|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > השאלה הערביתעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > השאלה הערביתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי > גישות שונות למדינת ישראל |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
האלטרנטיבה הדו לאומית, כרעיון וכמצע למדיניות הציונית, גובשה לראשונה בתקופה שבין מאורעות מאי 1921 בארץ-ישראל לבין כינוסו של הקונגרס הציוני הי"ב בקרלסבד, בספטמבר אותה השנה. המאורעות פרצו באחד במאי, בעקבות הפגנה של פועלים יהודיים ביפו, וגרמו להרס והרג ביפו ובמושבות מסביבה. המאורעות עצמם, התנהגותו המהוססת של הממשל הבריטי בכל הנוגע להפעלת הצבא, ותגובתו של הנציב העליון, שהורה מיד על הפסקת העלייה (ולאחר זמן הצהיר על מדיניות-עלייה חדשה, שלקחה בחשבון את האינטרסים של האוכלוסייה הערבית) - כל אלה העלו את נושאי היחסים עם הערבים ועם הבריטים לראש סדר יומה של התנועה הציונית. על הפרק עמדה קריאתו של זאב ז'בוטינסקי (שהיה מאז אוקטובר 1920 חבר בהנהלת קרן-היסוד, ומיולי 1921 - גם חבר ההנהלה הציונית) לדרוש בתקיפות מממשלת בריטניה שתנהג על-פי התחייבותה בכתב המנדט לבית הלאומי, ובעיקר - שתקים שוב את הגדודים העבריים.3 שאלת כינונו מחדש של הלגיון היהודי הועמדה במרכז דיוניו של הוועד-הפועל הציוני, בכינוסו בפראג ביולי 1921. ז'בוטינסקי טען שהמאורעות הם הוכחה ניצחת לטענתו, שהתנגדותם של הערבים למפעל הציוני היא עובדה שאין לשנותה. לדעתו אין לציונות דרך אחרת, אלא ליצור רוב יהודי בארץ-ישראל, שיעמיד את הערבים בפני מציאות שאליה יצטרכו להסכין. את המציאות הזו, טען, ניתן ליצור רק במסגרת של משטר מסייע, הוא משטר המנדט, שיכפה אותה בכוח. מרכיבו העיקרי של כוח של הכפייה המדיני הוא העצמה הצבאית המרתיעה, והיא שתהווה את "קיר הברזל" אשר בחסותו יינתן לבית הלאומי להתפתח באין מפריע. עצמה צבאית זו תופעל מטעמו של המשטר המנדטורי ובהשתתפותו הפעילה של כוח צבאי יהודי.4 הדיון בתביעות ז'בוטינסקי היה סוער ביותר, והציג קשת רחבה של תגובות ועמדות. אולם רוב חברי הוועד-הפועל תמכו במידה זו או אחרת בהקמתו של גדוד עברי, כשהרוחות עדיין סוערות בעקבות מאורעות מאי. יתר-על-כן, מבין חברי ההנהלה הארצית יצאו רק שניים באופן ברור נגד ז'בוטינסקי: ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות של ועד-הצירים (שצורף במושב זה להנהלה הציונית) ומנחם אוסישקין, ראש ועד-הצירים. מושב הוועד-הפועל הסתיים בהחלטה שהסמיכה את ההנהלה הציונית לנקוט כל אמצעי שיסייע להקים מחדש את הלגיון היהודי.5 אולם המאורעות, דרישתו של ז'בוטינסקי, ובעיקר ההסכמה הרבה אשר לה זכתה דרישתו, שלא הוסרה מסדר היום הציוני - כל אלה עוררו גם תגובה אחרת. ארבעה אישים עמדו במרכזה של תגובה זו: מרטין בובר, רוברט ולטש, הנס כהן והוגו ברגמן. ולטש, כהן וברגמן היו קשורים קשרי ידידות ואחווה רעיונית עוד מימי לימודיהם בפראג, עת היו חברים באגודת הסטודנטים "בר כוכבא", וראו בבובר, הבוגר מהם, את מורה דרכם.6 לאחר המלחמה התיישב ולטש בברלין כעורך הביטאון יודישה רונדשאו משנת 1919. ברגמן עבר תחילה ללונדון, למחלקת החינוך והתרבות של ההסתדרות הציונית, ובשנת 1920 עלה לירושלים, לנהל את בית הספרים הלאומי. כהן עבר מפראג תחילה לפאריז ואחר-מכן ללונדון, ועבד בקרן-היסוד. בשנת 1925 עלה גם הוא לירושלים והיה למנהל מחלקת התעמולה של קרן היסוד.7 שלושתם, כמורם בובר, היו לאחר המלחמה חברים פעילים ב"הפועל הצעיר" ונמנו, יחד עימו, על שכבת מנהיגיו הרעיוניים ועל מקימיה של "ההתאחדות העולמית 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון'" ("התאחדות") בפראג, 1920.8 הרעיונות שאיחדו את ארבעת האישים הללו מימי אגודת "בר כוכבא" בפראג, היו רעיונות התחייה הלאומית ברוח "תחיית הלבבות" של אחד-העם והציונות המעשית-תרבותית. את דגלם של רעיונות אלה בתנועה הציונית נשאה "הפרקציה הדמוקרטית", שהתארגנה בתחילת המאה, בהנהגתם של וייצמן, מוצקין, בובר ופייבל, כאופוזיציה להרצל ולציונות המדינית.9 כתלמידי אחד-העם, ובהשפעתו של בובר, לא העמידו יוצאי "בר כוכבא" את הציונות על שאלת היהודים ופתרונה הפוליטי, אלא על הכמיהה לתחייה רוחנית של העם היהודי באמצעות מרכזו ההיסטורי בארץ-ישראל. התחייה הרוחנית נתפרשה לדידם במושג השיבה אל אותם מקורות התרבות היהודית, אשר בהם צפונה אפשרות היישום למסגרת חשיבה הומניסטית מודרנית. שיבה זו נתקשרה אצלם לתודעת ייעודו של העם היהודי להיות אור לגויים בהגשימו את ערכי הצדק והמוסר הכלל-אנושיים. הם האמינו כי בכך חרגה ציונותם לא רק מן המסגרת הפוליטית- חומרית הצרה שאפיינה את הציונות המדינית, אלא אף מן התפיסה הלאומית המתבדלת, שהייתה עלולה לבוא לידי התנגשות עם ערכי הצדק האנושי הכללי.10 ייסוד המרכז בארץ ישראל היה לגבי דידם תנאי חשוב להגשמתה של הציונות. קהיליה יהודית עצמאית, המתקיימת על אדמתה ומכוננת את חייה החברתיים על יסודות הצדק והמוסר, נועדה ליצור את התשתית לתחייתה ולהתחדשותה של תרבות ישראל, ולהקרין את אורה על העם היהודי כולו. המרכז בארץ-ישראל אמור היה אפוא להוות תנאי, לא המטרה עצמה. יתר-על-כן, יכולתו למלא את התפקיד שנועד לו בהגשמת הציונות הייתה מותנית, על פי השקפתם , באופן הקמתו ובאופיו החברתי, בדרכי השתקמותו וביחסיו החיצוניים. אם לא יוקם ויתפתח בהתאם לציווי הצדק והמוסר היהודיים-האנושיים, לא יוכל להיות לצומת המרכזי בתהליך תחייתו של העם היהודי. בכך התקשרה השקפתם של יוצאי "בר כוכבא" וחסידי "הפרקציה הדמוקרטית" למגמות אחרות בציונות שייחסו ערך מכריע לאופיו ולטיבו של הבית הלאומי, ועל כן לתהליך הבנייה עצמו- שיהיה הדרגתי, מכוון וסלקטיבי. מגמה כזו ציינה, למשל, את תלמידיו של א"ד גורדון, אנשי "הפועל הצעיר", שברוח מורם ראו בהתחדשותו האישית של האדם היהודי, כאדם יוצר, את אבן-הפינה להגשמה ציונית. אין תימה אפוא שהן בובר והן תלמידיו מצאו את ביתם הציוני ב"הפועל הצעיר" דווקא.11 מעמדתם של תלמידי אחד-העם אלה נגזרה גם התייחסותם לעם הערבי ולשאלת היחסים עמו כשאלת מפתח לאפשרות הגשמתה של הציונות, היה זה במיוחד בובר אשר פירש את תחייתה של רוח היהדות, ואת ייעודו של הלאום היהודי, במונחים של שליחות כלל-אנושית. בשורתו זו דיברה במיוחד ללב צעירי מרכז-אירופה. הללו הגיעו לציונות תוך כדי היאבקות על יהדותם במשמעותה האנושית-העולמית, ולגבי דידם, הייתה הציונות גם שיבה אל היהדות וגם מענה לכמיהות חברתיות-מוסריות לתיקון העולם. משום כך הדגישו את היסוד המוסרי והאנטי-כוחני במורשתו של אחד-העם, ושללו את ייחוס הערך לצבירת העצמה החומרית-מספרית או הפוליטית, הן מצד עצמה והן מפאת היותה כרוכה בעימות עם זכויותיהם וצדקם של אחרים- כלומר ערביי ארץ-ישראל.12 המפגש בין החוויה הרוחנית-פוליטית של מלחמת-העולם הראשונה לבין שעת מבחנה של הציונות לאחר הצהרת בלפור היה מכריע לעיצוב עמדתם בשאלה הערבית. הלאומיות הקיצונית והתוקפנית, כפי שבאה לידי ביטוי בתקופה זו במרכז אירופה , הציבה בפניהם את האתגר להבדיל בינה לבין לאומיותם-שלהם, ולחזק כנגדה את העמדת הציונות על בסיס הומניטרי-מוסרי. עם זאת, ההיתקלות בשאלה הערבית, נוכח מאורעות מאי 1921 ותביעתו של ז'בוטינסקי להקמת לגיון יהודי, חייבה אותם לעצב פתרון שיסלק את הניגוד בין מימוש הציונות לבין הגשמת הייעוד הרוחני והמוסרי של לאומיות יהודית. עתה ראו את עצמם מצווים לעצב חלופה ריאלית ללאומיות הכוחנית, הקיצונית והאלימה. הרי הלאומיות היהודית הייתה מחאה נגד היחס המדכא מצידם של עמים אחרים. לכן- ודווקא עתה- בהגיע שעת מבחנה הפוליטי, בהתייחסותה לזכויותיו של עם אחר, אסור היה לאבד את החזון המוסרי-אנושי שהיה כרוך בעצם רעיון התחייה הלאומית. הגשמת ציונות שתהיה כרוכה בכפייה, בשלילת זכויותיו של עם אחר, במאבק אלים- נראתה סותרת את מהותה של ציונותם מניה וביה שכן פירושה היה שבניין הבית הלאומי יתקיים באורח מנוגד לתעודתה המוסרית של היהדות.13 השאלה הערבית נחשבה בעיניהם אפוא לשאלת מפתח בהגשמתה של הציונות. בפתרונה ראו אבן-בוחן לאפשרות מיזוגה של ציונותם בהשקפת עולמם הכוללת. לשיקוליהם העקרוניים נוספו גם שיקולים ריאליים. הם לא האמינו באפשרות של כיבוש הארץ בכח, ושל הצמתת ההתנגדות הערבית לאורך זמן בתוקפו של האיום הכוחני. במוקדם או במאוחר, טענו, תאזור ההתנגדות הערבית את העצמה הנגדית. יתרונה יהיה בכך שלא תהיה מוגבלת לארץ ולאוכלוסיה הערבית המצויה בה, אלא תתפשט על-פני המרחב המזרח תיכוני כולו, שארץ-ישראל, אך אם תהיה ליהודית, תהיה בו כטיפה בים. על-כן מול המאבק בהתנגדות הערבית הם הציבו כחלופה את השגת הסכמתם והבנתם של הערבים על-ידי השתלבות במרחב. הם סברו שרק על-ידי ויתור על תביעת ההשתלטות היהודית על ארץ-ישראל ניתן להגיע ליעד זה. ויתור זה עלה בקנה אחד עם תפיסתם, שממילא לא זיהתה את הגשמת הציונות עם פתרון המצוקה החומרית-קיומית של יהודי אירופה, או עם יצירת עצמה מספרית בארץ-ישראל. זו הייתה לידה של תוכנית המדינה הד-לאומית, שנים לפני תקומתה של "ברית שלום": "פלשתינה אינה יכולה להיות מדינת לאום, לא רק מפני שזה אינו צעד קדימה, אלא גם מפני שזה בלתי אפשרי באופן קונקרטי. היא צריכה להיות דו-לאומית ולא ארץ-ישראל".14 ארץ-ישראל, גרסו, צריכה להיבנות על יסוד התקרבות יהודית-ערבית, ותוך כדי יצירה הדרגתית של שוויון פוליטי בין שני העמים, כתנאי מוסרי ומעשי למילוי המשימה הציונית. להסכמה ברוח זו ניתן להגיע במסגרת המושגית-הפוליטית של "חבר הלאומים" ובחסותה של המעצמה המנדטורית. התקווה להסדר חדש של זכויות לאומיות ושל יחסים בינלאומיים, כפי שביטאה אותו הקמתו של "חבר הלאומים", עשתה לדידם את התנועה הציונית לשדה-מבחן לאפשרותו של אותו הסדר. זאת, משום שהתנועה הציונית לא חרתה למדיניות כוח, אלא להתפתחות לאומית אימננטית וחופשית, במסגרת של כוליות פוליטית בינלאומית רחבה.15 רעיון ההגשמה הציונית על-פי נוסחת הפתרון הדו-לאומי צמח אפוא בתנועה הציונית שנים אחדות לפני הקמתה של "ברית שלום"- ומחוץ לארץ ישראל. בחינת שורשיו הרעיוניים ודרכם הרוחנית של נושאיו ומעצביו, משייכת אותו ואותם לקשת רחבה של רעיונות, קבוצות ואישים כמו ה"פרקציה הדמוקרטית", אגודת הסטודנטים "בר כוכבא", "הפועל הצעיר", אחד-העם, וייצמן ובובר. לרעיונות ולקבוצות אלה בציונות מכנה משותף- הצבת חלופה רדיקלית לציונות המדינית, בשני מישורים: בהגדרת מטרתה של הציונות לעתיד לבוא, ובקביעת המסגרת ותכנית הפעולה בהווה. את המטרה הציונית הגדירו קבוצות האסכולה הרדיקלית בצורה מקיפה ותובענית בהרבה מאשר הציונות המדינית: בנייתה של ישות לאומית חדשה, שתהווה מכוחם של התחדשות תרבותית ושחרור מכבלי העיוות הכלכלי והחברתי שציין את הוויית היהודים בגולה. מנקודת-ראות זו לא היה היעד המדיני אלא מרכיב בלבד, העתיד למלא תפקיד של מסגרת להקמתה של הישות הלאומית בארץ-ישראל. תכנה של המסגרת הוא שיהיה עיקר: חברה חדשה, תרבות עברית, היאחזות באדמה ובחקלאות - אלה מרכיביה העיקריים של ההגשמה הציונית. קבוצות אסכולה זו קראו לרדיקליזציה גם במישור הפעולה בהווה, בדרך להשגת המטרה. בהדגשות ובגוונים שונים הם דרשו את הרחבת הפעולה מעבר לדיפלומטיה ולארגון, ואת העמדת תהליך ההתחדשות, בגולה ובארץ-ישראל, במרכז תשומת-הלב. הם שמו את הדגש על תהליך התחייה הרוחנית-מוסרית-חברתית, לעומת השיקום המדיני; על הפעולה הפנימית בתחומי התרבות, החינו, עבודת-האדמה, לעומת הפעולה הפוליטית שעניינה בהישגים הבאים מן החוץ; על הבנייה הכלכלית לאורם של יעדי התחייה הלאומית וההתחדשות החברתית, לעומת השגת הריבונות המדינית, שאינה אלא מסגרת נוחה להתחדשות. בשעת מבחנה הראשון של התנועה הציונית בהגשמת מטרתה, אל מול הבעיה הערבית ונוכח האתגר שהציב לפניה ז'בוטינסקי בדרישתו ללגיון יהודי, הצמיחה האסכולה הציונית הרדיקלית את רעיון המדינה הדו-לאומית. אין ספק שכאן טמון זרע האמונה של נושאי הרעיון וגם של מתנגדיהם, בדבר הקרבה היתירה שבין וייצמן לבין "ברית שלום" לעתיד לבוא. יתר-על-כן- בהקשר זה יוסבר התפקיד שמילאה ציונות גרמניה בתרגומו של הרעיון למדיניות.
לחלקים נוספים של המאמר:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |