינו בהמשך. מוקסמים, חתרנו בשקט לעבר הקרחון. זה היה רגע השיא של המסע. כמטאוריטים בסרט "מסע בין כוכבים", חלפו סביבנו גושי קרח בצפיפות גדלה והולכת.

גושים ענקיים התמוטטו מדי פעם מהקרחון, ובגלל הגלים שנוצרים, יש לשמור על מרחק של כ-400 מטרים מהקרחון. היה קשה לאמוד את המרחק, משום ששום עצם בשדה הראייה לא היה מוכר ולא נתן קנה מידה. הקרחון נראה לנו תמיד נמוך וקרוב ממה שהיה באמת, והדבר גרם לאשליה אופטית מעניינת. כיוון שנראה נמוך, גושים שנפלו מראש קיר הקרח "אמורים היו" לפגוע במים בתוך כשנייה. אך בשל גובהו הפיזי, נמשכה הנפילה שניות, ולכן היה נראה כאילו התמוטטות הקרח והתרוממות המים התרחשו בהילוך אטי. המחזה לווה בקולות רעם אדירים, והיה הפרש זמן משמעותי בין המחזה האופטי לבין הזמן בו שמענו אותו, דבר שהוסיף לתחושת הקסם.

כשהגענו לחוף, היה תהליך השפל בעיצומו. לא טרחנו לפרוק את הציוד ולשאת אותו למקום מבטחים גבוה, כיוון שידענו שבשעות הקרובות הים רק ירחק עוד יותר. בסיור על החוף ראינו גושי קרח בגודל של מכונית, שקורקעו כשגובה פני הים ירד ונעלם. השפל חשף צדפות רבות הדבוקות לסלעים וכן אצות, דבר שהזמין עופות רבים. ראוי לציין שכ-200 מיני עופות נקלטו במפרץ הקרחונים.

מאז שנחשף, היו ניסיונות אחדים של בני אדם לחיות במפרץ הקרחונים. עד היום עומדים בפתח פיורד ריד, שרידי צריף קטן שאכלס בעבר זוג שהתפרנס בדוחק מציד, מדיג ומכריית זהב. לאחר 20 שנים של חיי בדידות, נטשו בני הזוג את המקום.

בלילה עלה אור הירח על הקרחון. ענני הצירוסטרטוס, שהם עננים גבוהים העשויים גבישי קרח, היו פרוסים מאופק לאופק. העננים גרמו להיווצרות הילה ענקית סביב הירח. ההילה העידה על כניסת חזית חמה, וכמו בתסריט קלסי, התכסה האזור כולו בתוך שעות בענני נימבוסטרטוס, שבניגוד לענני הצירוסטרטוס, מורידים גשמים ללא הפוגה. מהבוקר ירד גשם מציק ובלתי פוסק במשך כיממה. הרוחות התחזקו ויצרו גלים נמוכים. דווקא ביום הזה היינו צריכים לבצע את חציית הפיורד העיקרי של המפרץ, שרוחבו בנקודה זו היה כשישה קילומטרים וחצי. שלב זה היה תחילת התנועה שלנו לקראת נקודת המפגש עם הספינה. תחושת הביטחון נפגמה. במרכז המפרץ עוברות מדי יום שתי אוניות פאר ענקיות, והגלים שאונייה כזו יוצרת בתנועתה ניכרים למרחוק. התייחסנו לאוניות האלה כאל מפלצות ענקיות ומסוכנות.

סוף-סוף חשנו את הים. הגלים נענעו את הקיאק, המים הותזו, ורוח וגשם היכו בנו. מפלי מים שכמעט ולא נראו נשמעו ממרחק של קילומטרים. לאחר החצייה, נשאו אותנו הזרמים לכיוון נקודת האיסוף. לא חנינו שם, כדי שלא למשוך למקום דובים.
למחרת, בעת ההתארגנות ליציאה, ראינו סמוך לחוף, לשניות ספורות, את גבו של לווייתן מינק (Minke).
לאחר זמן מה ראינו להקות של עופות ים עפים בגובה של כעשרה סנטימטרים מעל פני המים, כשהם מנצלים את קרבתם לפני השטח כדי להגביר את יעילות התעופה. ראינו זאת פעמים רבות במשך השיט, אולם הפעם עברו להקות רבות בזו אחר זו במשך דקות ארוכות, כאילו החליטו כל עופות המפרץ להתכנס לוועידה. עשר דקות מגמר המטס, הוא חזר על עצמו, הפעם בכיוון ההפוך.

לאחר חתירה קצרה, הגענו לנקודת המפגש. היינו סחוטים, רטובים ורועדים. רגע המפגש עם הספינה נראה לנו כישועה, אך מבחינתנו מטרת המסע הושגה במלואה.

הפיורדים והאיים בדרום-מערב אלסקה נוחים ,ומוגנים לשיט, ומכאן שמם “The inside passage”. לעומת זאת, פני השטח בלתי עבירים ברובם, ואי אפשר להגיע לג'ונו הבירה בדרך היבשה. שטנו במעבורת צפונה לעיירה סקגווי (Skagway). התקדמנו במסלול דומה לזה שעשו עשרות אלפי בני אדם בימי הבהלה לזהב, לפני מאה שנים. סקגווי, שהייתה העיירה הצפונית ביותר במעבר הפנימי, צמחה במהירות והפכה לעיר גדולה למדיי. מכאן המשיכו מחפשי הזהב ליעדם, נהר הקלונדייק בקנדה, במסלולים רגליים קשים. באותה תקופה נבנה לאורך אחד המסלולים קו רכבת שעדיין פועל, וקטרים עתיקים ומחלידים זרוקים עד היום בפאתי העיירה.

ביקרנו בבית הקברות הישן שהעיד על החיים הקשים באותם הימים. בשנת 1897, מתו עשרות בני אדם, ביניהם נשים צעירות וילדים קטנים. אחד מסיפורי ההיסטוריה של העיירה מספר על קרב האקדחים, בו הרגו זה את זה, בו זמנית, מהנדס העיר והגנגסטר ששלט בעיר ושעשק את מחפשי הזהב בצורות שונות ומשונות. צחוק הגורל הוא שאותו פושע הפך כיום לגיבור מקומי בשל סיפורו מושך התיירים. בעיירה נשמרו מספר רחובות ראשיים על מבניהם מהמאה ה-19, והם מזכירים רחובות מהמערבונים.

כשהגענו לעיירה סיטקה (Sitka), ראינו מספר מבנים פשוטים מהתקופה שהרוסים שלטו במקום והפכו את העיירה לבירת המחוז. בעיירה עובר נהר שהוא אחד הנהרות בהם שוחים דגי הסלמון במעלה הזרם לכיוון מקום בקיעתם מהביצה. הסלמונים, הגדלים במי הים המלוחים, חוזרים בדיוק אל שפך הנהר ממנו הגיעו אל הים. ככול שהדג חזק ומיומן יותר, כך יוכל לדלג על מפלים גבוהים יותר ולהחזיק מעמד במסע הקשה לעבר היובל בו בקע מהביצה. הנהר מלא בצפיפות שלא תיאמן בדגים שבקושי מצליחים להתקדם נגד הזרם. תנועת הסלמונים האטית מזמינה "חגיגת שחיתות" בה שותפים השחפים, הדובים והדייגים. דיג סלמון בחכות מושך תיירים למקום, כיוון שסיכויי ההצלחה הם גבוהים. פגשנו שם בחור שתפס דג על ידי נעיצת אולר בנהר.


ביציאה מהפארק ראינו את ענן הקפילטוס (כיפה), שנראה כמו עב"מ בשמים. כשהאטמוספרה באזור יציבה דיה, "נאלצת" הרוח לרדת מיד מעבר להר, וכך נוצרת מעין עדשה של אוויר שטיפס על פסגת ההר. כיוון שהאוויר היה לח דיו - נוצר ענן הקפילטוס. צילם: יואב שכנר.


בשיט האחרון שלנו השתנה מוג האוויר. העננות הנמוכה הלכה ופחתה, וענני צירוסטרטוס גבוהים יצרו הילה לשמש. לראשונה מזה כשבועיים, החלה ההתבהרות. האוויר היה צלול, וראינו בבהירות הרים מכוסי קרחונים במרחק של כ-140 קילומטרים, שבלטו הרחק מעבר לאופק. בהיעדר כל זיהום אוויר, וכאשר אין עננים נמוכים, הראות באלסקה מושלמת.

כשטסנו לאנקורג' היה האוויר נקי עד כדי כך שיכולנו לראות הרים ממרחק של 300 קילומטרים. מאנקורג' נסענו צפונה לאזור ההר דנלי (Denali – משמעותו בשפת האינדיאנים האתבסקניים - "הדבר הגבוה"), המכונה רשמית "מק-קינלי". ההר הזה הוא ההר הגבוה ביותר בעולם יחסית לסביבתו. רומם של הרי ההימליה גבוה בהרבה, אך הם מתרוממים רק כ-3,000 מטרים מעל רמת טיבט. הר דנלי, לעומתם, מתנשא לרום 6,193 מטרים, מעל רמה שגובהה רק מאות מטרים. בהיותו בולט מאוד בגלל גובהו היחסי הרב, יוצר ההר מזג אוויר פעיל, גם כאשר בשאר אלסקה שורר מזג אוויר נוח. למזלנו, מזג האוויר היה מושלם במשך שבוע, וההר המרשים נראה כבר מאנקורג' המרוחקת.


מלבד היותו ההר הגבוה בעולם יחסית לסביבתו, הר מק-קינלי הוא ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה. צילם: יואב שכנר.


צבעי הסתיו ניכרו ככל שנסענו צפונה, והעצים הלכו והתמעטו. בנוף שלטו שיחי הטונדרה הנמוכים ועשבים צפופים. גם הטונדרה הייתה בשלכת, וצבעה היה אדום-חום (ולא ירוק כבקיץ). מרחבים אין- סופיים בצבעים חמים נראו מדבריים. רק אגמים ספורים, פסגות מושלגות, או מבט קרוב על מרקם הקרקע, העיר אותנו מאשליית מכתש רמון. זה היה הניגוד החזק ביותר לתדמית שהייתה לאלסקה בעיננו.

עלינו על אחד הרכסים במבואות הפארק הלאומי דנלי. רשויות הפארק מווסתות בקפידה את מספר האנשים הנמצאים בכל אחד מחלקיו, כדי להקטין את ההפרעה לחיות הבר הרבות. בתחילה, הייתה הטונדרה גבוהה, והעבירות בה הייתה קשה ביותר. ככל שהגבהנו, הנמיכה הטונדרה בהדרגה עד לגובה עשב. במבט לכיוון קו הרכס ראינו נקודות לבנות על גבי הטונדרה החומה. מבט בוחן יותר גילה שהנקודות לא היו אלא כבשי הרים שלא חששו גם כשהתקרבנו עד כדי מטרים מהם. מדרך עפר המקבילה לרכס אלסקה, הכולל את הר דנלי, ראינו גם דובים חומים זוללים אוכמניות כמעט ללא הפסקה, וכן שועלים, זאבים, מוס וקאריבו.

בלילות הקרים ראינו את אחד המופעים הגדולים של הטבע - הזוהר הצפוני, הנקרא גם אורורה. שתי קשתות ירוקות זהרו בלילה החשוך בכיוון צפון. אט- אט החלו הפסים להתפתל, להתאחד ולהתפצל. היו רגעים שהאורורה לא נעה, כאילו אספה כוח להתערבלות המהירה שבאה לאחר מכן. קווים עדינים שהראו את נתיב החלקיקים מהחלל, נעצרו והתעבו לפס מאיר. לעתים השתנתה התופעה בקצב מהיר: חלקים מאירים נחלשו, ולאחר מכן, או במקביל, אזורים חשוכים בהקו בעוצמה גוברת. באחת הפעמים היה האור כה חזק, עד שרכס אלסקה מדרומנו נראה ירוק. רק בסיומו של המופע, הבחנו שבילינו שעתיים בקור היבש.

הזוהר הצפוני נוצר בו זמנית סביב שני הקטבים. אלקטרונים, פרוטונים וחלקיקי אלפא מגיעים מהשמש במהירות גבוהה, השדה המגנטי של כדור הארץ מסיט גם את החלקיקים הטעונים האלה ממסלולם וגורם להם להתרוצץ בחלל, כאשר הקטבים המגנטיים הם האזורים אליהם החלקיקים מתקרבים במידה הרבה ביותר. התפרצויות מוגברות של "רוח השמש" הזו מפריעות לשדה המגנטי, וחלק מהחלקיקים חודרים לשכבות גבוהות (הנמצאות בגובה של מעל 100 קילומטרים) של האטמוספרה, הרבה מעל לגובה העננים. בהתנגשויות החלקיקים המהירים עם אטומי החמצן, מעוררים האטומים ואף מיוננים. את האנרגיה העודפת פולטים האטומים כאור ירוק. לפרקי זמן קצרים ראינו גם זוהר אדום הנובע מעירור פחות אנרגטי. הוויקינגים האמינו שהאורות הם רוחות לוחמים הרוגים העולים אל משכן האלים. אורה של האורורה חלש מכדי שייראה ביום, ולפיכך הקיץ המואר אינו זמן מתאים לצפות בה. גם שמים מוארים באור הירח או על ידי אורות מלאכותיים, פוגעים מאוד במחזה. היו לילות רבים שלא ראינו דבר עקב העננות, אך פעמים נראו לנו העננים כירוקים.

במכולת של העיירה צ'יטינה נאמר לנו שמספר תושביה הוא שישים, כולל הכלבים. העיירה ידעה ימים יפים יותר בתחילת המאה, כששימשה כמקום מגורים לכורי הנחושת בעיירות קניקוט ומק-קרתי. דרך עפר ארוכה ביער הובילה למק-קרתי. הדרך נקטעה מספר קילומטרים לפני סופה על ידי נהר קניקוט הזורם מתוך קרחון הנמצא שם. חנינו סמוך לגדת הנהר. על צריף קטן במגרש חצץ התנוסס דגל המדינה, עליו העגלה הגדולה וכוכב הצפון. בעל החניון מצא בנו יעד לקיטורים; לדבריו, הוא לא זכה למקלחת חמה מזה כחמישה חודשים, וכל מה שיש לו זה מי קרחון. הוא ספר את הימים לסיום עונת התיירות עד שיסתלק, כמו כולם.

כדי להגיע לעיירות היינו צריכים לחצות את הנהר. במקום גשר, הייתה מתוחה גלגלת בין שתי גדות הנהר, ועליה תלוי מעין ספסל מתכת היכול לשאת שלושה בני אדם. אדם היושב בין שמים וארץ יכול למשוך את עצמו. הפעם סייעו לי חבריי שעמדו על הגדה. לפי מה ששמענו, מתכוונים לבנות במקום בקרוב גשר אמיתי. אחרינו עברו את הגשר ציידים עם אייל מבותר. האזור נמצא בלב שמורת טבע ענקית, אם כי האדמות פרטיות. התושבים חיים מבשר הציד, כבכל האזורים המרוחקים באלסקה.

ליד העיירה קניקוט זורם קרחון בשיפוע מתון מאוד לאורך קילומטרים. עם השנים נוצרו שבילים בין העצים והשיחים. לבני אדם נוח ללכת על השבילים, ובדיוק מאותה סיבה משתמשים בהם גם הדובים השחורים. פעמים רבות ראינו גללים טריים המכילים שרידי אוכמניות - מזון האהוב על הדובים. תוך כדי הליכה דיברנו בקול רם ושרנו שירים, כדי שהדובים לא יופתעו מהתקרבותנו.

הפעם, כנראה, הטכניקה הזו לא עזרה. דוב שחור גדול נעמד מולנו על רגליו האחוריות, במרחק של כשישה מטרים. בהילוך מהיר עברו במוחנו "הוראות הפתיחה בדובים": לא לברוח. לא למצמץ ראשון. הרמנו ידיים, ליצירת רושם של טיפוסים גדולים שלא כדאי להתעסק אתם, וצעקנו בצליל נמוך "עוף מפה" (בעברית). הדוב ברח אל הסבך. כל העניין נמשך כמה שניות, שנראו מן הסתם ארוכות בהרבה, אך לא הספקנו אפילו לפחוד.

רעידת האדמה של שנת 1964 וגל המים שבא בעקבותיה הרסו את העיר ולדז (Valdez), הנמצאת באזור מדהים ביופיו סביב מערכת פיורדים אחרת. העיר נבנתה מחדש, והיא משמשת כנקודת מוצא לנפט הגולמי המגיע אליה מהאוקיינוס הארקטי. בשנת 1989 התרחש בסמוך לעיר אסון אקולוגי כבד ביותר, כאשר המכלית "אקסון ולדז" עלתה על שרטון. אזור עצום של ים וחופים בתוליים זוהמו בנפט, ולווייתנים, כלבי ים, עופות וחיות ימיות רבות אחרות הורעלו. אוכלוסיית העיר צמחה מידית באלפי אחוזים בעקבות גיוס של 20,000 עובדים זמניים , לניקוי הים והחופים. בעקבות המבצע לא ראינו סימני זיהום, אך קשה לאמוד את השפעות האסון. על קיר בשירותים הציבוריים בעיר ראינו כתובת גרפיטי: "אינני מבין מה רוצים מהקפטן של אקסון ולדן, אני רוצה לראות אותך מצליח לנווט ספינה בת רבבות טונות, בין איים בים סוער, לאחר שתיית שמונה פחיות בירה!".

דרך עפר צפונית לעיר פיירבנקס מקבילה לצינור הנפט ומיועדת רק לשירות החברה המתחזקת אותו ואת שדה הקידוח בצפון. התכוונו לנסוע בדרך הזאת, והוסבר לנו שנאלץ לעשות זאת לאורך 500 מייל של דרך קשה, בה שולטות משאיות כבדות הדוהרות ומעיפות אבנים, ושאסור להן לעצור שלא לצורך עבודה. עקב השלג, הפכה הדרך להיות בוצית וחלקה. כל הגורמים אתם דיברנו ניסו להניא אותנו מלעלות על הדרך המפוקפקת הזאת, ייתכן שהסיפורים נועדו מהרצון להשאיר את הדרך פנויה לייעודה המקורי. התחזית התריעה על חזית ארקטית מתקרבת, והדרך צפויה הייתה להיחסם בהרים.

למרות האזהרות, נסענו על הדרך הזאת לחוג הקוטב, קו רוחב המהווה סף לתופעת "שמש חצות". בדרך עברנו את הגשר על נהר היוקון היוצא מקנדה, חוצה את אלסקה ממזרח למערב ומגיע לים ברינג. צינור הנפט עבר מתחת לגשר ובצמוד לו. מילאנו דלק בתחנת דלק טובלת בבוץ, שבאופן אירוני הוא מהיקרים בארצות הברית. באזור זה הדלק עושה את דרכו הארוכה ביותר מבתי הזיקוק, למרות קרבתו למקור הנפט. כשחזרנו, סטינו מהדרך ופנינו לכפר האינדיאני מינטו. הממשל פינה את התושבים ליישוב קבע על גבעה, לאחר הצפות חוזרות ונשנות של הנהר לידו חיו באורח מסורתי. בבית הקפה הקטן, אתר המפגש החברתי של הכפר, התיידדנו עם צעירים מקומיים. שמותיהם אינם אינדיאניים - כריסטינה, רייצ'ל וקנדי. הם סיפרו לנו שאת סביהם והוריהם לקחו בילדותם לבתי ספר בהם עברו שטיפת מוח, ונאסר עליהם לדבר בשפת אמם. כיום, צעירים אלו לא יודעים כלל את שפתם, מלבד המספר "שבע", הדומה למילה המקבילה באנגלית (וגם בעברית). זה עורר בנו מחשבות נוגות לראות שבעוד "אימפריית הרשע" הסובייטית לא הצליחה להשכיח את השפה העברית, האמריקנים מחקו באופן מוחלט את תרבות הילידים.

הצעירים יצאו מגדרם כששמעו שבאנו מישראל. "אתם העם הנבחר יי קראו. בבית הקפה הם ערכו חזרות לשירי כנסייה. שלושה מהם עמדו ללמוד מקצועות הקשורים לכנסייה, ככמורה וכשירה. הם ביקשו שנשיר להם שיר בעברית, והחלטנו שהכי ראוי לשיר להם את "הללויה". לאחר שלוש מילים מהוססות קפץ אדם שישב בפינה וצעק "אני מכיר את השיר הזה, ישראל זכתה בו במקום הראשון", והחל לזמזם את כל השיר. הבחור, התברר, היה נורווגי. במהלך הלילה אחד המקומיים נכנס ובישר כי "האורות בחוץ". לקחו אותנו למקום בו שדה הראייה פנורמי. האורורה שהייתה מעל לראשינו לא זזה, והחלה להתערבל לקול שריקות הילידים.

בלילות הבהירים ראינו לוויינים רבים טסים במסלולים קוטביים סביב כדור הארץ, כלומר בערך בכיוון צפון-דרום. בו זמנית, כדור הארץ סובב תחתם בכיוון מזרח-מערב, ובדרך זו נסרק הכדור ביעילות וברזולוציה גבוהה ללא צורך בתמרונים מיוחדים בחלל. כך, במבט חטוף לאזור מסוים בשמי הלילה, נראה הדבר כנקודת אור הנעה בתנועה קצובה וארוכה על רקע שאר הכוכבים.
יום הכיפורים באנקורג' התחיל והסתיים מאוחר מאוד, עקב האור העיקש. בית הכנסת של חב"ד, המונה בדרך כלל קומץ אנשים, קופל מבעוד מועד והועבר למלון בעיר. עשרות יהודים אלסקניים התפללו באווירה חופשית.
את קומץ הישראלים קלטנו מיד לפי מעילי הפולטרק ולפי הבוץ בנעליים. בהגיע תפילת הנעילה העלה הרב נקודה מעניינת: "עד תפילת הנעילה השער טרם נסגר, ועוד אפשר לבקש מחילה. אצלנו יש לזה משמעות מיוחדת, כי כאן זאת תפילת הנעילה האחרונה על פני כדור הארץ".
שדה התעופה היה מעונן בלילה האחרון שלנו שם. האורות מסביב סנוורו, אך ידעתי מה מחכה לי מעל. ישבתי ליד החלון השמאלי, הצפוני. מיד כשעבר המטוס את העננים, הופיעו אורות ירוקים ואדומים בשמים השחורים. האורורה התעממה ונעלמה, עת התרחק המטוס מאלסקה, דרומה.


מנהלה
לינה - מי שרוצה לישון במיטה באלסקה, ישלם ביוקר. חדר במלון עולה כ-40 דולרים לאדם בחדר לארבעה. עלות הלינה בקמפינג זניחה. אכסניות עולות כ-15 דולרים לאדם. במעבורת ניתן לשכור חדר, אך ניתן גם לישון בשק שינה באולמות הריקים או בסיפון העליון המחומם.

רכב - ניתן לשכור רכב באנקורג' ובערים אחרות. אין טעם רב לשכור רכב לטיול באזורי הפיורדים ובאיים, כי שם התנועה מתבצעת רק במעבורות.

קיאקים - קיאק זוגי עולה כ-50 דולרים ליום, אך מחיר זה יורד עם משך השכירות. יש לדרוש שלקיאק יהיה גם משוט רזרבי, חליפת הצלה, חצאית, משאבת מים ידנית ושקית מתנפחת המסייעת במקרה של התהפכות.

טיסות - ניתן להגיע לאנקורג' ישירות מאירופה וגם מארצות הברית. המחיר מישראל הוא כ-1,300 דולרים. טיסות פנימיות בין הערים הגדולות עולות כ-100 דולרים לכל כיוון.

מזון - רצוי להשיג בערים המרכזיות, שם אפילו ניתן למצוא פירות טרופיים וקוסקוס.


לשאלות ולפרטים נוספים, ניתן לפנות למערכת "טבע הדברים".

ביבליוגרפיה:
כותר: חשיפה לצפון : מסע קיאקים באלסקה
מחבר: שכנר, יואב
תאריך: ינואר 1998 , גליון 27
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב