שוחד במקרא מחבר: גשר מפעלים חינוכיים

חזרה3

המקרא קורא בשם שוחד לסוגים שונים של מתן, לשם השגת טובה מן המקבל: כולל מתן שמלך שולח לבן בריתו שיעזור לו במלחמה (מלכים א', ט"ו 19);

מדיניות החוץ של כורש – "והוא יבנה עירי, וגלותי ישלח, לא במחיר ולא בשוחד" (ישעיהו מ"ה 13);

או כופר נפש שנותן הנואף לבעל הכועס – "לא ישא פני כל כופר, ולא יאבה כי תרבה שוחד" (משלי ו' 35);

מתן שניתן לעריץ שיחדל לעשוק (איוב ו' 22-23);

ובספר ויקרא – מתנה הניתנת לשופט על מנת שיעוות את הדין – "ויקחו שוחד, ויטו משפט" (שמואל א', ח' 3).

האיסור (לשופט) לקחת שוחד הוא מוחלט: "ושוחד לא תיקח" (שמות כ"ג 8) – שמא יגרום לחריצת פסק דין מוות על נקי, או לעושק העני.

לוקח השוחד מקולל: "ארור לוקח שוחד, להכות נפש, דם נקי" (דברים כ"ז 25).

אלוהים מתואר כמי שאינו משוחד אף פעם: "אשר לא ישא פנים, ולא יקח שוחד, עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר" (דברים י' 17-18).

בעברית המודרנית שוחד שייך רק לתחום מעשי השחיתות, שבו נותנים כסף או שווה כסף למי שהדין או הכוח בידו, כדי להטות לבו לטובת הנותן.

מילים נרדפות לשוחד הן שלמונים (ישעיהו א' 23), שילום (מיכה ז' 3), מתנה (משלי ט"ו 27), מתן (משלי כ"א 14), וכופר (עמוס ה' 12).

בתעודות אכדיות יש קיטרוג חריף על שופטים הלוקחים שוחד, וכן בדברי אסרחדון מלך אשור על בבל: "את האביון גזלו, ומסרו אותו לידי התקיף, בעיר היו עושק וקבלת שוחד", וכן בתעודות נוזי ועוד.