ברוך בן נריה הסופר : ברוך בן נריה ובני חבורה של תלמידים-סופרים

יש לציין שעצם קיום של חבורת תלמידים מסביב לירמיהו וברוך איננה מקובלת עדיין במחקר. יש חוקרים הרוצים לראות את ירמיהו כאדם בודד אשר לו תלמיד אחד בלבד¹⁰¹.

אבל עיון מדוקדק בספר ירמיהו מעלה שיש לו לירמיהו, נוסף לשני התלמידים המובהקים ברוך בן נריה ואחיו שריה בן נריה, גם מצדדים ותומכים, כמו השרים בני משפחת שפן הסופר ושרים אחרים (ל"ו, כה). נראה שתומכים בירמיהו גם חלק מזקני העם ומזקני הכהנים (י"ט, א). מקורבים אליו בני משפחת הרכבים ואולי "כל היהודים היושבים בחצר המטרה" (ל"ב, ו), היו גם הם מחסידיו של הנביא. קיים כנראה יחס חיובי כלפי הנביא מצד צפניה הכהן (כ"ט, כט) וכן מצד בני חנן בן יגדליהו איש האלהים (ל"ה, ד) אשר ללשכתם הביא ירמיהו את בני הרכבים. הערך המצטבר של פרורי עדויות מראה שיש לו לירמיהו מה שמרטין קסלר קורא מעין community שלו¹⁰².

אפשר לקבוע הלכה ברורה בתולדות הנבואה, שהנביא איננו פילוסוף מתבודד היושב במלון אורחים במדבר. נביא הכותב דברי חזון, כגון ירמיהו ל', ב-ג "כי הנה ימים באים", מוכרח שיהיה לו חוג אנשים למסור להם את דברי הכתב שלו למען ישמרום ויעתיקום ויפיצום^102א.

נוכל לגזור גזירה שווה בין ירמיהו לבין ישעיהו: מה ישעיהו יש לו תלמידים משלו, כך גם ירמיהו. תלמידים אלה נקראים, בכינוי מיוחד, אצל ישעיהו בשם התואר: "למודים". הנביא ישעיהו (ח', טז) צורר וחותם תורה ותעודה "בלמודי" – בקרב תלמידי.

במקום אחר¹⁰³ הבאתי סיוע לפירושם של הקדמונים "למודי" – תלמידי, מלשון אוגרית, מקום שם מציינים המונחים "למד" "למדמ" את השוליות של בעלי אומניות שונות, כולל תלמידים של סופרים. יראי ה' שבספר ישעיהו הם תלמידים-סופרים של נביא-סופר.

בהקשר לכך הצבעתי על הנאמר בישעיהו נ', ד: "יעיר בבוקר בבוקר יעיר לי אוזן לשמוע כלמודים". יש לפרש גם כאן "למודים" – כמקובל בקרב תלמידים בבית אולפן לסופרים. בכל אותו הקטע בפרק נ' בישעיהו (ד-ט) "יעיר לי אוזן לשמוע כלמודים"... "פתח לי אוזן" "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים", משתקף דמוי המבוסס על הווי של תלמידי אולפן לסופרים בבבל. בטכסט פולקלוריסטי בבלי על חיי סופר צעיר מסופר על יום ביש-מזל של תלמיד בבית אולפן לסופרים, שאמו אחרה להעירו בבוקר והריהו הולך וסופג ביום הזה מספר פעמים מלקות על גבו¹⁰⁴. גם תלמיד-סופר במצרים מאומן על כך שאוזנו נפתחת לשמוע באמצעות מלקות על גבו¹⁰⁵. הואיל וישעיהו השני עושה שמוש בתמונה זו, הלקוחה מחיי תלמידים-סופרים, אם כי לתכלית של לקח דתי שונה לגמרי, הרי אפשר ללמוד שהנביא משווה עצמו ובני חבורה דומים לו כ"למודים" – תלמידים-סופרים.

חבקוק, בן זמנו של ברוך בן נריה, אומר: "כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו" (ב', ב)¹⁰⁶. המונח "קורא" בלשון סתמית מורה על צבור קוראים. מדובר גם כאן על יראי ה' החרדים לחזון הנביא ועליהם חל הנאמר בהמשך הכתוב: "כי עוד^106א חזון למועד... ויפה לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו" (שם, ג). כיוצ"ב מסופר ביחזקאל על הדגמת דברי כתב (למשל: "הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם" (מ"ג, יא). ברור שהנביא פונה כאן למספר אנשים יודעי ספר.

זכריה מזכיר קהל ענוים הנמצאים כנראה מסביב לנביא "עניי הצאן השומרים אותי" (יא', ח). מאלף הרמז חבורה הלומדת יחדיו לימוד של התבוננות במלאכי ג', טז: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". לפנינו תמונה של אנשים יראי ה' וחושבי שמו, העוסקים יחדיו בענין רוחני כלשהו, וכשם שיש ספר זכרון למעלה, כך יש גם ספר זכרון למטה¹⁰⁷, אצל חבורה זו. המקור החזוני במלאכי והסיפור בדניאל "בינותי בספרים" הם העדות הראשונה לכך שדברי הנביאים האחרונים הפכו לענין של לימוד והגות לדורות הבאים.

ה"למודים" – תלמידים של ישעיהו שהופקדו בידיהם דברי חזון של נביאם, וברוך בן נריה, המחזיק בידו מגילות-נבואות של ירמיהו (ל"ו, ל"ב) ויראי ה' של מלאכי ההוגים בספר זכרון – כל אלה הם אנשים יודעי ספר, מעין אינטיליגנציה דתית, השומרת על ספרות נבואית.

אוספים פרטיים של ספרות נבואה

מבחינת נוהגי התרבות הכלליים נוכל להשוות את בני חבורות אלה של הנביא לעמיתיהם הסופרים הצעירים באשור ובבל. שם נהוג היה שהסופרים הצעירים סדרו לעצמם אוספים פרטיים של לוחות, שכללו מבחר טקסטים ספרותיים מתוך הזרם הראשי של התרבות האכדית. ענין זה של ארכיון פרטי חשוב לנו, ונוכל לקבוע במידה רבה של הסתברות שבישראל, מקום שם ידיעת כ"ב אותיות אלף-בית היתה קלה יותר מאשר ידיעת שש מאות הסימנים של כתב היתדות, היה בודאי נפוץ המנהג לקיים בבתים פרטיים ספרות של תורה וחכמה. נודעה השפעה כלשהי למצות התורה של כתיבה לצרכים דתיים "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". אמנם יש לנו עדות מפרשת על כך רק על דניאל ועל עזרא הסופר, שהיה בידו ספר תורת אלהים, כנראה מתוך אוסף ספרים הפרטי שלו^107א, וכן נזכר בספר חשמונאים שנמצאו בבתי יהודים^107ב ספרי ברית, ספרי תורה משלהם. ולכן מותר לנו להניח שמגילות משל דברי הנביא, כגון זו שנמסרה לברוך, נשתמרו בתחילה בידי תלמידים ותלמידי-תלמידים בגלות בבל כארכיון פרטי למחצה, עד שנתקבלו על כלל האומה.

קסלר העלה את הרעיון שלפנינו בירמיהו ל"ו ספור על הווצרותו של "ספר קדוש"¹⁰⁸. הוא נשען בכך על דעתם של חוקרים הרואים בעצם הכתב הכולל דברי אלהים משהו הטעון כוח מאגי¹⁰⁹. קסלר משוה את הספור בירמיהו ל"ו לסיפור מציאת ספר התורה בבית ה' בימי יאשיהו ורואה שניהם כדומים זה לזה. נראה לי שכל עצמה של תפיסה זו מוטעית היא. למגילה זו של ירמיהו נודע מלכתחילה מעמד של דבר אלהים רק בעיני ברוך בן נריה והדומים לו (ואולי בקרב קהל ענוים המתוארים בזכריה בתואר סמלי "עניי הצאן השומרים אותי" י"א, יא); ואילו בעיני המלך ורוב העם נחשב ירמיהו כנביא מוזר, בדומה למתואר אצל הושע "אויל הנביא משוגע איש הרוח" (ט', ז). רק לאחר שנפלה ירושלים וחרב המקדש ורוב העם יצא לגולה, הלכו ונתקבלו חזונות ירמיהו כדברי אלהים מפי נביא אמת. מכאן שניתן למגילת חזונותיו של ירמיהו (ויתר נביאי הכתב) מעמד של ספר קדוש רק במרוצת הזמן, תוך כדי השתלשלות היסטורית שאימתה את דברי הנביא.

דברי ירמיהו שונים היו, בעת נתינתם בכתב מספר התורה ספר הברית שנמצא בבית ה' (מלכים ב', כ"ב). על ספר התורה הזה מעיד עצם כנויו הנוסף "ספר הברית", שבו מדובר בדברי הברית שכרתו אבות ישראל בימי קדם, וברית זו מחייבת את בני ישראל לדורותיהם, ולכן נודע לספר הזה מעמד של ספר קדוש מיד עם המצאו.

היוצא מכך שאין גם יסוד להנחה של פורר, כאילו קיימים יסודות מאגיים כשלהם בדברי הספר של ירמיהו, כולל גם ספור השלכת ספר קללות לבבל בנהר פרת (נ"א, נט-סד). גם בסיפור הזה הפועל והעושה הוא אלהי הצדק, המעניש את בבל לפי מידת זדונה¹¹⁰.

הערות שוליים:
101. ראה יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית כרך ג' עמ' 31 האומר: "בשום ספור על פעולות ירמיהו ועל קורותיו אין רמז לחוג נביאים-תלמידים הקשורים בו קשר של קבע. "אולם ברור שלא מדובר לגבי הנביאים האחרונים באותה החטיבה האנושית של בני הנביאים המתהלכים בעקבות אלישע ואוכלים על שולחנו. מדובר כאן בתלמידים סופרים המקיימים, בדומה לברוך, קשרים רופפים בלבד עם הנביא. הזיקה היא של העתקת דברי חזון של הנביא ושמירתם כספרות של דבר אלהים. כיוצא בזה מניח Rudolph בהקדמה לבאורו (עמ' 15) שירמיהו, בניגוד לישעיהו, לא היו לו בני חבורה של תלמידים. נראה לי שצודקת כאן האסכולה הסקנדינבית המדגישה את עובדת התלמידים כמנחילי חזון הנביאים. עמד על כך בנוגע לירמיהו ביחוד Nielsen: Oral Tradition עמ' 66, המביא גם דעות חוקרים שונים בענין קיום תלמידים לירמיהו.
102. ראה M. Kessler: Form-criticle Suggestions on Jer. 36, Catholic Biblical Quarterly 1966., 28 הוא אומר על סיפורי ירמיהו: "In fact, the preservation of these stories is sufficient indication that there was a believing community" (p. 395).
102א בענין זה אומר דברי טעם G. Wallis, Gott und Seine Gemeinde (Eine Betrachtung zum Tritojesaja-Buch), Theologische Zeitschrift 27, 1971, 182-3. Num muβ man bedenken, daβ damals ein Autor ode rein Kompilator seinem Opus nicht dadurch Bestand verleihen konnte, daβ ere s einem Verleger ubergab, der es drucken lieβ, so daβ es nunmehr in der Fach-Gebets-oder Erbaungsliteratur einen mehr oder auch weniger beachteten Platz einnahm, gelesen oder vergessen wurde, auf jeden Fall aber vorhanden war. Ein Verfasser muβte seinerzeit eine Gruppe hinter sich wissen, die seine Worte aufnahm und tradierte, wenn sie ihn nicht gar mit diesem Werk eigens beauftrage hatte.
103. עמדתי על כך בהרצאת הסיום על ספר ישעיהו בחוג העיון בתנ"ך בבית דוד בן גוריון בשדה בוקר. ההרצאה תתפרסם ב"עיונים בספר ישעיהו". ראה תמצית הדברים ב"בית מקרא" מז, 438 ואילך.
104. ראה S.N. Kramer, Schooldays: a Sumerian composition relating to the education of a scribe (1949); A Falkenstein, Die babylonische Schule, in Saeculum 4 (1953), pp. 125 ff; A.J. Gadd, Teachers and Students in the Oldest Schools (1956).
105. על מצרים ראה A. Erman, The ancient Egyptian, (Harper Torch Books 1966) 188-189
106. הכוונה כאן ללוחות עץ שעליהם מרחו שעווה. הכתיבה על עץ היתה נפוצה בעולם הקדמון השווה יחזקאל: "קח לך עץ אחד וכתוב עליו" (ל"ז, טז). ראה על הטכניקה של כתיבה על עץ M.E.L. Mallowan: The Excavations at Nimrud (Kaethu) 1953, Iraq, 16, 1954, pp 94-110; D.J. Wiseman, Assyrian Writing Boards, Ibid, 17, 1955, pp 3-33; Margaret Howard: Technical Description of the Ivory Writing Boards from Nimrud, Ibid, pp 14-20.
106א ש.א. לוינשטאם מבאר "עוד" במובן "עד", על פי הקבלה מאוגריתית יפה-עד. ראה לשוננו כ"ו, תשכ"ב, 207.
107. השם זכרון הוא אחד השמות הקדומים לציין בהם ספרי קודש או ספרות נבואית. ראה במבואו למקרא של L. Blau הנזכר לעיל, עמ' 25.
107א S. Mowinckel, Studien zum Buche Ezra Nehemaia III, 1965, 120, "Naturlich ist die gesetzhandschrift, die in Ezras Haenden ist, sein Privatbesitz".
107ב חשמונאים א', א', נו-נז.
108. ראה M. Kessler, The significance of Jer. 36, Zeitschrift fuer die alttestamentliche Wissenschaft 81 (1969) p. 381-383 הוא אומר: "What is realy happening in Jer. 36?... is the subject of the marrative to become a "holy book"." (p. 381).
109. ראה A. Weiser, Einleitung in das AT, 1963, 289.
110. ראה G. Fohrer, Prophetie und Magie, ZAW, 78 (1966) 44. בריטואל של השלכת ספר קללות על בבל ממלא תפקיד שריה, אחיו של ברוך. "ויאמר ירמיהו אל שריה, כבואך בבל ובאת וקראת את כל הדברים האלה ואמרת ה' אתה דברת אל המקום הזה להכריתו. והיה ככלותך לקרוא את הספר הזה תקשור אליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל".
קטע זה הוא אחר הסיפורים האחרונים שחוברו לספר ירמיהו. הקולופון "עד הנה דברי ירמיהו" (נ"א, סד) מציין שהיה זמן שקטע זה בא בסוף הספר, וראה דיון מפורט אצל Thackeray הנזכר לעיל. אולם לענייננו חשובה כאן המסורת על הפעילות של ירמיהו ואיש ירא ה' מההולכים אחריו במעשה כתב. Fohrer הנזכר לעיל בהערה הקודמת, רואה במעשה ההשלכה למים שמץ של ריטאל מאגי. במאמרי על תהלים נ"א "הצילני מדמים אלהים" (ספר ברסלבי תש"ל עמ' 118-117. הצעתי לראות את הרקע ההיסטורי לסיפור זה במנהג שהווסאל צריך היה להתייצב לעתים מזומנות לפני אדונו העליון ולהביא לו מנחה. צדקיהו, כווסאל של נבוכדנצר, יצא לבבל לתכלית זו. בהתאם למנהג, קראו בטקס ההתייצבות את כתב האלה והקללה שכל ווסאל נשבע שיבוא על ביתו ועל ארצו אם יפר את שבועת הנאמנות כלפי אדונו העליון. והנה מצווה ירמיהו לשריה לערוך בצנעה טכס אחר ליד נהר פרת שעניינו ביטול הקללה על ארץ יהודה והעתקתה לארץ בבל. אפשר להקביל לכך את הנאמר בחוזה של אסרחדון עם הווסאלים המזרחיים שלו, שבו נדרש הווסאל להשבע בין השאר: "אתה נשבע שלא תשנה לוח זה, שלא תשליכו לתוך מים, שלא תקברהו באדמה ושלא תהרסו". ראה על זה במחקריהם של D.R. Hillers: Treaty Curses and the Old Testament (1964); D.J. Wiseman: The Vassal Treaties of Esarhaddon, IRAQ 20, (1958). ובכלל היתה הריסת כתבי קללות תופעה רווחת במצרים ובעולם חיוני-רומי. ראה מקורות במחקרי הנ"ל.
אולם ליד השווה בכל החומר המקביל של מכלול אמונות ודעות, על כתיבת קללות, השלכתן ומחייתן במים, אתה מוצא את המיוחד במקרא בכלל, ובסיפורנו זה בירמיהו בפרט. ספר הקללה על בבל איננו פועל פעולה מאגית אוטונומית, כי התוצאה תלויה לגמרי במעשי בבל על השכר והעונש המגיעים לה כדין, הואיל ובבל חטאה בזדון וחטאיה מפורטים בירמיהו פרק נ"א, יגמול לה ה' מדה כנגד מדת חטאותיה.