ריכרד שטראוס 1949-1864 מחבר: ג'ון סטנלי

חזרה3

ריכרד שטראוס 1949-1864
Richard Strauss

יצירות מומלצות

כה אמר זרתוסטרה
RCA 09026 61494-2
התזמורת הסימפונית של שיקגו / פריץ ריינר
ביצוע נפלא של פריץ ריינר, מגדולי המנצחים על יצירות שטראוס, ונגינה משכנעת וקולחת של התזמורת. קשה להאמין שההקלטה בת ארבעים שנה.

ארבעה שירים אחרונים
Deutsche Grammophon 423 888-2GG2
גונדולה ינוביץ (סופרן); התזמורת הפילהרמונית של ברלין / הרברט פון קריאן
קולה של ינוביץ בשיא תפארתו, ונגינת התזמורת פשוט נפלאה - ביצוע כובש.

יצירות מייצגות

דון חואן
מוות והזדככות
דון קיחוטה
חיי גיבור
שלומית
אביר הוורד
מטמורפוזות

ריכרד שטראוס, בנו של נגן קרן מבריק, החל את פעילותו המוסיקלית בגיל צעיר. את שיעורי הפסנתר הראשונים שלו קיבל כשהיה בן ארבע, ובגיל שש כבר הלחין. ב-1881 בוצעו במינכן שתי יצירות שכתב בגיל שש-עשרה - סימפוניה ורביעיית מיתרים. ב-1882 החל שטראוס ללמוד פילוסופיה, אסתטיקה ותולדות האמנות באוניברסיטת מינכן, ובמקביל המשיך ללמוד מוסיקה באופן פרטי. כבנו של נגן בתזמורת-החצר של מינכן, התאפשר לו לבקר בחזרות התזמורת, והוא למד מהן הרבה. ב-1884 כבר היה בטוח בייעודו ועזב את האוניברסיטה כדי להתרכז במוסיקה. ההלחנה באה לשטראוס בקלות, ועוד בצעירותו כתב יצירות טובות רבות, ביניהן הקונצ'רטו לקרן מס' 1.

ב-1885 התמנה שטראוס לעוזר מנצח במיינינגן, וכעבור כמה חודשים קודם לתפקיד המנצח הראשי. אולם היו לו תוכניות שאפתניות יותר, ולאחר זמן קצר עבר לאופרת-החצר של מינכן, ורכש שם ניסיון חשוב ברפרטואר האופראי. בדומה למאהלר, התפרנס שטראוס כל חייו מניצוח וניצל את זמנו הפנוי להלחנה. מאוחר יותר נפגש עם מאהלר, ולאחר שהשניים התגברו על חשדנותם ההדדית נוצרו ביניהם קשרי ידידות.

ב-1889 החל שטראוס לעבוד בבית-האופרה של ויימר. הוא כתב את הפואמה הסימפונית דון חואן, שהביאה לו את הצלחתו הראשונה כמלחין, ובתוך זמן קצר התפרסם כאחד מחשובי המלחינים הגרמנים מאז ואגנר. השנים שבין 1894 ל-1902 היו תקופה של פעילות נמרצת, שבמהלכה המשיך שטראוס את סדרת הפואמות הסימפוניות שלו (יצירות המבוססות על "תוכנית" חיצונית, לעתים קרובות ספר, שבהן כלי הנגינה מספרים סיפור או מתארים נושא). היצירה הגדולה ביותר שחיבר במתכונת זו היא כה אמר זרתוסטרה (1896), לפי הטקסט של ניטשה, הכתובה להרכב תזמורתי אדיר ומתארת את האבולוציה של המין האנושי. בדון קיחוטה (1897-8), המציגה תמונות מתוך הרומן הקלאסי של סרוונטס, מייצגים הצ'לו והוויולה את דון קיחוטה ואת נושא-כליו סנצ'ו פנסה. הסימפוניה דומסטיקה (1902-3) היא תיאור מוסיקלי של יום בחיי משפחתו של שטראוס.

ב-1898 התמנה שטראוס למשרת המנצח הראשי באופרת-החצר המלכותית בברלין, ובמהלך העונה הראשונה שלו שם ניצח על שבעים ואחת הופעות של עשרים וחמש אופרות שונות. שטראוט המשיך להלחין בקדחתנות גם בעשור שלאחר מכן. האופרה השלישית שלו, שלומית, לפי מחזהו של אוסקר ויילד, עוררה מחלוקת רבה כשבוצעה לראשונה ב-1905. הקהל בהופעת הבכורה קיבל את היצירה החושנית והארוטית בהתלהבות אדירה, ושטראוס נקרא לחזור לבמה שלושים ושמונה פעמים. אף כי היא מבוססת על נושא מן הברית החדשה, האופרה חדורת דרמה ומיניות באורח שהיה חסר תקדים באותם ימים, והקהל בגרמניה נהר לראותה בשל השערורייה שאפפה אותה.

ב-1909 כתב שטראוס את אלקטרה, הראשונה מבין האופרות שחיבר לליבריות מאת המשורר הגרמני הוגו פון הופמנסטאל. המוסיקה הרגשית הסוערת, שחוברה לסיפור של נקמה וטינה יוקדת, שוב משכה את תשומת-הלב של העיתונות: בתי-האופרה התמלאו עד אפס מקום בקהל שבא לשמוע את היצירה ה"דקדנטית" וה"בלתי מוסרית". הופמנסטאל היה שותפו הקבוע של שטראוס עד מותו ב-1929.

באופרה הבאה של שטראוס, אביר הוורד, נכונה לקהל הפתעה מסוג אחר. שטראוס פנה עורף למוניטין שלו כמלחין "מתקדם" וחיבר אופרה בסגנון מוצרט, מלאה נעימות קליטות וואלסים וינאיים. היצירה החמה והאנושית התקבלה בהתלהבות ושמרה על הפופולריות שלה עד היום. על תהילתו הרבה של שטראוס מעידות הרכבות המיוחדות שהביאו קהל מברלין להופעת הבכורה בדרדזן. יצירתו הבאה של שטראוס היתה אריאדנה בנקסוס, המשלבת ברוב תחכום מרכיבים קומיים ורומנטיים.

מיד לאחר מלחמת-העולם הראשונה חתם שטראוס על חוזה לחמש שנים עם בית-האופרה של וינה, אולי המשרה המוסיקלית היוקרתית ביותר באירופה באותה תקופה. גדולתו כמנצח לא היתה מוטלת בספק, אך ב-1924 נאלץ להתפטר בגלל חיכוכים עם ההנהלה, שהתנגדה לפזרנותו הידועה לשמצה. חמש-עשרה השנים הבאות, עד מלחמת-העולם השנייה, לא היו מוצלחות. יצירותיו של שטראוס הצליחו פחות ופחות, והשמועות על קשריו עם הנאצים גרמו לו קשיים. מידת המעורבות שלו בממשלתו של היטלר נותרה נושא רגיש ושנוי במחלוקת. אין ספק שהמוסיקה היתה בראש מעייניו, אבל העובדה שניצח על פרסיפל של ואגנר ב-1933, לאחר שהמנצח הקודם התפטר במחאה נגד המשטר הנאצי, פגעה מאוד בשמו מחוץ לגרמניה. אחת מיצירותיו המאוחרות של שטראוס היא הקפריצ'ו, שיחה מוסיקלית במערכה אחת הדנה בחשיבות המלים והמוסיקה באופרה. זוועות מלחמת-העולם השנייה עוררו אצלו פרץ אחרון של הלחנה. מטמורפוזות (1943), לעשרים ושלושה כלי קשת, היא אלגיה לחיי המוסיקה בגרמניה שלפני המלחמה, שחלפו לבלי שוב.

ב-1945 עבר שטראוס לשווייץ בזמן שנחקר בידי הוועדה לחקירת פשעי הנאצים; כעבור שלוש שנים שב לברלין כאזרח חופשי. הוא מת ב-1949, שנה לאחר שסיים את ארבעה שירים אחרונים, יצירה שלווה ויפה לסופרן ולתזמורת, לפי הפואמות של הסה ואייכנדורף.

שטראוס נחשב בעיני רבים לאחרון הרומנטיקנים הגדולים. הוא השאיר אוצר מרשים של יצירות רגשיות ורבות-עוצמה, התופסות מקום נכבד בחיי המוסיקה בימינו.

The Classical Music Pages - אתר בו ניתן לקבל מידע נוסף אודות ריכרד שטראוס (באנגלית)