דבר אלי בצבעים מחבר: ד"ר אברהם ארבל

חזרה3

הזיקית הנמרית החיה באי מדגסקר היא הצבעונית והמרשימה מבין כל הזיקיות החיות בעולמנו. תושבי האי נוסיבה והאיים הסמוכים לו, רואים בזיקית הנמרית יצור ארסי ומסוכן שאסור לגעת בו. הנשים לעולם אינן נוגעות בזיקית, וגבר שנגע בזיקית – לא יכול לגעת באישה במשך שלושה ימים. המתת זיקית נמרית מביאה על ההורג ועל משפחתו מזל רע וצרות צרורות.

נהגי המוניות במדגסקר, הנוהגים בפראות ודורסים לעתים כלבים ותרנגולות, לא יעזו לעולם לדרוס זיקית. כתוצאה מכך, נוצר לא פעם פקק תנועה גדול, כאשר זיקית צבעונית חוצה את הכביש. לאמונות הטפלות האלה אין כל יסוד מדעי. הזיקיות אינן ארסיות ואינן גורמות כל נזק לבני האדם ולרכושם, אולם תושבי מדגסקר מאמינים ביכולתן ההרסנית. בשל הפחד הם אינם פוגעים בזיקיות הצבעוניות, שחיות להן באין מפריע.

לא רק תושבי מדגסקר מאמינים ביכולתן של הזיקיות להשפיע. הזיקית, בשל צורתה ובשל צבעיה המשתנים, הפכה לא אחת לנשוא אמונות טפלות בקרב אוכלוסיות שונות. יש המכנים את הזיקית "גמל היהודים" (גמל אודא בארמית) באומרם שאמנם היא נראית כלטאה ירוקה ותמימה, אך למען האמת היא יצור מבהיל שמצפה ליום הדין. באותו יום נורא, יסיק "גמל היהודים" את אש הגיהינום, ובנשיפותיו העזות ילבה אותה וישרוף את בני האדם, אויביו מימים ימימה. "גמל היהודים" מזוהה אצל תושבי מספר כפרים בהרי מול הלבנון עם הזיקית המובהקת החיה בישראל. לפי אמונת תושבי הכפרים, כל ההורג זיקית, יגרום להקטנת אש הגיהינום, ובשל מעשהו הנאצל יזכה לחיי עולם בגן העדן. אבל, את הזיקית יש להרוג במכה אחת, ומי שנכשל – אסור לו להכותה שנית, שמא יירש בעצמו גיהינום, ואז תוכל המרשעת להתנקם בו לנצח נצחים.

לפי אמונה טפלה אחרת הזיקית מקללת. אנשים רבים בישראל מאמינים שהזיקית מקללת קללות נוראות את כל הנוגע בה. ההוכחה לכך היא שהזיקית נושפת בקול, כאשר תופסים אותה ומחזיקים בה. בסוריה ובכמה כפרים בישראל נוהגים לזרוק על הזיקית כיפה. לאחר הרמת הכיפה ניתן לדעת על פי שינויי הצבע שחלו בגופה מה יקרה בעתיד.

גם במדינות רבות באפריקה פוחדים התושבים מהזיקית ומאמינים שהיא ניחנה בכוחות על טבעיים. בארצות אלה כמעט שלא פוגעים לרעה בזיקיות, אולי בשל פחד מן העוצמה החבויה בלטאות האטיות האלו. בני שבט הטוגן מקניה, הוא שבטו של נשיא קניה הנוכחי דניאל ארפ מוי, מתייחסים לזיקית באורח חיובי ביותר. על פי אמונתם, מי שיזכה לראות את הקניונגה (זיקית בסוואהילי) מזדווגת, יזכה לאריכות ימים מופלגת, ויחזה במו עיניו כיצד ניניו משחקים עם זיקיות. בני הטוגן רואים בהליכתה האטית והשפופה של הזיקית סמל להליכה האטית והכפופה של הזקנים.

משפחת הזיקיתיים (Chamaeleonidae) היא משפחה של לטאות השונות במבנה גופן, בתזונתן ובהתנהגותן משאר הלטאות. מקורות שונים מדווחים על מספר מינים שונה. היום מקובל לראות במשפחה כ-135 מינים שונים, ומינים חדשים עדיין מתגלים. ההבדל בדיווחים השונים קשור בעובדה שיש חוקרים הרואים כמה טיפוסים כתת מינים הכלולים במין אחד, ואילו חוקרים אחרים רואים בטיפוסים אלה מינים עצמאיים.

משפחת הזיקיתיים נחלקת לשתי בנות משפחה: בת משפחת הזיקוניות (Brookesiinae), בה כלולים כ-30 מינים קטנים החיים על הקרקע, וזנבם הקצר אינו מאחז ואינו לופת את הענפים. צבעיהן של הזיקוניות אינם בולטים, ומרביתן דומות לעלים יבשים. המשפחה השנייה, בת משפחת הזיקיות (Chamaeleoniae), כוללת בתוכה יותר מ-100 מינים של זיקיות קטנות וגדולות. רובן חיות על עצים ושיחים, וזנבן הארוך מאחז ולופת ענפים. זנב זה משמש כגף (איבר תנועה) חמישי. לרוב המינים הכלולים בבת משפחה זו צבע ירוק, אותו הם מסוגלים לשנות במהירות. יש גם מינים מדבריים וערבתיים אחרים, שצבעם הבסיסי חום או בז' דהוי, כצבע הקרקע.

דירק הילניוס (Hillenius) ההולנדי, מומחה לטקסונומיה של הזיקיתיים, כולל את כל הזיקיות בסוג זיקית (Chamaeleo), ואת כל הזיקוניות בסוג נוסף – זיקונית (Brookesia). צ'ארלס קלבר (Klaver), מומחה אחר לטקסונומיה של הזיקיתיים, מחלק את הזיקוניות לשני סוגים: הסוג Brookesia שמיניו חיים במדגסקר, והסוג Rhampholeon שמיניו חיים ביבשת אפריקה. את הזיקיות מחלק קלבר לארבעה סוגים: Chamaeleo שמיניו חיים ברובם באפריקה ומיעוטם באסיה ובאירופה; Bradypodium שמיניו חיים באפריקה; ושני המינים הנוספים, ה-Furcifer וה-Calumma שחיים במדגסקר.

אין ספק כי לחוקר שתיאר לראשונה את הזיקית והעניק לה את שמה, היה דמיון עשיר, שכן פירוש השם Chamaeleon הוא "אריה זעיר" או "ארי הקרקע". פירוש השם Bradypodium הוא "רגל אטית", והוא מתייחס לתנועתן האטית של הזיקיות הנמנות עם הסוג הזה. לבני הסוג Furciefer יש בליטות על החוטם, שנתנו להם את שמם המדעי, שפירושו "נושא המזלג". לבני הסוג Rhampholeon חרטום בולט ואנקולי, ובעטיו הם מכונים "אריה אנקולי", ובני הסוג Brookesia נקראים על שם המדען שגילה אותם לראשונה.

יותר ממחצית מיני הזיקיות חיים באי מדגסקר, בו כנראה התפתחה משפחת הזיקיתיים. שאר המינים חיים ביבשת אפריקה ובכמה איים כגון איי סיישל, זנזיבר וראוניון. רק מינים מועטים חיים מחוץ לגבולות אפריקה. בולטת ביניהם הזיקית גבוהת הקסדה (C. calyptratus) החיה בתימן ומצטיינת בקסדה גבוהה ובצבעים עזים.

התכונה המרשימה ביותר של הזיקית היא יכולתה לשנות את צבעיה. התכונה הזאת קיימת גם אצל זוחלים אחרים, ובכללם חרדונים שונים. היא בולטת גם אצל סוג של לטאה ממשפחת האיגואניים החיה באמריקה. הלטאה הזאת, הנקראת אנוליס (Anolis), משנה את צבעיה במהירות, ולכן זכתה לכינוי "זיקית אמריקנית".

צבעי הזיקית נקבעים על ידי תאים מיוחדים הפזורים בעור הזיקית. תאים אלה קרויים כרומטופורים, והם פזורים בעור בריכוזים שונים ובעומק שונה. לזיקית המובהקת שלושה טיפוסים של תאי צבע בעורה: מלנופורים – המכילים צבען (פיגמנט) שחור, קסנתופורים – המכילים צבען צהוב, וגואנופורים – שהם תאים שקופים, דמויי מנסרה, הגורמים לנפיצת קרני האור העוברים דרכם. הרכיב האדום של האור נבלע, והאור המוחזר מהם הוא אור כחול, הידוע גם כצבע פיזיקלי. למינים אחרים של זיקית יש גם טיפוס רביעי של תאי צבע הנקרא אריתרופורים, המכילים צבען אדום.

צבעי הזיקית הם למעשה תוצאה של צירופי הצבעים שהוזכרו. הצבע הירוק, השכיח והמוכר אצל רוב הזיקיות, הוא תוצאה של צירוף ועירוב של הצהוב הפיגמנטרי שבקסנתופורים, והכחול הפיזיקלי המוחזר מן הגואנופורים. הזיקית מסוגלת לשנות את צבעיה, והיא עושה זאת בעיקר על ידי פיזור וריכוז של הצבען השחור מלנין הנמצא במלנופורים. לתאים אלה צורת כוכבים רבי שלוחות. כשהמלנין השחור מפוזר בשלוחות התאים, הופך עורה של הזיקית כהה. כשהמלנין מרוכז בגופי התאים, הופך עורה בהיר, והצבעים האחרים מתבלטים במידה זו או אחרת. את ריכוזם ואת פיזורם של גרגרי המלנין קובעים שני הורמונים: האינטרמדין המופרש מיותרת המוח, וידוע גם בשם M.S.H (Melanophore Stimulating Hormone), והאדרנלין המופרש מיותרת הכליה. אלה אחראים לשינויים האטיים בצבעוניות. השינויים המהירים, המתחוללים בתוך שניות, נגרמים על ידי האדרנלין המופרש מתאי העצבים, ולכן הוא מוכר בעגה המקצועית בשם נוירוהורמון.
רפרטואר הצבעים של הזיקית המובהקת דל למדיי, והוא כולל את הצבעים חום, אפור, בז', צהבהב וגוני ירוק שונים. אלה הם צבעי הרקע, ועליהם יכולים להופיע כתמים בגודל שונה, פסים רחבים או צרים, או נימור וניקוד על כל הגוף או על חלקו. כל אלה יוצרים מאות צירופים, שלחלקם יש משמעויות תקשורתיות חשובות בחיי הזיקיות.

האמונה שאם נניח זיקית מובהקת על בד אדום – היא תאדים, היא כמובן אמונה מופרכת, שהרי אין לזיקית זו צבען אדום להבליטו. עם זאת יש לכמה מיני זיקיות צבען אדום. כך המצב למשל אצל הזיקית המעודנת (Chamaelo gracillis) ממזרח אפריקה. כשזו מדגימה עמדת איום, מתבלטים בגרונה פסים אדומים-כתומים המבליטים את עור הגרון. מקובל לחשוב שצבעי הזיקית הם צבעי הסוואה. הקביעה הזאת אמנם נכונה, אך אינה מדויקת. שורה של גורמים חיצוניים משפיעה על צבעי הזיקית: כאשר קר, בעיקר בחורף, הזיקית כהה מאוד וצבעה אפור כהה עם כתמים שונים. כאשר זורחת השמש, קורה לעתים שצדה של הזיקית המופנה כלפיה כהה בהרבה מצדה השני המרוחק מהשמש. בחושך הופכות הזיקיות בהירות, וצבען אפור בהיר או בז' אחיד.

כאשר התנאים החיצוניים נוחים, ואין זיקיות אחרות בשטח, צבען של הזיקיות הוא צבע הסוואה: ירוק בגוונים שונים, ירוק מנומר כשהיא נמצאת על שיח או על ענף עץ, חום כהה או בז' בלכתה על הקרקע, ואפור מוכתם כשהיא צמודה לגזע או לענף עבה. אין ספק שצבעים אלה עוזרים לה להסתתר מפני אויביה, ובמידה מרובה יותר להסתתר מפני החרקים שהיא צדה. אולם יותר מכול, קשורים שינויי הצבע במצבה הפיזיולוגי והחברתי של הזיקית, ואלו קובעים במרבית המקרים את צבעיה. הזיקית המובהקת היא בעל חיים יחידאי (סוליטרי), והופעת זיקית נוספת בשטחה גורמת לה התרגשות המתבטאת בהתנהגות שונה ובשינויי צבע מהירים.

קיימים מינים רבים של זיקיות שהם צבעוניים ומרשימים. הצבעונית בין כל הזיקיות היא הזיקית הנמרית (Fureifer paradalis) ממדגסקר. צבעה הבסיסי ירוק עם פסים ונקודות בצבעי כחול וירוק, ועפעפיים אדומים הנראים כשני פנסים. הזיקית הנמרית יכולה לשנות את צבעה ולהפוך אדומה או כתומה מוכתמת בכתמים לבנים, חומים או כתומים. מהירות שינוי הצבע מדהימה, עובדה היוצרת בעיה אצל הצלמים. זיקית נמרית לא רגועה מאבדת את צבעיה העזים. הזיקית הנמרית הנקבה אינה צבעונית וצבעיה הם צבעי הסוואה לא בולטים.
לצבעי הזיקיות יש ערך חשוב בתקשורת ביניהן. הצבעים והשינויים המהירים החלקים בהם משדרים שדרי תקשורת הברורים היטב לזיקיות, למרות שהן בעלי חיים יחידאים (סוליטריים) שאינם מקיימים יחסי חברה. אצל הזיקית המובהקת, שרפרטואר הצבעים שלה מוגבל, צבעים השונים, המביעים מצבים שונים:

צבעי איום – זיקית שפרט אחר חדר לתחומה, משנה את צבעיה לירוק בהיר מוכתם בכתמים שצבעם אפור-ירקרק.

צבעי כניעה – זיקית מאוימת או זיקית שהובסה בקרב, משנה את צבעיה לאפור כהה. צבע זה לרוב אחיד, ולעתים מוכתם בכתמים בהירים.

שני הצבעים מופיעים הן אצל הזכרים והן אצל הנקבות.

צבעי הזדווגות – הזכר המחזר הופך אפור בהיר או בז', ועל רקע זה מתבלטים כתמים כהים בגודל לא אחיד, הפזורים על כל הגוף והראש. הנקבה המסרבת להזדווג הופכת אפורה כהה (צבעי כניעה) או שהיא מבליטה צבעי היריון. הנקבה הרצפטיבית, המוכנה להזדווג, עומדת במקומה וצבעה הופך בז' או חום בהיר. לעתים צבעה אחיד ולעתים מתבלטים עליה כתמים בצבע חום כהה.

צבעי היריון – מופיעים אצל נקבה שכבר הזדווגה פעמים אחדות. צבע הרקע אפור בהיר או כהה, ונקודות צהובות פזורות על פני כל הגוף. לעתים הצבע הירוק מנוקד בצהוב. כאשר פרט אחר מתקרב לנקבה הרה, הולכים צבעיה ומתבלטים. צבע הרקע הופך כמעט שחור, ועליו כתמים צהובים וניקוד צהוב עז. בצבע הזה יש אלמנט של אזהרה, והזכר המחזר אחרי נקבה בצבעים אלה מסתלק ממנה עד מהרה. אם לא, היא מכה בו ונושכת אותו. גם נקבה החודרת לתחומה של נקבה בצבעי היריון בולטים, תסתלק משם במהירות. שפת הצבעים של מיני הזיקיות הססגוניים עשירה יותר. זכרים מחזרים או מאיימים של זיקית נמרית מבליטים את צבעי האדום והכתום שלהם, ומשדרים לנקבות המחוזרות ולזכרים המאוימים מסרים צבעוניים ברורים. כך משמשות הצבעוניות והיכולת לשנות תכופות צבע, הן את צורכי ההסוואה של הזיקיות, לשם הגנה והשגת ציד, והן את צורכי התקשורת עם בני מינן.