דברים על הזיקה בין הארכיאולוגיה של ארץ ישראל לחקר ההיסטוריה של תקופת המקרא מחבר: פרופ' עמיחי מזר

חזרה3

אפתח בדבריו של אחד העם במאמרו 'משה' שנכתב בשנת 1904:

אכן, רבים סבורים כי מבחינת מורשת ישראל אין חשיבות מכרעת לשאלה אם האירועים המתוארים במקרא לגבי ראשית ישראל אכן התרחשו. די היה בעצם התקדשותם במרוצת 2,500 השנה האחרונות ובעצם ההכרה שהם מבטאים את ההיסטוריה הקדומה של העם כדי לשמש חומר מלכד לעם ישראל עד ימינו, אף אם אין הם אלא מיתוס. כוחם של המאורעות הללו הוא בעצם הימצאותם בכתובים וקבלתם בידי העם כולו כמורשת משותפת. יש אם כן לראות בשאלת מידת האמינות ההיסטורית של מקורות המקרא סוגיה מחקרית גרידא, שאינה נושאת מטען אידאולוגי.

אמנם רבים אחרים בציבור הרחב מבקשים תשובות חד-משמעיות: האם אברהם יצחק ויעקב הילכו על אדמת הארץ? האם העבדות במצרים, יציאת מצרים, מעמד הר סיני וכיבוש הארץ אכן אירעו באמת? האם השופטים, שאול דוד ושלמה, אכן היו דמויות היסטוריות שפעולתן עולה בקנה אחד עם המסופר עליהן במקרא? ואף אם היו דמויות היסטוריות – האם ההיסטוריוגרפיה המקראית מספקת קנה מידה להערכה היסטורית של פעולתם? על כל אלו אין ההיסטוריון והארכאולוג יכולים להשיב תשובות של ממש. אולם יש בידינו לשאול האם ידוע לנו על המצב ההיסטורי והתרבותי באזורנו מאפשר להתייחס לדמויות ולאירועים המתוארים במקרא כאל משקפים במידה זו או אחרת מצבים ואירועים ראליים? לדעתי התשובה לשאלה זו חיובית. נראה לי כי המצב ההיסטורי והתרבותי בתקופה שמן המאה השלוש עשרה עד המאה העשירית לפנה"ס בארץ-ישראל מתאים לצמיחת מסורות מעין אלו שאנו מוצאים בסיפורי המקרא. אכן מסורות אלו הגיעו אלינו עטופות בכסות ספרותית, אידיאולוגית ותאולוגית מאוחרת. אולם דומה כי הטקסט המקראי שימר לא מעט מסורות קדומות ואף קטעי שירה וציטוטי תעודות ארכיוניות שעברו מדור לדור בקרב האוכלוסיה הארץ-ישראלית.

על מצב המחקר

למעלה מ-120 שנות מחקר ביקורתי של המקרא וקרוב ל-100 שנות מחקר ארכאולוגי הביאו להכרה המוסכמת מצד כל החוקרים כי טקסט התורה וההיסטוריה הדויטרונומיסטית כפי שהגיע לידינו – הוא מוצר מאוחר, ככל הנראה משלהי תקופת המלוכה, שעבר שלבי עריכה נוספים בתקופת שיבת ציון. אולם מעבר להסכמה כללית זו קיים מגוון רחב של דעות על מידת קיומם של גרעיני אמת היסטורית בספרות מקראית זו. ענף מרכזי של המחקר ההיסטורי במאה העשרים עד ראשית שנות השבעים קיבל את הנרטיב המקראי על ראשית ישראל כמשקף תהליכים היסטוריים אמיתיים. ו"פ אולברייט, ממעצבי המחקר של ההיסטוריה המקראית במאה העשרים וממשיכיו וכן מרבית החוקרים בישראל התייחסו למסגרת ההיסטורית של ראשית ישראל מיציאת מצרים ועד לתקופת הממלכה המאוחדת כאל מסד בעל גרעין היסטורי אמין. השקפה זו עדיין מקובלת על חוקרים לא מעטים. כך למשל ב' הלפרין במספר מחקרים מן העשור האחרון ראה בעבדות במצרים וביציאת מצרים אירועים היסטוריים המעוגנים בראליה של המאה השלוש עשרה לפנה"ס. כמו כן הוא קיבל את המסגרת ההיסטורית הכללית של מעשי שופטים ושל מלכויות שאול דוד ושלמה כמשקפת מצבים ראליים.² שני דורות של חוקרים מאוניברסיטת הארוורד: פ"מ קרוס ותלמידו ל' סטייגר (במאמר מסכם משנת 1998) וכן ג' הופמאייר מציגים לאחרונה את יציאת מצרים, מעמד הר סיני ובעיקר את הרקע המדייני לצמיחת דת ישראל כאירועים שניתן לתארכם לשלהי תקופת הברונזה המאוחרת ולראשית תקופת הברזל, ושהרקע הארכאולוגי שלהם ניתן להמחשה.³

אולם חלק אחר מן החוקרים, בעיקר באירופה, הציגו במרוצת 20 השנה האחרונות השקפה רביזיוניסטית-מינימליסטית, הטוענת כי המקרא אינו מסייע כלל בשחזור ההיסטוריה הישראלית קודם לתקופת המלוכה, ואף יש אומרים קודם לתקופת המלוכה המפולגת. חוקרים לא מעטים הקצינו את דעותיהם בשנים האחרונות לכיוון של פיחות בערכם ההיסטורי של המקורות המקראיים. כך פ' למקה, מראשי המינימליסטים, שתיאר בשנת 1991 את ראשית ישראל כמעט ללא שימוש במקורות המקרא, אך כן קיבל מקורות אלו ככל שהם התייחסו לימי דוד ושלמה, הקצין את השקפתו ולאחרונה הוא מוציא מכלל ההיסטוריה גם את תיאור מלכויות דוד ושלמה כפי שהוא מופיע במקרא.⁴ שני קובצי מאמרים שיצאו בשנת 1996 ובשנת 1997, האחד בעריכת פ' פריץ ופ' דייויס על עליית המלוכה בישראל והאחר בעריכת ל' הנדי על תקופת שלמה – מציגים שלל עמדות סותרות של חוקרים מאירופה, מארצות הברית ומישראל על תקופת ראשית המלוכה.⁵ ג' אלסטרום, שנחשב רק לפני עשור לחוקר רדיקלי, טוען בספרו המונומנטלי על תולדות ארץ-ישראל שהתפרסם בשנת 1992 כי רק בימי שאול החלה להופיע על במת ההיסטוריה הישות הישראלית כגוף בעל צביון מגובש; אולם דעה זו נראית כיום שמרנית לעומת השקפות חוקרים מן השנים האחרונות כמו ת' תומפסון ופ' דייויס המאחרים את ההיסטוריוגרפיה הישראלית עד לתקופה ההלניסטית.⁶ הכתיבה ההיסטורית במהלך העשור האחרון משקפת שינויים מהירים בדעות חוקרים מסוימים ואף יוצרת מבוכה המובילה לסתירות פנימיות. כך למשל ד' רדפורד בפרק האחד עשר בספרו משנת 1991 משווה את מידת האמינות ההיסטורית של הסיפורים על ימי דוד וראשית ימי שלמה לזו של סיפורי המלך ארתור, ואילו בפרק השנים עשר מסע שישק מוסבר כתגובה לאיום של ממלכת שלמה על מצרים. לאיזה רדפורד עלינו להאמין?⁷

ההתרוצצות הפנימית הזו לא פסחה גם על חוקרים ישראלים. י' פינקלשטיין פרסם בשנת 1996 את ספרו 'הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים' שבו באה לידי ביטוי השקפה פוזיטיביסטית על ההתנחלות הישראלית בחבלי ההר של ארץ-ישראל. השקפה זו הייתה מקובלת על מרבית החוקרים הישראלים בשנות השמונים והיא הייתה בחזקת אינטגרציה של המחקר הארכאולוגי עם המקורות המקראיים. אולם החל משנת 1991 חזר בו פינקלשטיין מחלק גדול ממסקנותיו בספר זה ועתה הוא טוען כי אין ביכולתנו לקבוע זהות אתנית למתנחלים בחבל ההר, שאותם הוא מכנה (בעקבות ו' דיוור) 'פרוטו-ישראלים', וכי התפיסה ה'פן ישראלית' נוצרה רק בימי יאשיהו, במאה השביעית לפנה"ס. נ' נאמן, העלה השערה בחיבורים שונים בשנות השמונים כי חלוקת הטריטוריות השבטיות בספר יהושע משקפת במידה רבה את החלוקה הטריטוריאלית של ערי המדינה הכנעניות בתקופת הברונזה המאוחרת, וכי התיאורים השונים בספר יהושע ובהם רשימות גבולות הארץ ונחלות השבטים בספר יהושע מבוססים על חיבור מקיף בימי הממלכה המאוחדת המשקף את המצב בתקופה זו: 'חיבור זה היה מושפע קודם כל מתמונת הסביבה [...] ולפיכך הוא מאפשר לנו כיום להציג תמונה ברורה של המערך הגיאוגרפי-היסטורי בתקופת השיא של ממלכת ישראל בימי הממלכה המאוחדת'; ואילו בשנת 1998 הוא כותב: 'עתה ברור כי תיאור נחלות השבטים הוא חיבור מאוחר, לא היסטורי ונכתב מאות שנים לאחר התמוטטות מערכת ערי המדינה הכנעניות, ולפיכך אני חוזר בי מכל השחזורים הקודמים שהצעתי בדבר גבולות ערי המדינה הכנעניות המבוססים על תיאורי נחלות השבטים.⁸ שינוי בדעותיהם של חוקרים במהלך שנות עבודתם מקובל ואף רצוי, שכן הוא מעיד על רעננות מחשבתית ועל פתיחות לרעיונות חדשים. עם זאת, רצוי ששינויים כאלו יהיו מבוססים גם על נתונים חדשים, אולם לי אינם מוכרים גילויים חדשים המצדיקים שינוי כה דרמתי בהשקפות. מה גרם אפוא לחוקרים כמו פינקלשטיין ונאמן לשנות את דעתם בצורה כה קיצונית במשך השנים האחרונות? נראה לי כי ההסבר נעוץ בתחום הסוציולוגיה של המחקר יותר מאשר בתוכן התעודות והמקורות הארכאולוגיים עצמם. אנו עדים כאן ככל הנראה להשפעת גל המחקרים שפורסמו באירופה ובארצות הברית, וכן להשפעת הלכי רוח הנובעים מאופי התקופה – מה שנקרא Zeitgeist: 'דה-קונסטרוקציה' היא אפנה מקובלת בתחומים רבים במחקר ובחיים האינטלקטואליים בשנים האחרונות. דומה בעיניי כי גישתה של האסכולה המינימליסטית האירופית במחקר ההיסטוריה המקראית נפלה כפרי בשל על מצע חברתי-אינטלקטואלי הדומה לזה שעליו צמחה תופעת 'ההיסטוריונים החדשים' בהיסטוריה המודרנית של הציונות.

כחלק מוויכוח שניהלתי עם י' פינקלשטיין על הכרונולוגיה של תקופת הברזל כתב האחרון: 'יש כאן התנגשות בין שתי גישות [...] זו המנסה לטפל בממצא הארכאולוגי בפני עצמו לעומת זו המקבלת את התנ"ך כמסגרת ומתאימה את הממצא הארכאולוגי למקורות פסוידו-היסטוריים. מבחינת הישרה [אינטגריטי] של המקצוע שלנו, גישה אחרונה זו היא תופעה מטרידה'.⁹ לאחר משפט כזה מפליא לקרוא ולשמוע כיצד מחבר זה עצמו מסתמך על המקרא במחקריו שלו, כגון בדברי הסיכום על חפירותיו בשילה שפורסמו בשנת 1994 ואשר בהם הוא מתבסס על המסורת המקראית כמקור כמעט יחיד לטענתו כי למעשה כל היישוב בשילה לא היה אלא מתחם קודש במאה האחת עשרה לפנה"ס (שהרי הנתונים הארכאולוגיים בשילה כשלעצמם בוודאי אינם תומכים בפרשנות כזו).¹⁰ פינקלשטיין הציע לאחר את תאריכם של מכלולים ארכאולוגיים, שהיה מקובל לתארכם למאה האחת עשרה עד המאה העשירית לפנה"ס, במספר עשרות שנים. 'תיקון' זה מבטל לכאורה את הדעה המקובלת במחקר על הארכאולוגיה של ימי שלמה וקובע כי השכבות הארכאולוגיות שיוחסו לו הן למעשה מימי אחאב. עמוד תווך מרכזי להצעה זו הוא תאריך הממצא בשכבת החורבן של ארמון אחאב ביזרעאל. אולם הרי תולדות יזרעאל ידועות לנו מן המקרא בלבד! אם אכן המקורות המקראיים נכתבו במאה השביעית לפנה"ס מבלי שקדמו להם מקורות קדומים בעלי ערך היסטורי – מדוע את הנתונים המקראיים על יזרעאל של המאה התשיעית מקבל פינקלשטיין כהיסטוריים, ואילו אלה על שלמה – 70 שנה קודם לכן – אינם אלא מיתוס?! האם רק מפני שלגבי המאה התשיעית יש בידינו מקורות חיצוניים, ואילו לגבי המאה העשירית מקורות כאלו נדירים? לאחרונה פינקלשטיין טוען כי הארכאולוגיה מסוגלת לספק תיאור אובייקטיבי של ימי מלכים מסוימים: הוא מזהה את הממצאים מימי יהוא בחצור, את הארכאולוגיה של ימי אחז, של ימי מנשה ועוד.¹¹ האם אין בכך חזרה לימי הארכאולוגיה המקראית הקלסית, זו האוחזת ביד האחד במקוש החפירה וביד השנייה בספר התנ"ך?!

קיים אפוא כיום מגוון רחב של דעות על מידת ההיסטוריות בסיפורי המקרא, ורשאי אדם לבחור לעצמו את המקום הנראה לו על יריעת הדעות הרחבה. קבלת השקפות האסכולה הרביזיוניסטית המבטלת את המקרא כמקור לכתיבת היסטוריה משמעותה ביטול מוחלט של ספרות מדעית ענפה שהתפתחה במשך עשרות שנים ושדנה בצדדים שונים של ההיסטוריה והגאוגרפיה ההיסטורית של תקופת המקרא עד לימי פילוג הממלכה. עלינו לשאול את עצמנו האם יש לכך הצדקה. אני נוטה להחזיק בהשקפת עולם של קבוצת חוקרים גדולה ולדעתי דומיננטית המגדירים עצמם כעומדים ב'אמצע הדרך'. לחוקרים אלה משותפת ההסכמה כי אכן הטקסט של ספרי התורה וההיסטוריה הדויטרונומיסטית כפי שהגיע אלינו עבר שלבי עריכה רבים, וכי רוב הספרים נכתבו ונערכו לא לפני המאה השביעית לפנה"ס ואף נערכו מחדש בתקופת שיבת ציון. אולם לדעתם עמדו לנגד עיני העורכים והמעבדים של הטקסט המאוחר הזה מגוון מקורות קדומים יותר: קטעי שירה קדומים שהשתמרו מאות שנים (כגון שירת דבורה), רשימות מנהליות ותעודות דיפלומטיות ואחרות מארכיוני המקדש והארמון בירושלים, יצירות ספרותיות בעלות אופי של כתיבה היסטוריוגרפית קדומה כמו 'ספרי דברי הימים למלכי יהודה ולמלכי ישראל' הנזכרים במקרא וסיפורי עם בעלי אופי פולקלוריסטי ששימרו גרעינים של אירועים היסטוריים אמיתיים. תעודות קדומות כאלו שולבו בטקסט המאוחר בחלקן או בשלמותן. על פי השקפה זו ניתן לשחזר את קווי המתאר העיקריים של תולדות עם ישראל על פי מקורות המקרא, אם כי תמיד יש להיות מודעים לחותם התאולוגי והאידיאולוגי העמוק ולתיאורים ערכיים-מגמתיים שהם תוצאה של הזמן והמקום שבו נוצר הטקסט כפי שהגיע לידינו. קבוצת חוקרים זו היא בעיניי רחבה ביותר וניתן לכלול בה קבוצות משנה הנבדלות זו מזו בעניינים עקרוניים רבים: קבוצת אולברייט וממשיכיו, כמו פ' מ' קרוס ור' דה וו; קבוצת החוקרים הגרמנים מייסודם של א' אלט, מ' נות וממשיכיהם כמו מ' וייפרט; קבוצת חוקרים אמריקנים בני זמננו כמו מ' מילר, ג' הייס, ג' הלסטרום, ד' רדפורד, ו' דיוור, ב' הלפרן; וקבוצת החוקרים הישראלים מבית מדרשו של ב' מזר וממשיכיו א' מלמט, ח' תדמור, ז' קלאי, י' אהרוני ונ' נאמן. בין הקבוצות הללו ואף בתוכן קיימים הבדלי דעות, גישות ומסקנות מהותיים לגבי נושאים רבים, אך משותפת לכולם ההכרה כי במידה זו או אחרת ניתן למצוא גרעיני אירועים ותהליכים היסטוריים אמיתיים לפחות בחלק מן המסורות המקראיות. הטקסט המקראי נחשב בעיני חוקרים אלו כראוי לעיון היסטורי, אך הם מכירים בעובדה כי בתהליך עיבודו חלו עיוותים ניכרים וכי חלק מן הטקסטים אינם אלא יצירות ספרותיות ללא אחיזה של ממש במציאות.

המבוכה וריבוי הדעות במחקר ההיסטורי הביאו רבים לתפיסה כי הארכאולוגיה עשויה לשמש חבל הצלה למחקר ההיסטורי. אף יש טוענים כי הארכאולוגיה נשארת מקור יחיד לכתיבת ההיסטוריה של ישראל בתקופת המקרא עד למאה התשיעית לפנה"ס. אכן, המחקר הארכאולוגי, ובמיוחד המחקר הישראלי, העלה נתונים רבי חשיבות על תולדות החברה והתרבות בארץ בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל, ונוצר מפגש חשוב בין המחקר הארכאולוגי הישראלי לבין המחקר ההיסטורי של ראשית ישראל. אולם על אף הישגיה הרבים של הארכאולוגיה איני יכול להסכים עם הדעה כי ניתן לכתוב היסטוריה על סמך ממצא ארכאולוגי אילם בלבד. פרשנות הממצאים הארכאולוגיים אינה פשוטה כלל ועיקר, שכן ממצא אחד יכול להתפרש באופנים שונים. למרבה האירוניה, כל שלושת הזרמים ההיסטוריים – הפונדמנטליסטים, הרביזיוניסטים והעומדים באמצע הדרך – משתמשים בארכאולוגיה לצורכיהם כראות עיניהם.

היסטוריה של תקופת המקרא ללא המקרא

הבה נדמיין לרגע קט כי המקרא לא השתמר, וננסה לכתוב ראשי פרקים להיסטוריה של תקופת המקרא על סמך הנתונים הארכאולוגיים והתעודות החיצוניות שבידינו בלבד. נוכל לדעת מן המקורות המצריים מימי השושלת התשע עשרה כי במאה השלוש עשרה לפנה"ס הופיעו עמים חדשים שלא נודעו קודם לכן ובהם אדום, מואב וישראל. מעצם הזכרתו של 'ישראל' מעל גבי המצבה המלכותית של פרעה מרנפתח כאויב שהושמד כליל וש'אין לו זרע' אנו למדים על מעמדו הנכבד כבר בתקופה זו (שנת 1206 לפנה"ס). ייתכן כי ארכאולוגים היו קושרים את תופעת מאות אתרי ההתיישבות שהם גילו בהר המרכזי של ארץ-ישראל ובגליל עם אותו 'ישראל' מסתורי ממצבת מרנפתח. ממספר תעודות מצריות היינו יודעים כי בארץ התיישבו עמים או קבוצות אוכלוסייה בעלות שמות זרים: פלשתים, שרדנים, ות'כל; יש לשער כי היה עולה הרעיון לקשר בין אלו לבין התרבות החומרית המיוחדת בעלת האופי האיגאי המתגלה בערי פלשת. מתבליט שישק במקדש כרנך היינו יודעים כי בשלהי המאה העשירית לפנה"ס הפרעה המצרי הזה ערך מסע צבאי לארץ-ישראל לאחר הפסקה של כמעט 300 שנה במסעות המצריים לארץ, אך שם פניו לאזור שאליו לא הגיע אף אחד מפרעוני הממלכה החדשה: אזור קריית יערים וגבעון שמצפון לירושלים. היינו בוודאי תוהים מה הניע את שישק להגיע לאזור זה ומהי מהות הכוח שנגדו הוא יצא. ייתכן כי היסטוריונים וארכאולוגים היו קושרים את הופעת 'ישראל' במצבת מרנפתח בשלהי המאה השלוש עשרה ואת גל ההתנחלות בחבל ההר במאות השתים עשרה והאחת עשרה עם אותו גורם מסתורי שנגדו יצא בשלהי המאה העשירית שישק בהר המרכזי, ואף הדעת נותנת כי היו מעלים את ההשערה כי בחבל ההר התקיימה במאה זו מדינה שהיוותה איום של ממש בעיני מצרים. היינו גם שואלים מדוע שישק שלח שלוחה של צבאו לנגב וכבש עשרות מקומות המכונים בשמות כמו 'חגר ערד רבת', 'חגר בית ירחם' ועוד, והאם ניתן לזהות מקומות אלו עם אתרים רבים מתקופה זו ממש שהתגלו בהר הנגב.

במרוצת המאה התשיעית לפנה"ס, 350 שנה לאחר הופעתו הראשונה של השם 'ישראל' במצבת מרנפתח, מופיע שם זה שוב – הפעם כשמה של ממלכה חזקה וחשובה באזור. כתובות אשוריות מספרות על מלך בשם אחאב הישראלי, אחד מן החזקים בברית מלכי ארץ-ישראל וסוריה העומד בראש חיל של 2,000 מרכבות מול שלמנאסר השלישי מלך אשור. מצבת מישע מלך מואב מספרת על שחרור האזור שמצפון לארנון מן הכיבוש הישראלי ועל בני גד שהתגוררו באזור זה לפנים. מצבת דן מספרת על מלחמה בין אדם (ייתכן בימי חזאל) לבין ממלכת ישראל וממלכת יהודה המכונה 'בית דוד'. כינוי זה מופיע ככל הנראה גם במצבת מישע.

האם על סמך נתונים אלו, ללא כל שימוש בטקסט המקראי, היינו מסוגלים לדעת מה עבר על 'ישראל' מן הזמן שפרעה מרנפתח 'לא הותיר לו זרע' עד להופעת ממלכות ישראל ויהודה במאה התשיעית? ללא הטקסט המקראי בוודאי היינו שואלים את עצמנו מיהו אותו דוד שעל שמו נקראה ממלכה בשם 'בית דוד' ומהי הזיקה בינו לבין השם 'ישראל'. בוודאי לא היו בידינו יותר מקווי מתאר כלליים בלבד, ברמת פירוט דומה ואף פחותה מזו שבה אנו כותבים את ההיסטוריה של תקופת הברונזה התיכונה או המאוחרת (שם לפחות יש בידינו מקור מפורט כמו מכתבי אלעמרנה שכדוגמתם אין בידינו ממאות השנים שלאחרי כן).

בהמשך מסענו הדמיוני היינו משלבים את תוצאות המחקר הארכאולוגי של הארץ, המראה כי אי שם במרוצת המאה העשירית (על פי הכרונולוגיה המסורתית) חל שינוי בתרבות החומרית של ארץ-ישראל. בתחום התפתחות כלי החרס – שהם כמו 'נייר לקמוס' לזיהוי שינוי תרבותי – אנו עדים לשינוי חריף שעיקרו סיום המסורת הכנענית הקודמת שנמשכה מאות שנים והופעתה של מסורת חדשה שתימשך זמן רב. החל תהליך עיור מחודש באזורים שבהם העיור היה חלש מאוד בתקופה הקודמת, לדעת כמה ארכאולוגים בערים מרכזיות כמו מגידו, גזר וחצור הוקמו בנייני גזית וביצורים בטכניקה ובסגנון שלא נודעו קודם לכן. בירושלים התגלה קיר תומך של בניין אדיר ממדים, ככל הנראה מצודת שלטון, שנוסד אולי כבר במאה השתים עשרה לפנה"ס והמשיך להתקיים במאה העשירית. בהר הנגב קמה מערכת יישוב ענפה ובה כ-40 בניינים מבוצרים ומאות בתי מגורים, שמשמעותה נותרת חידה.

עתה נחזור לסיפורי המקרא. קריאתם מעלה שקווי המתאר הכלליים אותם השגנו ממחקר התעודות החיצוניות ומן המחקר הארכאולוגי משתלבים יפה בקווי המתאר של תולדות ישראל העולים מן ההיסטוריוגרפיה המקראית! לשאלה אם ניתן לדלות מן המקרא מידע נוסף שיהיה בו כדי להוסיף לדיון ההיסטורי, משיבים ההיסטוריונים המינמליסטיים – 'לא ולא'; אולם להשקפת החוקרים ההולכים באמצע הדרך – התשובה לכך חיובית במידה זו או אחרת. הוויכוח האמתי לדעתי הוא על מידת השימוש במקורות המקרא ועל דרך זיהוי הנתונים המקראיים שניתן לראותם כאמינים מבחינה היסטורית. שלילה מוחלטת של הטקסט המקראי כמקור לכתיבת היסטוריה פירושה, לדעתי, התעלמות מחומר היסטורי מועיל, גם אם מועט ובעייתי.

על הזיקה בין הממצא הארכאולוגי למקורות המקראיים

עלינו, הארכאולוגים העוסקים בתקופת המקרא, מוטלת בראש ובראשונה החובה לבצע את מחקרנו באופן נקי מכל פניות ובמיטב הטכניקות והמתודות העומדות לרשותנו, ולפרסמו פרסום מדעי בהקדם האפשרי. אך בסופו של יום עלינו לבחון את זיקת הנתונים הארכאולוגיים לחומר הרב הקיים במקרא ובמקורות כתובים אחרים תוך מודעות לבעייתיות בשימוש בו, אך מתוך הכרה שיש בו לא מעט גרעיני עובדות היסטוריות. לדעתי ניתן להצביע על שורת נקודות שבהן קיימת התאמה בין הממצא הארכאולוגי לבין פרטים רבים המצויים בספרי התורה ובהיסטוריה הדויטרנומיסטית כאחד. נקודות אלו מחזקות את הדעה כי בטקסט המקראי טמונות ידיעות קדומות רבות שהתגלגלו מדור לדור.

אזכיר רק כמה נקודות שאין להעלות על הדעת כי נוצרו יש מאין במאה השביעית והלאה:

• הופעת שמות 'אמוריים' האופיניים לאלף השני לפנה"ס בסיפורי ספר בראשית וכן הופעת שמות חתיים בכמה סיפורים בהיסטוריה הדויטרונומיסטית (כמו ארונה, אוריה).
• ההמשכיות בספרות המקראית ובלשון המקרא מהספרות הכנענית הידועה לנו מאוגרית מעידה על רצף תרבותי מן האלף השני לאלף הראשון לפנה"ס. מתעוררת השאלה מתי ובאילו תנאים נוצרה המשכיות זו. דומה בעיניי כי רק אם נניח שעם ישראל התגבש במרוצת מאות השנים הראשונות של תקופת הברזל ניתן יהיה להסביר את ספיגת המורשת הכנענית בתרבותו ובספרותו.
• הכרת המערך הגאופוליטי של ערי מדינה כנעניות בתקופה הקודמת להופעת ישראל. מערך זה תואם את הידוע לנו על ארץ כנען באלף השני לפנה"ס.
• המסורות על תפקיד המדיינים בצמיחת דת ישראל עולות בקנה אחד עם הזכרת שם אלוהי ישראל בהקשר ל'שעיר' במקורות המצריים של הממלכה החדשה ולממצא הארכאולוגי במדיין (אם אכן זיהויה בצפון-מערב חצי האי ערב נכון, כדעת קרוס וסטייגר).
• המסורת על כיבוש חצור (יהושע יא) מכירה בעיר זו כ'ראש כל הממלכות האלה' (שם, פסוק י), תיאור המשקף נאמנה את מעמדה של חצור באלף השני לפנה"ס. קשה להעלות על הדעת כי הגדרה זו נוצרה יש מאין בידי סופר בן המאה השביעית או אף מאוחר לה. אם כן, פסוק זה חייב לשקף מציאות קדומה במאות שנים לתקופת העריכה של ספר יהושע. חורבן חצור בשרפה – חורבן אלים ביותר שהתגלה בחפירות במקום – עולה בקנה אחד עם המתואר ביהושע יא. אין הדבר מחייב כמובן להניח כי יהושע ושבטי ישראל הם בהכרח מחריבי העיר, אלא ייתכן כי תיאור זה משקף זיכרון היסטורי טראומתי שהשתמר בקרב תושבי הארץ דורות רבים והוא חורבן בשרפה של העיר הכנענית החשובה ביותר בארץ.
• סיפור כיבוש העי. בהנחה כי זיהוי העי עם א-תל שממזרח לבית אל נכון, הרי שהממצא הארכאולוגי באתר זה של כפר 'התנחלות' טיפוסי מתקופת הברזל א על גבי עיר קדומה הרוסה מן האלף השלישי לפנה"ס מאפשר להסביר את הסיפור המקראי כאטיולוגיה שנוצרה בקרב המתיישבים בתקופת הברזל א. אין הסבר להיווצרות הסיפור בתקופה מאוחרת יותר. זוהי אם כן אטיולוגיה קדומה ששולבה כמות שהיא מאות שנים לאחר שנוצרה בסיפור המקראי על כיבוש הארץ.¹²
• התופעה היישובית של הקמת מאות אתרי התנחלות בחבל ההר בתקופת הברזל א משקפת מבנה חברתי-כלכלי המתאים לדעתי לאופי החברה הישראלית בתקופת השופטים כפי שהיא מתוארת במקרא. רבים מיישובים אלו התפתחו ליישובים גדולים יותר – ערים ועיירות – בתקופת המלוכה (תקופת הברזל ב), ואילו אחרים נעזבו, ככל הנראה כתוצאה מתהליך של ריכוז האוכלוסייה ביישובים גדולים במקומות נוחים להתפתחות. המשכיות זו מאפשרת לזהות את תושבי היישובים הקטנים בתקופת הברזל א. כישראלים. דומה בעיניי כי התרבות החומרית המתגלה באתרי ההתנחלות בחבל ההר משקפת אוכלוסייה בעלת קווי ייחוד משלה, שאי אפשר להשוותה מבחינת ארחות חייה לשום קבוצת אוכלוסייה כנענית הידועה לנו מתקופת הברונזה המאוחרת. המונח 'פרוטו-ישראלים' שבו משתמשים מספר חוקרים להגדרת אוכלוסייה זו נראה לי כהתחמקות מהזיהוי המתבקש עם הישראלים של תקופת השופטים.
• תוצאות החפירות בשילה עולות בקנה אחד עם התיאור המקראי על תולדות המקום ועל גורלו, כפי שנכתב במסקנות החופרים בדין וחשבון של חפירות אלה.¹³
• קנקני 'שפת צווארון' מטיפוס דרומי נמצאו בדן שבצפון בעוד שקנקנים כאלו כמעט שאינם מצויים באתרים אחרים בגליל. א' בירן ראה בכך עדות להגירת שבט דן מהדרום צפונה, בהתאם למסורת המקראית. בין אם הצדק עמו ובין אם לאו, הרי אין ספק כי יש כאן תופעה ייחודית שאפשר להסבירה בצורה זו או אחרת לאור המסורת המקראית.¹⁴
• העשרתו של א' זרטל כי המבנה שהוא גילה בהר עיבל אינו אלא המזבח הנזכר במסורות המקרא על תקופת יהושע עוררה התנגדות בקרב חוקרים רבים, שראו בה גישת פונדמנטליסטית בלתי ביקורתית.¹⁵ אף אני פקפקתי בזיהוי זה. אולם יש לציין כי חוקרים לא מעטים מקבלים את זיהוי המקום כאתר פולחן. אף אם פרטי הזיהוי של המבנה בהר עיבל כמזבח ראויים לעיון ביקורתי, הרי ייתכן כי בשלב הראשון לקיומו היה זה אכן מקום פולחן שסיפורים עליו התגלגלו בזיכרון ההיסטורי הישראלי דורות רבים.
• המצודה הגדולה שנחשפה בתל אל-פול שמצפון לירושלים בידי אולברייט (בשנות העשרית) ופ' לאפ (בשנות השישים) תוארכה על ידם לשלהי תקופת הברזל א וזוהתה עם גבעת שאול שבה הקים שאול את מצודת שלטונו. גם זיהוי זה עורר ויכוחים במחקר, אך לדעתי הוא אינו בלתי מתקבל על הדעת.
• מסקנות המחקר הארכאולוגי הנרחב בפלשת ובעיקר באשדוד, בעקרון ובאשקלון, עולות בקנה אחד עם המסורת המקראית על ערי סרני פלשתים. גם המסורות המקראיות על מוצא הפלשתים בעולם האיגאי נתמכות בממצא הארכאולוגי. שם כמו 'אכיש' ידוע עתה מכתובת מונומנטלית שהתגלתה בעקרון מן המאה השביעית לפנה"ס. יש להניח כי שם זר זה, כמו שמות נוספים שנמצאו בכתובת זו, השתמר במסורת בני המקום עוד מימי ההגירה הפלשתית בתקופת הברזל א.¹⁶ קשה להניח כי תיאור חמש ערי פלשת התואם כל כך את הממצא הארכאולוגי מתקופת הברזל הראשונה הומצא במאה השביעית לפנה"ס.
• תגליות מן השנים האחרונות במואב ובעמון (באתרים להון ותל אלעמירי) הראו כי בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת וראשית תקופת הברזל א. הוקמו באזור זה יישובים מפותחים ומבוצרים. יש הרואים קשר בין התופעות הארכאולוגיות הללו לבין מסורות המקרא על עמי עבר הירדן המזרחי ועל שבטיו. הדמיון בתרבות החומרית בין הממצא בתל אלעמירי לבין זה שבהר המרכזי הוביל חוקרים לקשור אותו עם מסורות המקרא על שבט ראובן (כך קרוס, ל' הר וסטייגר).¹⁷
• רשימת הערים שלא נכבשו (שופטים א כז-לה) זוכה לתימוכין במחקר הארכאולוגי. ברבות מן הערם הנזכרות, במיוחד בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן, אנו עדים לרצף בקיום התרבות הכנענית עד לשלהי המאה האחת עשרה לפנה"ס. היוצא מן הכלל היחיד הוא הזכרתה של תענך במסגרת זו.
• 'המבנה המדורג' בעיר דוד הוא שריד מבנה מונומנטלי יחיד במינו שהוקם ככל הנראה במרוצת תקופת הברזל א והמשיך להתקיים עד שיצא משימוש כאשר הוקמו מעליו בתי מגורים החל מן המאה התשיעית לפה"ס.¹⁸ המבנה שהתגלה הוא קיר תמך אדיר ממדים של בניין גדול שהיה מעליו, אך לא השתמר. מתקבל על הדעת זיהוי המכלול כולו עם 'מצודת ציון' שאותה כבש דוד על פי הסיפור המקראי (שמואל ב, ה ז), והיא המשיכה לשמש כמצודתו בעת שלטונו בירושלים.
• הבנייה הציבורית במגידו, בחצור ובגזר, על פי הכרונולוגיה המסורתית המשמשת ארכאולוגים רבים הוקמו בשלוש הערים הללוט מבני גזית מונומנטליים במהלך המאה העשירית לפנה"ס. בחצור מדובר בשער עיר, חומת סוגרים ומבנים בתוך התחום המוקף חומה; בגזר מדובר בשער בנוי גזית, חומת סוגרים ומבנה מונומנטלי מבפנים לשער; במגידו מדובר בשני ארמונות בנויים גזית ואולי אף בשער בן שישה תאים הדומה לשערי חצור וגזר. אמנם ארכאולוגים לא מעטים סבורים כי השער במגידו מאוחר למאה העשירית לפנה"ס, אולם לדעתי שאלה זו עדיין לא הגיעה לפתרונה. התמונה הכללית של בניית חצור, גזר ומגידו בימי שלמה תואמת את הזכרת בניית ערים אלו בספר מלכים. רק שינוי בכרונולוגיה של תקופת הברזל, כפי שמציע י' פינקלשטיין, עשוי לבטל התאמה זו, שהרי לדעתו כל המבנים המונומנטליים הללו הוקמו במאה התשיעית לפנה"ס. אולם דעה זו לא התקבלה על רבים.
• זיהוי כבול עם חורבת ראש זית הסמוכה לכפר כבול בגליל המערבי והממצא המיוחד באתר זה משתלבים היטב בסיפור המקראי על ארץ כבול ועל מערכת היחסים בין ישראל לצור בימי שלמה.¹⁹
• הזכרת מסע שישק במקרא חמש שנים לאחר מות שלמה תואמת את התיעוד המצרי על מסע זה. לא סביר במאה השביעית שולב סיפור זה בטקסט המקראי ללא התבססות על תיעוד קדום. יותר מכך: כפי שציינתי לעיל מסלול המסע שונה מכל הידוע לנו על מסעות מצריים לכנען בתקופת הממלכה החדשה והעובדה כי המסע הגיע לאזור קריית יערים מצפון לירושלים מעידה על קיום גוף פוליטי רב משמעות בעיני המצרים בהרי יהודה. גוף כזה יכול להיות רק ממלכת שלמה ואת מסע שישק יש לזהות כניסיון להתערב בהתרחשויות הפוליטיות בישראל לאחר מות שלמה מתוך חשש שממלכה ישראלית חזקה עשויה לפגוע באינטרסים מצריים, גם את המסע לנגב יש להסביר על רקע דומה.
• תיאור תכנית מקדש שלמה במקרא תואמת מקדשים הידועים מן האלף השני לפנה"ס וכן מספר מקדשים מתקופת הברזל השנייה (עין דארא ותל תעיינת) אולם הללו כבר לא קיימים לאחר המאה השמינית לפנה"ס.²⁰
• מחקר המקורות הגאוגרפיים-היסטוריים במקרא הראה כי ברבים מהם עשויים להיות משוקעים מסורות וקטעי מסמכים קדומים. נראה כי הנתונים הגאוגרפיים-היסטוריים בתעודות רבות במקרא חייבים להיות קדומים למאה השביעית לפנה"ס.²¹

מניתי כמה מן הנושאים שבהם ניכרת התאמה בין הממצא הארכאולוגי לבין מקורות המקרא הנוגעים לפרק הזמן שבין ההתנחלות הישראלית עד לתקופת הממלכה המאוחדת. עם זאת יש להודות כי קיימים נושאים לא מעטים שבהם שוררת אי התאמה בין הממצא הארכיאולוגי למקורות, או מצבים שבהם אין נתונים לכאן או לכאן. מצב זה נכון לגבי כל מסורות התורה העוסקות בראשית ישראל עד לתקופת ההתנחלות, כולל מרבית סיפורי הכיבוש (מלבד חצור). סתירות קיימות גם לגבי תקופת השופטים והממלכה המאוחדת: כך למשל תענך מופיעה ברשימת הערים שלא נכבשו בשופטים פרק א, אך הממצא בה אינו כנעני באופיו; בית שמש מתוארת כעיר ישראלית בתקופת השופטים, אך אופי התרבות החומרית שבה בתקופת הברזל א דומה יותר לזה שבפלשת מאשר לזה שבתחומי ההתנחלות הישראלית; אדום מופיעה כישות מדינית במסורת המקראית העוסקת בתקופת ההתנחלות ובממלכה המאוחדת, אך הממצא באדום עצמה אינו קודם למאה השביעית לפנה"ס; אין בידינו כל עדות לקיומה של עציון גבר בימי שלמה על אף המחקר המאומץ באזור מפרץ אילת. סתירות כאלו ואחרות אכן קיימות ויש להתחשב בהן בעת הערכת הטקסט המקראי כמקור לשחזור ההיסטורי.

כיצד יש להבין השתמרות מסורות קדומות בטקסט שנכתב ונערך מאות שנים לאחר האירועים? אפשר כי לפחות חלק ממסורות אלו הן עדות לזיכרון מקומי ארוך שאין לייחס לו בהכרח גוון אתני או לאומי. אלו יכולות היו להיות מסורות ארץ-ישראליות במובן הגאוגרפי ולאו דווקא 'ישראליות' במובן האתני. כמו בארצות ובתקופות רבות, גם תושבי ארץ-ישראל העבירו מדור לדור סיפורים וזיכרונות על אירועים ומקומות. מסורות כאלו שלבשו צורה סיפורית אגדתית למחצה שולבו בנרטיב ההיסטוריוגרפי המקראי בעל המגמה האידיאולוגית שנוצר במאה השביעית ואילך. חלק ממסורות אלו שימרו זיכרונות היסטוריים הנושאים גרעינים של ראליה היסטורית הניתנת לעתים לבדיקה ארכאולוגית. במקרים אחדים אלו סיפורים אטיולוגיים המפרשים ומסבירים תופעות בשטח, אך גם אלו בחלקם עתיקי יומין ביחס לזמן שיבוצם בטקסט המקראי (כמו במקרה העי). נזכיר את סברתו של ו' ראסט כי המסורות על סדום ועמורה שימרו סיפורים עתיקי יומין שהתגלגלו בקרב תושבי הארץ ותחילתם במציאות ובאירועים שמקורם בשלהי האלף השלישי לפנה"ס.²² זו אולי דוגמה קיצונית וייתכן כי אינה נכונה, אך ברוח זו ניתן להסביר את ההתאמות הקיימות בין הממצא הארכאולוגי לבין מסורות מקראיות רבות.

מובן כי בעקבות אופיים של המקורות יש להתייחס אליהם בזהירות ומתוך הכרת מוגבלותם לשחזור היסטורי של ממש. מבחינה זו הארכאולוגיה היא כלי רב חשיבות להערכת המקורות המקראיים ובחינתם מזווית ראייה חיצונית. הבעיה היא כי פרשנות הממצא הארכאולוגי אינה חד-משמעית. ניתן לפרש אותם ממצאים ארכאולוגיים בצורות שונות, הן מבחינת תאריכם המוחלט הן מבחינת משמעותם ללימוד החברה שהותירה אותם. הוויכוח העכשווי סביב הערכת תקופת הממלכה המאוחדת משקף היטב את מצב המחקר. נוכח היעדר מקורות ישירים בני הזמן, ומאחר שהטקסט המקראי נראה אפוף סממנים של יצירה ספרותית המאדירה ומרוממת את התקופה כתקופת זוהר בתולדות ישראל, לא פלא כי קמו חוקרים הטוענים כי יש לבטלה כתקופה בעלת ייחוד וחשיבות בתולדות ישראל.²³ אולם לדעתי העצמה שבמסורות המקרא, הדברים שאמרתי לעיל על מסע שישק, הזכרת 'בית דוד' במצב דן מן המאה התשיעית וכן רמזים שניתן למצוא בממצא הארכאולוגי (אם כי בצורה מוגבלת) – יש בהם כדי ללמדנו על קיומה של ממלכה זו, אם כי בוודאי לא בהיקף המתואר במקרא. על אף התיאורים המקראיים העוטים נופך ספרותי של ממלכה זו, לא הייתי ממהר לבטלה כפרק בתולדות ישראל, כפי שמנסים אחדים לטעון כיום.

הדיון ההיסטורי בעידן הפוסט-מודרני מדגיש מחדש כי לא כל התפתחות היסטורית היא בהכרח קווית, וכי אין אפשרות לכתוב היסטוריה רק על סמך דטרמיניזם כלכלי-חברתי או סביבתי-אקולוגי. תפקיד האישיות הבודדת בהיסטוריה הוא נושא שהיסטוריונים רבים דנו בו, ויש להביאו בחשבון גם בבואנו להעריך את תקופת דוד ושלמה. בעיניי תקופת הממלכה המאוחדת היא תקופה פורמטיבית בתולדות ישראל שבה הייתה ככל הנראה חשיבות מיוחדת לדמויות כריזמתיות שהטמיעו את חותמן על תולדות העם. אין זה מן ההכרח כי תקופה כזו, שהייתה קצרה למדי, תתבטא מבחינה ארכאולוגית בסממנים של קיום ממלכה גדולה ומפותחת. דומה כי השרידים המצויים בידינו יש בהם די כדי להתאים למצב הממלכה בתקופה זו.

מסקנות

הקיטוב הקיצוני הקיים כיום בחקר ההיסטוריה הישראלית של תקופת המקרא מעלה את חשיבותו של המחקר הארכאולוגי ככלי מחקר המסוגל להציג את מצב החברה האנושית בארץ בפרקי זמן שונים על פי ממצאים בני הזמן. עם זאת אני מסתייג מהשקפתם של ארכאולוגים הסבורים כי ניתן לכתוב היסטוריה חדשה של תקופת המקרא המבוססת על המחקר הארכאולוגי בלבד תוך הינתקות מהתייחסות לטקסט המקראי. לדעתי, רק עמדה של 'אמצע הדרך' תועיל להמשך המחקר. עמדה זו אכן ננקטה וננקטת במשך עשרות שנים בידי הזרם המרכזי במחקר הארכאולוגי וההיסטורי של תקופת המקרא. החוקרים בזרם זה עוסקים בבדיקה ובמחקר אובייקטיבי של הממצא הארכאולוגי ושל המקורות החיצוניים תוך שילוב זהיר של מקורות המקרא, מתוך מודעות לקשיים ולשיבושים הטמונים בשימוש במקורות אלו ומתוך הכרה כי הם מכוסים בשכבה עבה של מעטה אידאולוגי-תאולוגי יהודאי המאוחר מאות שנים לתקופת המאורעות שבהם אנו עוסקים. אולם ההכרה כי הטקסט המקראי עבר גלגולים ושלבי עריכה רבים עדיין רחוקה מראייתו כיצירה ספרותית מאוחרת גרידא. הפרדה מוחלטת בין חקר מקורות המקרא לבין המחקר הארכאולוגי היא ניסיון מלאכותי לנתק את הבשר מן העצמות. שימוש ביקורתי במקורות המקראיים, בטקסטים חיצוניים למקרא ובממצאים הארכאולוגיים עשוי להביא לתמונה מאוזנת יותר של תולדות ישראל בתקופת המקרא.