מנגנון התגובה האלרגית מחבר: פרופ' יוסף מקורי

חזרה3

חדירת אלרגן לאדם האלרגי מפעילה את התגובה החיסונית המהירה ביותר בטבע.

התגובה האלרגית היא אחת התגובות הבולטות של מערכת החיסון. מבחינה מדעית היא מוגדרת כרגישות-יתר מיידית (immediate hypersensitivity) ולפיה מערכת החיסון מגיבה ביתר שאת לגירויים חיצוניים, תגובה שבאה לידי ביטוי קליני מיידי – בתוך דקות אחדות. ביטויה הקליני הוא בהתרחבות כלי הדם ועלייה בחדירותם וכן בהתכווצות שריר חלק באזור החשיפה/החדירה של הגורם מחולל האלרגיה המכונה אלרגן. זו למעשה התגובה החיסונית המהירה ביותר בטבע, והיא מערבת את מרכיבי מערכת החיסון שברקמות החשופות לעולם החיצוני: עור, רירית מערכת הנשימה, מערכת העיכול ועוד. במקרים קיצוניים התגובה האלרגית היא רב-מערכתית (פוגעת ברקמות שונות) ומכונה תגובה אנפילקטית. תגובה זו, המתרחשת בשל חדירת האלרגן לזרם הדם (עקב זריקה, בליעה או עקיצה), מתבטאת בהסתמנות בו-זמנית של כמה תופעות כמו תפרחת מתפשטת, נפיחות, גרד מתפשט, קוצר נשימה, שלשול, ירידת לחץ דם והפרעות בקצב הלב. התגובה קשה ולעתים מסכנת חיים ולפיכך היא מחייבת טיפול מיידי. מלבד תופעות חדות אלה, באזור חדירת האלרגן מתפתחת תגובה מאוחרת המתבטאת בהצטברות/הסננה של תאי דלקת. התגובה האלרגית היא אפוא תהליך דו-שלבי: האחד – מיידי שבא לידי ביטוי בתוך דקות אחדות (עשר עד 20 דקות) מהחשיפה לאלרגן, והאחר – דלקתי המתבטא שעות מספר (ארבע עד שמונה שעות) לאחריה.

הגורמים המחוללים את התגובה האלרגית

שלושה גורמים משתתפים בתגובה האלרגית: האלרגן, נוגדנים המכוונים נגדו ותאים בעלי יכולת לקשור נוגדנים אלה.
אלרגן – חלבון או חומר כימי הקשור לחלבון, שאליו נחשף האדם חשיפות ממושכות או חוזרות ונשנות. האלרגנים השכיחים ביותר בטבע נכללים בגרגירי אבקות פריחה, אבק הבית, קשקשי חיות, מזונות, תרופות, אנזימים (חומרים פעילים) המצויים בארס חרקים ועוד. תוארו גם מקרים נדירים של תגובות אלרגיות לאלרגנים שמקורם בבני אדם כמו אלרגיה (של נשים) לנוזל זרע.
נוגדן – הנוגדנים בגופנו מורכבים ממולקולות חלבון שאליהן קשורות מולקולות סוכר. מולקולות אלה מסיסות וריכוזן שונה בנוזלי הגוף השונים. הן קשורות בחלקן לפני השטח של תאים מסוימים שבזרם הדם או ברקמות אחרות. הנוגדנים נקשרים לאתרים ספציפיים בחלבון הזר המכונה אנטיגן (כמו דופן חיידק, גוף זר וכיו"ב). נוגדנים הקשורים לחלבון זר מעוררים מנגנונים חיסוניים שונים שמסלקים את האנטיגן ובכך נמנע נזק ממושך לגוף. זו אחת מדרכי מערכת החיסון להגן על הגוף מחדירת "גורמים זרים" – זיהום חיידקי, נגיפי וכיו"ב. בגופנו יש חמש קבוצות מולקולות נוגדנים המכונים אימונוגלובולינים. הן מסומנות באותיות A, D, G, M, E. נוגדנים מקבוצת E מזהים זיהוי ספציפי אנטיגנים שגורמים לרגישות-יתר מיידית (אלרגנים). אנשים שלוקים באלרגיה מייצרים בתגובה לחשיפה לאלרגן כמויות גדולות של נוגדנים מקבוצת E (המכונים בקיצור IgE), בעוד בבריאים שאינם אלרגיים נצפית עלייה בנוגדנים מקבוצות אחרות, כמו IgG ו-IgM ולא IgE, עקב אותה חשיפה. זה למעשה ההבדל המהותי בין אדם אלרגי ובין אדם שאינו לוקה בתופעות אלרגיות כלל. הבדל זה נעוץ בנטייה תורשתית ובחשיפה לאלרגן המעורר את התגובה האלרגית. לא תיתכן התפתחות תגובה אלרגית בלא חשיפה קודמת לאלרגן הספציפי. על מנת שייווצר IgE נדרשת תחילה היכרות בין מערכת החיסון המייצרת נוגדנים ובין האנטיגן/אלרגן.
תאים – שתי אוכלוסיות תאים מופעלות במהלך התגובה האלרגית והן גורמות להתפתחותה. התאים העיקריים נקראים תאי פיטום (mast cells) ומקומם בעיקר ליד כלי דם ברקמות שחשופות לסביבה החיצונית. התאים האחרים "מסתובבים" בזרם הדם ונקראים בזופילים. לתאים אלה יש שני מאפיינים הרלוונטיים לאלרגיה:
1. קולטנים (אתרי קישור – receptors) למולקולות IgE על פני שטח התא. על פני כל תא מצויים כ-50,000-500,000 קולטנים כאלה.
2. גרגירים רבים (granules) בתוך התא המכילים חומרים כימיים המכונים מתווכים (mediators).

השתלשלות אירועי התגובה האלרגית

חשיפה ראשונה של אדם בעל הנטייה התורשתית המתאימה מעוררת את מערכת החיסון לייצר IgE המכוון באופן ספציפי כנגד האלרגן. מולקולות ה-IgE נעות בזרם הדם ונקשרות לקולטנים הספציפיים שעל פני תאי הפיטום ו/או הבזופילים ברקמות או בזרם הדם בהתאמה. המצב שבו התאים מצופים במולקולות IgE נקרא שלב הריגוש (sensitization). לפיכך אצל אדם אלרגי, לעומת הלא-אלרגי, יש תאי פיטום מרוגשים ברקמות השונות. האנשים הבריאים אינם מייצרים כאמור מספיק IgE כדי לגרום לריגוש תאים אלה. בחשיפה נשנית לאותו אלרגן, הוא נקשר הפעם למולקולות ה-IgE (המכוונות נגדו) העוטות את פני תאי הפיטום, הוא מגשר ביניהן וגורם לשפעול התא. בשפעול התא משתחררים המתווכים הכימיים שבתוך הגרגירים ומופרשים אל מחוץ לתא. יתרה מזו, עקב שפעול התאים נוצרים מתווכים חדשים שמופרשים אף הם בתוך זמן קצר.

התופעות הקליניות והפתולוגיות של רגישות-יתר מיידית הן ביטוי להשפעות הביולוגיות של המתווכים על הרקמות הסמוכות לתאי הפיטום. חלק ממתווכים אלה כמו היסטמין, לוקוטריינים ופרוסטגלנדינים מחוללים את התופעות המיידיות, המתבטאות בהתכווצות שריר חלק שגורם בין השאר להיצרות דרכי נשימה (בהתקף גנחת הסימפונות – אסתמה); לעליית חדירות כלי דם שגורמת לדליפת נחלים מכלי הדם ומכאן לבצקת/תפיחות מקומית; ולהרחבת כלי דם הגורמת לאודם וחום מקומי. מתווכחים אחרים המכונים ציטוקינים מופרשים שעות מספר לאחר שפעול התא וגורמים ל"גיוס" תאים לבנים ולנדידתם מזרם הדם לאזור הגירוי האלרגני ולהתהוות התהליך הדלקתי האופייני לתגובה המאוחרת. התאים שגויסו לאזור הגירוי הם אלה שאחראים לדפוס הכרוני של מחלות אלרגיות כמו גנחת הסימפונות, שהרי גם הם יכולים לייצר ולהפריש מתווכים כימיים המסבים נזק לרקמות והמגייסים תאים נוספים, וכך נמשך התהליך ואף מתעצם.

תבחין העור המשמש לאבחון אלרגי הוא ביטוי לכל התהליך שתואר לעיל. אם הנבדק אכן אלרגי, הרי שבעורו יימצאו תאי פיטום מרוגשים אשר ישופעלו ויפרישו מתווכים לאחר שהאלרגן המוחדר יפגוש מולקולות IgE המכוונות נגדו והספוחות לתאי הפיטום. ואכן, במקרה זה תופיע בתוך דקות מספר תגובה מקומית של תפיחות ואודם, שהיא ביטוי להשפעות הביולוגיות של המתווכים כמתואר לעיל.

יש לציין כי ניתן לשפעל תאי פיטום שלא באמצעות אלרגן ו-IgE. חומרים שונים וגירויים פיזיקליים (כמו חיכוך מכני, חום/קור, קרני שמש...) יכולים לגרום לכך. מנגנון זה אחראי לחלק מהפריחות האלרגיות (חרלת – urticaria).

האם לתאי פיטום יש תפקיד פיזיולוגי בהגנה על הגוף הבריא? מחקרים בחיות ניסוי שפורסמו לאחרונה מפנים אל תפקיד אפשרי בהגנה מפני מזהמים. תפקידם באדם הבריא עדיין לוט בערפל.

עוד בנושא אלרגיה:

אלרגיה ועונות השנה
קדחת השחת
טיפול במחלות אלרגיות
טיפה על אלרגיה - וטיפים על התמודדות עימה
אלרגיה לעקיצות דבורים וצרעות
רגישות לתרופות
אלרגיה למזון
קרדיט אבק הבית: גורם מספר אחד לתופעות אלרגיות בארץ
קרדיט אבק הבית: עצות זהב להקלת המצב
חרלת (אורטיקריה) ואנגיואדמה - פריחה עורית
אלרגיה ללטקס (גומי טבעי)
גנחת הסימפונות: אסתמה
היבטים פסיכולוגיים של גנחת הסימפונות (אסתמה) במשפחת הילד החולה
הגישה האבחונית לאלרגיה