תמורות מבניות בתעשייה הישראלית : תוצר, תעסוקה והון מחבר: משה פלבר

חזרה3

אף כי משקלה של התעשייה בשלושת אלה (תוצר, תעסוקה והון פיזי) במגזר העסקי בישראל קבוע למדי ב- 35 השנים האחרונות – כ- 30% בלבד - צוברת יציבות זו משקל ומצביעה על מרכזיותה של התעשייה בתהליך הצמיחה של המשק הישראלי. לגידול המואץ בתוצר התעשייתי (13% לשנה) בעשור שקדם למיתון של 1966 נתלווה גידול מהיר (6% לשנה) במספר המועסקים בענף. אך כשירד התוצר בתקופת המיתון בפחות מאחוז אחד לשנה, פחת מספר המועסקים בענף ביותר מ- 5% בממוצע שנתי. לאחר מכן התאושש התוצר התעשייתי, בשנות הגאות שבעקבות המיתון, בקצב של כ- 15% לשנה, בעוד שמספר המועסקים גדל רק ב- 9% לשנה. אולם, ב- 15 השנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים הצטמצם הגידול השנתי במספר המועסקים בענף לממוצע של כמחצית האחוז בלבד, למרות עליית התוצר התעשייתי בממוצע שנתי של כ- 5% בשנות ה- 70 הנותרות וב- 2.5% בשנות ה- 80. בשנים 1995-1990 גדל התוצר התעשייתי בממוצע שנתי של יותר מ- 7.2%, בעוד מספר המועסקים בענף גדל בפחות מ- 5% בממוצע שנתי.

ניתן, איפוא, להסיק שבשלושת העשורים האחרונים הולך ויורד חלקה של העבודה בתרומה לגידול התוצר, כלומר גוברת עתירותו של ההון בתוצר התעשייתי. עם זאת, חרף הגידול בתמורה להון בתעשייה, הסתמנה מגמה של ירידה ברווחים בענף, דבר המצביע על עליית הוצאות המימון (בעיקר הריבית על הלוואות). ואכן, במימון הרחבתה של התעשייה החל, זה כבר, לרדת שיעור ההון העצמי של הבעלים בכלל ההשקעות התעשייתיות, במקביל לעליית חלקו של האשראי.

במילים אחרות, מתרחשת כאן לא רק עלייה ברמת התחכום של התעשייה, שתפוקתה הולכת ונשענת יותר על הון ופחות על כוח אדם אלא, לא פחות מכך, גוברת ההיזקקות של התעשיינים לאשראי לשם הרחבת היקף הייצור של מפעליהם, תופעה זו עולה בקנה אחד עם מדיניות עידוד התעשייה של הממשלה, שהעמידה ברוב השנים אשראי מסובסד (דהיינו, בריבית נמוכה מזו המתבקשת בתנאי שוק חופשי) בסכומים גדלים והולכים לרשות התעשייה. ואכן, הוצאות המימון הוכפלו בין אמצע שנות ה- 60 לאמצע שנות ה- 80, מכרבע לכמחצית סך התמורה להון, בעוד שהרווח בענף הצטמצם באותו זמן מכשני שליש לכחצי מהתמורה. בעשור האחרון ירדו משקל הוצאות המימון מכלל ההוצאות ושיעור המיסוי על החברות, ואלה חברו לעליית הרווחיות בתעשייה.