ליהדות בבל יחוד משלה בין קהילות ישראל שבימי הבית השני. היא היתה הקהילה הקדומה ביותר והקהילה הגדולה היחידה מחוץ לתחומי האימפריה הרומית. יחוד זה היו לו תוצאות לא במערך המדיני-פוליטי בלבד, אלא גם בהתפתחות התרבותית והחברתית המיוחדת של יהדות בבל. שכן, היא גם שרויה מחוץ למעגל השפעתה הישירה של התרבות ההלניסטית-רומית, השפעה הניכרת לא רק על שאר תפוצות ישראל כי אם גם על המרכז הלאומי בארץ ישראל. עמידה עצמאית זו איפשרה לה לגבש צורות חיים משלה. לא זו בלבד שבמרוצת השנים תופסת יהדות בבל על מוסדותיה את רסן ההנהגה היהודית העולמית, אלא היא אף מחדירה את תורתה לכל פינות העולם היהודי. התלמוד הבבלי עומד כאבן פינה לקביעת דפוסי חיים יהודיים לדורות.

עיקר עניינו של חיבור זה הוא לסקור את מוסדותיה והתפתחותה של יהדות בבל התלמודית. אולם לסקירה כזאת יש להקדים תיאור קצר על אופין של הממלכות ששלטו בבבל, אשר בתחומיהן פרחה הקהילה היהודית. כמו שנראה, קבעו ממלכות פרתיה ופרס באורח בלתי אמצעי, אם כי כל אחת בדרכה המיוחדת, את אפשרויות התפתחותה של הקהילה היהודית. השפעות אלה ניכרות היטב גם מתוך הספרות התלמודית.

לאחר כיבוש יהודה בשנת 586 לפנה"ס הגיעו לראשונה יהודים מרובים לבבל. תוך זמן קצר הצליחו להשתלב בחיי הכלכלה הפוריים של ארץ הנהרות. אין לנו ידיעות ברורות על תולדות היהודים תחת שלטון פרס האכמנידית (עד 331 לפנה"ס), ואף ידיעותינו על התקופה ההלניסטית-סלווקית שלאחריה (140-323 לפנה"ס) קטועות ומעטות מאד¹.

לענייננו חשוב במיוחד לעמוד על אופיה של ממלכת פרתיה, שכבשה וירשה את בית סלווקוס, שכן בימיה מתחילה הקהילה היהודית ליצור את הדפוסים שעתידים לשמש לה מאות בשנים, ואף יש בידינו לעקוב לראשונה – ולו במעט – אחר התפתחות זו.

התקופה הפרתית2

את השושלת הפרתית יסד המלך ארשק הראשון בקירוב לשנת 248 לפנה"ס. תחילתה של הממלכה בחבל ארץ הקרוי פרתיה (Parthava), מזרחה לים הכספי, ואילו התפשטותה באה על חשבון השכנה שבמערב, ממלכת בית סלווקוס ההלניסטית. למעשה, מקבילה התבססותה של הממלכה הפרתית לזו של מדינת יהודה החשמונאית, שכן שני העמים נצלו את התפוררות הממלכה ההלניסטית והלחץ המופעל עליה מצד רומי, על מנת לבצר את מעמדם ולהוסיף לשטחם ככל שהיה בידם. ואמנם, עיקר התפשטותה של מלכות פרתיה באה בימי המלך מיתרידטס הראשון (138-171 לפנה"ס), בן זמנם של האחים החשמונאיים בני מתתיהו. במיתרידטס זה ניתן לראות את מייסדה האמיתי של האימפריה הפרתית, שכן בימיו נכבשו הארצות מדי, בבל, עילם וחלקים מבקטריה. בשנת 141 נכבשה סלווקיה שעל החידקל, ובמרוצת השנים הופכת העיר הסמוכה לה, קטסיפון, לבירת האימפריה. הסלווקיים ניסו אמנם להחזיר שטחים אלה, ואולם כשלונו של אנטיוכוס השביעי סידטס בנסיון להשתלט על מסופוטמיה ובבל (129 לפנה"ס) שם קץ לשאיפות הממלכה ההלניסטית המתפוררת להתגבר על פרתיה. ראוי לציין כי בפלישה סלווקית זו נסתייע סידטס גם בצבא יהודי תחת פיקודו של יוחנן הורקנוס. אולם עם מותו של סידטס חזר הורקנוס ליהודה וביצר גם הוא את עצמאותו ואת ניתוקו מן הממלכה הסלווקית.

הממלכה הפרתית הוסיפה להתבסס גם בימי המלך מיתרידטס השני "הגדול" (87-123 לפנה"ס), אך עם מותו היא הותקפה שוב, הפעם מצד מלכות ארמניה ולאחר מכן גם מצד רומי. בשנים אלה פלש המלך הארמני טיגרנס גם לבבל וגם לארץ ישראל (83 לפנה"ס), ובימיו אף הוגלו יהודים רבים מארץ ישראל לארמניה. המלך הפרתי פראטס השלישי (57-69) הצליח אמנם לשמור על רוב שטחי ממלכתו, ואולם בימיו נפתח מאבק שאת הדיו ירגישו במזרח במשך מאות שנים. צבאות רומי לוטשים עיניהם לאזורים פרתיים, ובראשית שלטונו של אורודס הראשון (37-57 לפנה"ס) עלה בידם להשתלט על מסופוטמיה. ברם, בקרב שנסתיים ב-9 ליוני 53 לפנה"ס איבד המצביא הרומאי קראסוס את כל צבאו באחת המפלות הכבדות שידעו הרומיים, זהו קרב חרן (Carrhae) המפורסם. נצחון הפרתים אף הביא לתנופה ולהתפשטותם הזמנית אל מעבר לגבולות הממלכה. בשנים 39-40 הגיעו צבאות פרתיה גם לארץ ישראל, הדיחו את הורקנוס השני מכהונתו ואת הורדוס ומשפחתו מעמדותיהם, והעלו את אנטיגונוס החשמונאי על כס המלוכה ביהודה. הנסיון לעקור את רומי ובעלי בריתה מארץ ישראל לא עלה יפה, ותוך שנתיים שוב השתלט הורדוס על יהודה. ואולם מסתבר כי הנסיון נחרת עמוק בתודעתה של היהדות הארץ-ישראלית, ובמשך דורות משמשת הממלכה הפרתית, ולאחר מכן הממלכה הפרסית, מוקד לספקולאציות על אודות הגאולה הקריבה ומפלתה של רומי. מלחמות רומי-פרתיה הפכו לתופעת קבע במזרח. כך, דרך משל, נוצח מרקוס אנטוניוס בידי המלך פראטס הרביעי (2-38 לפנה"ס) לאחר שצבא רומי ניסה לחדור לפרתיה מן הצפון, דרך מדי. לעיתים נתרכזה ההתעצמות שבין הממלכות סביב שטחים שמחוץ לאימפריה הפרתית, וכך הפכה שאלת ההגמוניה על ארמניה גורם למתיחות מתמדת.

במאה השנייה לספירה שוב החלו הרומיים בסידרת פלישות לתוך ממלכת פרתיה גופה. בסוף ימיו הסתער הקיסר טריינוס (116) על מסופוטמיה, הצליח לכבשה במהירות ואף לחדור לבבל. עם הגיעו למפרץ הפרסי נתברר לו כי רוב האזורים הכבושים מרדו בו, כשהם מסתייעים סיוע לא מבוטל ביהודי הממלכה. הכובש אנוס היה לסגת ממרבית השטחים שכבש. שנה לאחר מכן, עם עליית הדריינוס לקיסרות, הוחזרו כל כיבושי טריינוס לפרתיה.

בימי מרקוס אורליוס (162) שוב פלשו הרומיים. סלווקיה נכבשה ואילו מסופוטמיה הפכה לפרובינציה רומית. אותו זמן התחולל מאבק פנימי חריף בממלכה הארשקית, והדבר אף הקל על ספטימיוס סוורוס לחזק את מעמדה של רומי במסופוטמיה (198). פלישה נוספת לתוך פרתיה תיכנן גם קרקלה, אלא שהלה נהרג בשנת 217. הפרתים אף ניסו לצאת להתקפות נגד, ואולם אלה ימי גסיסתה של השושלת הארשקית, שכן נגד המלך ארטבן החמישי התמרדה משפחת נסיכים פרסיים. היא אף גברה עליו, ואלה מקימים ממלכה ודינאסטיה חדשה – ממלכת פרס הססאנית.

עד כאן סקירת ההיסטוריה הפוליטית של הממלכה הפרתית. אולם יתכן כי ניתוח המיבנה הפנימי של הממלכה – עד כמה שהדבר אפשרי – היה מיטיב להסביר כיצד נתאפשר לקהילה היהודית להתפתח בצורתה המיוחדת. הממלכה הפרתית נבדלת הן מקודמתה האכמנידית והן מיורשתה הססאנית בכך, שלמעשה לא היוותה מעולם אימפריה מאוחדת תחת שלטון מרכזי חזק, אלא איחוד רופף של מדינות ואסאליות, אשר נאמנותן למלך הפרתי לא תמיד עמדה במבחן. הסיבות לכך ודאי מרובות, החל ממוצאם ומאופיים של השבטים הפרתיים, הנוודים ביסודם, וכלה באפס יכולתם או באי רצונם להשתית את ממלכתם על יסודות העשויים ללכד אותה, כגון החדרת דת אחת ובלעדית באימפריה. אמנם, קיימת היתה הכרה כלשהי באלים האיראניים העתיקים ואף טיפוח מסוים של דת זורואסטר, אלא שהפרתיים היו רחוקים מן ההתלהבות הדתית של האכמנידים, ועוד יותר מקנאותם של הססאנים. יתר על כן, כמשקל נגד לתרבות הפרסית עמדה לפני המלכים הפרתיים גם התרבות ההלניסטית, והחל ממיתרידטס הראשון נכלל הכינוי "פילהלן" (= "אוהב יוונות") בשמותיהם של רוב המלכים לבית ארשק³. יש הטוענים כי בהקימה את בירתה קטסיפון על הגדה המזרחית של החידקל, איפשרה הממלכה לשכנתה סלווקיה לשמור על אופיה ההלני. אמנם יש שההלניזם בפרתיה אינו אלא העתקה חיצונית של תרבות שבאה בירושה מן התקופה הלווקית, אך מכל מקום מעידה עירבוביה תרבותית זו על חוסר כיוון פוליטי ותרבותי מצד המלכים הפרתיים. הללו הראו כשרונות רק בריכוזי צבאות לקראת הכרעות גורליות, ואולם בין נצחון גדול אחד למשנהו יכלו לעבור עשרות שנים של תככים ומזימות מבפנים, ויצירת קואליציות פנים-פרתיות על מנת להתגבר על נסיונות הדחה מעברים שונים. אופי פיאודלי מובהק זה, עם שהוא נוטה להחליש את הממלכה בכללה, הוא בחינת גורם מחזק ומלכד בנפרד של הקבוצות האתניות השונות שבתוך הממלכה. ולפי שהפיקוח מטעם המרכז על קבוצות אלה היה רופף למדי, יכלו השבטים לטפח אוטונומיה בתחומי חיים שונים, ובלבד שיכירו רשמית בעליונות השליט הפרתי.

זאת ועוד. אם אמנם זכו קבוצות אלה להגיע למידה מסוימת של כוח מדיני וצבאי, הן גם יכלו להציע למלך את שירותיהם בנסיונותיו לדכא ואסאלים אחרים בעלי נטיות מרדניות. דומה שכאן טמון סוד הצלחתה של התפתחות הקהילה היהודית בבבל. השלטון הפיאודאלי שתיארנו איפשר ליהודי בבל לגבש ולחיות את חייהם על פי דפוסי חיים מיוחדים להם, עם התערבות מינימאלית מבחוץ. וכפי שתיארנו, במידה שהיהודים הגיעו לעמדת כוח כלשהי בגלל ליכודם, הרי שהמלכים הפרתיים היו מעוניינים לטפח ידידות עמהם תמורת תמיכה כפולה: הן נגד האויב הרומי מבחוץ, והן במאבקים הפנימיים נגד סאטראפים ומושלים בעלי שאיפות מסוכנות.

דוגמא מובהקת ליחס מיוחד זה תשמש אחת העדויות הבודדות ששרדו אצל יוספוס על תולדות יהודי בבל בתקופת הבית השני. בספר י"ח של קדמוניות (379-310) מובא סיפור על שני אחים יהודיים מנהרדעא, חסינאי וחנילאי, שהקימו מדינת שודדים בתוך בבל⁴. לאחר שגברו בקרב על הסאטראפ הבבלי המקומי, החליט המלך הפרתי ארטבן השלישי לקשור עמהם קשרי ידידות, "מפני שרצה להשתמש בגבורת האחים היהודים כברסן, כיוון שפחוותיו היו שרויות במרידה או ברוח של ערב מרידה, והוא התעתד לעלות עליהם". מדינת יהודית זו נתקיימה חמש עשרה שנים בקירוב (35-20 לספירה), ועם נפילתה נפגעו אלפי יהודים בראקציה של בבליים ויוונים כאחד, ואילו רבים אחרים נאלצו לברוח למבצרי היהודים, נהרדעא ונציבין. מסיפור זה למדנו על מספרם הרב של יהודי בבל וריכוזיהם בערים מסוימות, דבר שחוזר כמה פעמים אצל יוספוס. הוא מדגיש, דרך משל, כי בגלל בטחונם של היהודים בנהרדעא ונציבין הפקידו שם את השקלים שנאספו לבית המקדש "והשתמשו בערים אלה כבבתי אוצר. מכאן, בהגיע הזמן, נשלחו והועלו המתנות לירושלים". אף לומדים אנו מסיפור זה על הפוליטיקה הפנימית של מלכי פרתיה ויחסי הכוחות העדינים שבין הבבליים, היוונים והיהודים. גם סיפורו השני של יוספוס על יהודי בבל בקדמוניות כ' 69-17, סיפור גיורם של מלכי הדייב (אדיאבנה), מגלה תמונה דומה. גם המלך הפרתי וגם הטוענים לשלטון חיזרו אחרי תמיכתה של הממלכה הקטנה שמלכיה נתיהדו, והדבר היה בו רק כדי להוסיף לכוחה ולמעמדה של יהדות בבל.

אין ספק כי יהודי בבל היו שותפים לאיבה של הפרתים כלפי רומי. בימי מלחמת החורבן שלחו מלכי אדיאבנה תגבורת למגיני ירושלים, וזו אף הצטיינה בגבורתה (מלחמות ב 520; ו 356). כבר ציינו את מקומם של היהודים במרד הפרתי נגד טריינוס⁵, ותהא הסיבה להתקוממות זו אשר תהיה⁶, ברור שמאחוריה הסתתרה ההרגשה כי מוטב להיות תחת שלטון פרתיה ולא תחת שלטונה של רומי. ביטוי לרגשות אלה ניתן גם בשעת חילופי המשמרות בשלטון הפרתי-פרסי, שכן בתלמוד נרמז לא פעם על חששותיהם של חכמים עם עליית בית המלכות הססאנית. כשמת ארטבן החמישי, האחרון למלכים הארשקים, הכריז האמורא רב: "נתפרדה חבילה" (עבודה זרה י, ב).

חיי היהודים בבבל בתקופה הפרתית

עד כאן עמדנו על המיוחד במסגרת המדינית של יהודי בבל בימי הבית. אולם אם באנו לתאר תולדות יהדות זו, הרי שאין להכחיש כי ידיעותינו בתחום זה כמעט אפסיות, ובפרט בכל הנוגע לחיים תרבותיים-רוחניים. את העובדה הזאת של אפס ידיעה החלו לטשטש במרוצת הזמן, ומשנהפכה יהדות בבל למרכז חיי היצירה ולמנהיגתה של היהדות העולמית החלו למלא את החסר. כך נוצר מעין אנאכרוניזם הרואה ביהדות בבל את מרכז הכובד של עם ישראל עוד בימי הבית השני, וכאילו היא היא שהזרימה תורה לארץ ישראל גם בדורות קדומים. רעיון זה כבר נמצא בתלמוד הבבלי (סוכה כ, ב), והוא חוזר בצורות שונות בדברי הגאונים⁷, ואף נקלט בספריהם של מחברי תולדות ישראל בזמן החדש⁸. לגישה זו אף נתלוותה אידיאליזאציה אחרת, שכאילו פסחו על יהדות בבל כל אותן גזרות מלכות הידועות לנו מתולדות השלטון הרומי בארץ ישראל, וכתוצאה ישירה מכך יכלו יהודי בבל להתמסר לחיים יהודיים שלמים יותר, הכוללים חיי תורה פוריים במיוחד. בסקירתנו כבר ראינו, ועוד נראה להלן, כי אמנם אין למעט בחשיבות שבהבדלי המשטר והמלכויות בבבל לעומת ארץ ישראל הרומית, דבר שוודאי תרם לאופיה המיוחד של יהדות בבל. ואולם מאידך גיסא ידעה יהדות זו רדיפות גם בימי הבית, ועוד יותר בימי מלכות בית ססאן ובפרט במאה החמישית, דהיינו המאה האחרונה לתקופת התלמוד.

אשר לימי הבית השני, אין בידינו לצרף אפילו עובדות בודדות לכדי תמונה כלשהי של יהדות בבל. ברור כי גלות עשרת השבטים וגלות יהודה הביאו לאזור בבל יהודים רבים. ואמנם בדורות מאוחרים זיהו את מקומות יישוביהם של הגולים עם הארצות הסמוכות לבבל: חלואן, למדן, חדייב, גנז' ועוד⁹. כמו כן הפכה גם המלה הסתמית "גולה" נרדפת לבבל בלשונם של חכמים. מדברי יוספוס, העוסק רק בעקיפין ביהדות הבבלית, עולה לפחות עובדה חשובה אחת, שיהודי בבל "הינם ריבואות לאין גבול, שאי אפשר לדעת את מספרם"¹⁰. דבריו מתאשרים גם על ידי פילון, המשיח לפי תומו על פטרוניוס, נציב סוריה בימי גאיוס קליגולה, שחשש להעמיד צלם בהיכל בירושלים גם בגלל כוחם והשפעתם הניכרת של יהודי בבל הפרתית (פילון, המלאכות אל גאיוס 216). אין ספק שמספרם של יהודי בבל גדל בעקבות מעשי גיור רבים, דבר שהתלמוד הבבלי מתייחס אליו בהרחבה (קידושין עג, א ועוד). פרשת הגיור המפורסמת היא זו של אדיאבנה הנזכרת לעיל. הצד המעניין בסיפור אינו רק עובדת הגיור ותוצאותיו החיוביות לגבי יהודי ארץ ישראל, אלא עצם הידיעה שהסתובבו יהודים בממלכה הפרתית ושידלו תושבים "לעבוד את אלהים לפי מנהג האבות של היהודים". ואולם יוספוס אינו יכול לשמש מקור של ממש לתולדות יהודי בבל, וכאמור הוא מתייחס אליהם רק לעיתים רחוקות¹¹.

גם יצירה ספרותית מתורתה של יהדות בבל הפרתית לא הגיעה אלינו, וקשה לעמוד על מצבה התרבותי-רוחני של הקהילה היהודית. אחרי ספרי יחזקאל, דניאל ומגילת אסתר, דומה שאין בידינו כל שריד ליצירה יהודית-בבלית מימי הבית, להוציא את הספר החיצוני טוביה (ואולי גם ספר שושנה). שונה במקצת המצב בתחום הלימודי-הלכתי, שכן כאן לפחות פוגשים אנו אישים היושבים בבבל או שמוצאם משם. לכאורה יכולנו להצביע על הלל שהיה מחשובי הפרושים בימי הבית, כנציג של יהדות בבל וממילא כמייצג את תורתה, כמו שביקשו כמה היסטוריונים לעשות¹². ואולם יש מקום לספק באיזו מידה ניתן להקיש מהלל על מצב לימוד התורה בבבל, שכן במקורות אין כל זכר לימיו של הלל בארץ מוצאו, ואף מודגשת העובדה שהלל שימש את שמעיה ואבטליון, דהיינו שלמד בארץ ישראל¹³.

רק לקראת סוף ימי הבית השני עומדים אנו לפני התופעה של אישיות רבנית בבבל, שחכמי ארץ ישראל מכירים בה ואף מעריצים אותה. ליהודה בן בתירה שלחו חכמי ארץ ישראל עוד בימי הבית: "שלם לך ר' יהודה בן בתירה דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים" (פסחים ג, ב). ואמנם כנראה, חכם זה הוא מייסד שושלת חכמים מחשובי התנאים המועטים הידועים לנו בבבל. לאחר מרד בר-כוכבא יורדים מספר חכמים מארץ ישראל לבבל "ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירה בנציבין" (ספרי דברים פיס' פ, עמ' 146), ומסתבר שזהו נכדו של רבי יהודה בן בתירה הראשון. יתכן גם כי ההנהגה בנציבין בדמות רבי יהודה בן בתירה, שימשה אינסטאנציה רבנית עליונה בבבל, ועל כל פנים כך משתמע מסיפור חנניה בן אחי רבי יהושע, שנביא להלן. ישיבת נציבין אף נמנית בין הישיבות החשובות בתקופת התנאים, שכן לפסוק "צדק צדק תרדוף" ודרשתו "הלוך אחר חכמים לישבה" צוין, לאחר הישיבות המפורסמות בארץ ישראל, גם "אחרי רבי יהודה בן בתירה לנציבין" (סנהדרין לב, ב).

בית דין שני בבבל, שקיומו אינו מוטל בספק, הוא בית הדין בנהרדעא, ולשם אף ירד רבי עקיבא לעבר שנים (יבמות פרק ט"ז, מ"ז)¹⁴. תפקיד זה של סידור הלוח העברי היה מסמכויותיה הבלעדיות של ההנהגה בארץ ישראל, ואם שיתפו בו את בבל ודאי שיש כאן משום גילוי לגבי חשיבותה המיוחדת של תפוצה זו¹⁵. יתר על כן, לאחר מרד בר-כוכבא חשב לפחות חכם אחד, חנניה בן אחי רבי יהושע, כי בבל חייבת לרשת חלק מסמכויותיה של ארץ ישראל. חכם זה, תנא שירד מן הארץ לבבל בראשית המאה השניה, ניסה לעבר שנים בבבל, אלא שההנהגה שקמה בארץ לאחר המרד התנגדה בצורה נמרצת לדבר. לבסוף אנוס היה חנניה לסגת, לאחר התייעצות עם רבי יהודה בן בתירה בנציבין (ירושלמי סנהדרין פ"א יט ע"א; בבלי ברכות סג א-ב). בטענת חנניה "שלא הניח כמותו בישראל" בוודאי מסתמן ראשית השינוי במעמדה של יהדות בבל מתפוצה ככל התפוצות לקהילה הקיימת בזכות עצמה ועומדת במישור אחד עם יהדות ארץ ישראל. אין ספק שיהודי בבל היו מודעים להרס העצום שהביא מרד בר כוכבא, הן מבחינה יישובית והן מבחינה רוחנית. נראה כי כמה חכמים אף ירדו מארץ ישראל לבבל בתקופה זו, ויתכן שהדבר נתן אותותיו בתנופה חדשה לייסוד מוסדות לימוד שם, אלא שידיעותינו עדיין מועטות מכדי לקבוע דברים בוודאות. כנגד זה קיימות עדויות ברורות דווקא לגבי תופעה הפוכה, דהיינו עלייתם מבבל לארץ ישראל של כמה חכמים, ואף שיתופם בהירארכיה הישראלית. במדרשים שיצאו מבית מדרשו של רבי ישמעאל נמצאים כמה תלמידים בבליים¹⁶, ואילו לאחר מרד בר-כוכבא מופיע בבית דינו של רבן שמעון בן גמליאל הנשיא רבי נתן הבבלי. חכם זה, שלפי רמז בתלמוד ומסורת גאונים היה בנו של ראש הגולה בבבל, תפס את המקום השני בהירארכיה שבארץ ישראל בהיותו אב בית דין. זאת אינה תופעה בודדת אלא ראשית נטייה לשתף את בני בבל בשלטון הנשיא והסנהדרין. כך, דרך משל, יעמוד לצידו של רבי יהודה הנשיא, בנו של רבן שמעון בן גמליאל, רבי חייא הבבלי; ואילו לאחר מותו של רבי מתמנה רבי חנינה בר חמה לאב בית דין.

כל זה מלמד על חשיבותה ההולכת וגוברת של יהדות בבל לקראת סוף התקופה הפרתית, ואולם בכך עלינו להסתפק. עדיין אין כאן עדויות ברורות על מוסדותיה של יהדות בבל, וכן גם לא על מידת לימוד התורה בקרב החברה היהודית. אמנם רב שרירא גאון אומר באיגרתו (עמוד 40), כי "רבנן דבבל דהוו קמי רבנו הוו להו מתנייתא דהא הות בתו תורה מרובה שהיו מרביצין בדוכתא דמתיבתא" (תרגום: רבותינו שבבבל שהיו לפני רבנו [יהודה הנשיא] היו להם משניות, שהרי היתה בהם תורה מרובה שהיו מרביצים במקום הישיבה). אולם אין בידינו לאמת או לדחות דבריו מתוך המקורות שבידינו, אם כי יש בהם מידה רבה של הגיון והסתברות. תופעה אחת אמנם נזכרת במקורות, ואלו הן ה"משניות הבבליות" שרב שרירא גאון מזהה אותן עם "משנת רבי נתן" (עמוד 41)¹⁷. יתכן שכאן טמונה חלק מתורתה הקדם-תלמודית של יהדות בבל, אלא שיש עדיין לערוך מחקר מדוקדק ולבדוק אם אמנם משתקפות במסורות אלה, וכן בפירושי הבבלי בכלל למשנת רבי, הלכות בביות קדומות העומדות באופן עצמאי מול תורת ארץ ישראל.

אשר למוסדות ההנהגה של יהודי בבל, ראשות הגולה והישיבות, דומה כי ניתן יהיה לתאר אותן תיאור מקיף רק מסוף התקופה הפרתית ממש וראשית התקופה הססאנית, שכן רק מסוף תקופת התנאים עולות לפנינו עדויות של ממש. ואולם גם כאן יש להקדים סקירה היסטורית קצרה, שכן תמורות מרחיקות לכת חלו בפרס בראשית המאה השלישית, ולאלה נודעה השפעה ניכרת על חיי היהודים בבבל.

התקופה הססאנית

בשנות ה-20 של המאה השלישית¹⁸ מתחלפת הדינאסטיה השלטת בפרס, בעיקבות מרידה מוצלחת של משפחת כהנים ממחוז פרס (Fars) בדרום-מזרח האימפריה. ברם, כאן אין חילופי דינאסטיות גרידא, אלא שינוי ראדיקאלי בדפוסי השלטון ובאופיה הפוליטי והדתי של הממלכה¹⁹, שושלת בית ססאן, שהראשון למלכיה הוא ארדשיר הראשון (241-224), שאפה להחזיר לפרס את עצמתה והדרה מימי האכמנים. לשם כך ביטלו הססאנים במידה רבה את אופי השלטון הפאודלי שמימי הפרתים, ותחתיו העמידו משטר צנטראליסטי מובהק, שבראשו עמד "מלך המלכים של איראן"²⁰. המחוזות הרבים שבממלכה נמסרו לשליטתם של בני משפחת ססאן, שנאמנותם המוחלטת למלך המלכים אינה מוטלת בספק. התעוררות לאומית זו לוותה בהחייאת דת פרס העתיקה, הזורואסטרית, ופולחן אהור מזדא. החדרת הפולחן לכל פינות הממלכה יצרה מעין "דת מדינה", ואף שאין להטיל ספק בדביקותם ולהיטותם של השליטים החדשים לדת זו, הרי שאין ספק שהיא שירתה גם את כוונותיהם הפוליטיות, דהיינו איחודה המאקסימאלי של הממלכה. במקביל להירארכיה הממלכתית צמחה הירארכיה כהנית בעלת השפעה ניכרת ביותר בממלכה, ולעיתים נטשטשו התחומים בין שני העולמות וכהן גדול עשוי להיות בעל דעה גם בענייני החצר והשלטון²¹.

הצלחתם של המלכים הססאנים בגיבוש האימפריה סייעה רבות גם להצלחתם בשדה הקרב. מתוך הכתובות הגדולות של שבור הראשון, בנו של ארדשיר, למדנו כמה פרטים על שלוש מערכות צבאיות שניהלו הפרסים נגד רומי באמצע המאה השלישית. במערכה השלישית (260-259 לערך) נוצח ואף נישבה הקיסר הרומי ואלריינוס. היתה זאת הצלחה ללא תקדים בעולם העתיק, והמלך הפרסי הנציח את ההישג לדורות בכתובות ובציורים. בקרבות אלה ודאי נפגעו גם יישובי היהודים, ועדויות לכך מצויות בספרות התלמודית²². לא תמיד ברור לצד מי נטו היהודים במאבקים אלה, אך דומה כי בדרך כלל, ובמיוחד בימי פלישתו של יוליאנוס קיסר לפרס בשנת 363, נשארו היהודים נאמנים למלכי בית ססאן²³.

הן הצנטראליזאציה החדשה של השלטון, והן החייאתה של דת זורואסטר השפיעו במישרין על קהילות היהודים בבבל, והדים ניכרים לכך בספרות התלמוד. עצם חילופי המשמרות ומשמעותם נזכרים בסוגיה מעניינת במסכת בבא קמא (קי"ז, א), המתארת את הנסיבות שמאחורי עלייתו של רב כהנא לארץ ישראל. שעה שהלה ישב לפני האמורא הגדול רב, הופיע לפניהם אדם שאיים להלשין על חבירו. המלשין עמד על דבריו גם לאחר שרב הזהיר אותו. לבסוף פגע בו רב כהנא והרגו. אז "אמר ליה רב לרב כהנא: עד האידנא מלכותה דיונאי דלא קפדי אשפיכות דמים, השתא פרסאי נינהו דקפדו... קום סק לארעא דישראל"²⁴.

סיפור זה מבליט שתי נקודות עיקריות. האחת, הרגשתם של היהודים כי מסתיימת התקופה ה"יוונית" בפרס. ואמנם מימי ארדשיר הראשון נעלמת הפוליס היוונית מפרס, ואף סלווקיה נבנית מחדש כבי-ארדשיר. לענייננו חשובה עוד יותר הנקודה האחרת: אזהרתו של רבי כי הססאנים מקפידים על שפיכות דמים. אין כאן אלא גילוי ראשון לסכנת התערבותה של הממלכה החדשה באוטונומיה הפנימית של היהודים, התערבות שאכן אירעה לפחות באותם מקרים שנתעורר חשד כי היהודים נוטלים לעצמם את זכות השיפוט בדיני נפשות²⁵.

וכשם שהאוטונומיה עלולה להיפגע מעלייתם של הססאנים, כך גם חיי הדת היהודיים, ובייחוד באותם תחומים רגישים, שלכאורה פוגעים בעקרונות דת זורואסטר. מעשה בכמה מחכמי היהודים שישבו לפני רב יהודה, ובשעת הדיון הופיע ה"חבר" (כומר) ונטל הנר מלפניהם. הכריז רבה בר בר חנה: "או בצלך (של הקב"ה) או בצל עשו (= רומי)!" (גיטין טז, ב-יז,א). ואם תאמר: והרי בבל שימשה מקלט ליהודים מפני הרומיים, מדגיש התלמוד: "כך לפני שבאו חברים לבבל", כלומר לפני שיקומה של הכנסיה המזדאית הממלכתית. במקום אחר מצינו ג' גזרות שנגזרו על יהודי בבל, ולפחות אחת מהן – חיטוט קברים – נובעת מיסודות הדת הפרסית²⁶.

ברם, אין לומר בצורה כוללת כי היהודים נרדפו על דתם במשך כל תקופת בית ססאן. אדרבא, דומה כי כל עוד שלטו באימפריה מלכים תקיפים דוגמת שבור הראשון (272-242) ושבור השני (379-309), הרי שאלה השכילו להבין כי דווקא היהודים עם שנאתם הטבעית לרומי אינם בבחינת סכנה לשלטון. ראינו כי שבור הראשון יצא בשלושה מסעות נגד רומי, ומלך זה היה מעוניין בוודאי בתמיכתם של הגורמים האתניים השונים בממלכתו. לאחר התנצרותה של האימפריה הרומית בימי קונסטנטינוס קיסר (311) רדפה הכהונה הפרסית את הכנסייה הנוצרית דווקא, ולמלחמה זו אופי פוליטי ואופי דתי כאחד²⁷.

ליהודים, כנגד זה, לא היתה כל סיבה להימנע מנאמנות לשלטון, ודומה כי בקביעתו של האמורא שמואל "דינא דמלכותא דינא" (בבא בתרא נה, א) טמונה הבנה הדדית בין מנהיגי היהודים והמשטר. במידה שהראשונים הכירו – שלא כחבריהם בארץ ישראל – בלגיטימיות שבגביית המיסים על-ידי השלטונות, וכן בכל מערכת החוקים הפרסיים באשר לרכוש ולבעלות על קרקעות במדינה, הרי שהססאנים היו מוכנים להשאיר בידי הקהילה מערכת שיפוט והנהגה פנימית המתנהלת על פי חוקי היהודים ועל ידי מנהיגיו המוכרים. רק לעיתים, כגון בימי הריאקציה הדתית-קנאית שבאה עם מותו של שבור הראשון, נרדפו היהודים באופן רציני. ברם, יש לזכור כי גם רדיפות אלה אירעו במסגרת פגיעה כללית בכל הדתות הלא-זורואסטריות²⁸. לקראת המאה הרביעית שוב נהנו היהודים מיחסים תקינים עם בית המלכות, ועל כך יעידו אותם סיפורים המתארים את אהדתה וקירבתה של אם המלך, איפרא הורמיזד, לאומה היהודית ולחכמיה²⁹. אמנם שמענו על רדיפתו של חכם אחד, רבה בר נחמני ראש ישיבת פומבדיתא, בטענה שהוא מבטל יהודים מלשלם מיסים³⁰, רבה מצא את מותו בעקבות הלשנה זו, אך דומה שלפנינו מקרה חריג. לעומת זאת יש לציין בהדגשה יתירה את אי-המצטרפותם של יהודי בבל לצבאות יוליאנוס קיסר בימי פלישתו לתוך ממלכת פרס (363), וזאת חרף הבטחותיו הידועות בדבר שיקום ירושלים ובניית המקדש. אין כאן אלא ביטוי נוסף לנאמנותם היסודית של יהודי בבל לממשלת בית ססאן.

מעמד איתן זה של הקהילה היהודית האריך ימים עד ראשית המאה החמישית. על פי מסורת פחלווית, אף יתכן כי המלך יזדגרד הראשון (420-399) נשא לאשה את בתו של ראש הגולה, ושמה Sosenduxt, בעברית: בת שושנה. לידיעה זו יש לצרף שתי מסורות תלמודיות הקשורות לשמו של רב אשי, ראש ישיבת סורא בדור זה, ובשתיהן מופגנת ידידותו של המלך כלפי חכמי היהודים וכן כלפי ראש הגולה הונא בר נתן³¹. גם בנו של יזדגרד, בהרם גור (438-420)³², ממשיך כנראה במדיניות חיובית זו, ואולם מימי יזדגרד השני (457-438) חלה הרעה ניכרת במעמדם של כל המיעוטים האתניים והדתיים בממלכה, ובמיוחד במעמדם של היהודים והנוצרים. הידרדרות זו היתה תוצאה ישירה של התגברות יסודות קיצוניים בקרב הכהונה הפרסית, ולקראת סוף מלכותו של יזדגרד עדים אנו לגזרת שמד ראשונה בתולדות יהודי בבל: "ונפל שמדא וגזר יזדגרד לבטולי שבתא"³³. בנו של יזדגרד, פרוז (484-457), מכונה במקורות יהודיים "רשיעא" (הרשע), והספרות היהודית והנכרית כאחת מאשרות את הידיעות על מצבם הקשה של היהודים בימי מלך זה. על פי מסורת אחת העלילו על היהודים שחלקו שני כמרים פרסיים. התוצאה של עלילה זו היתה הוצאתם להורג של כמחצית יהודי איספהן, תוך מסירת ילדיהם לשמד בבתי הכנסייה הפרסית. על ילדים שנמסרו לאמגושים מעיד גם רב שרירא גאון, המוסיף גם ידיעה על הוצאתו להורג של ראש הגולה הונא בר מר זוטרא. בשנת 477 נהרג גם החכם "רבה תוספאה", ובאותה שנה "הרסו בתי מדרשות וגזרו על היהודים להיות בדין פרסיים"³⁴.

לקראת סופה של המאה החמישית נתערער עולמם של היהודים עוד יותר. בימי המלך קובד הראשון (531-488) הופיע כהן פרסי ושמו מזדק³⁵ והכריז על עצמו שהוא נביא (500). מזדק הטיף לחיי סיגופים, להימנעות מאכילת בשר, לשיתוף ברכוש ובנשים ועוד. קובד קיבל את תורתו ודרישותיו הפכו לחוק המדינה. ואולם תוך זמן קצר התקוממה ההירארכיה השמרנית במדינה, בסיוע הצבא, ואלה הצליחו להדיח לזמן מה את המלך. תסיסה זו פגעה גם ביהודים, אם כי אין לדעת בוודאות לצד מי עמדו³⁶. על כל פנים המקורות היהודיים יודעים לספר כי בימים אלה נהרג רב יצחק ראש העשעבה³⁷, ואילו ראש הגולה מר זוטרא (בנו של הונא שנהרג בימי פרוז) עמד בראש צבא יהודי מורד. לפי אותה מסורת לחם מר זוטרא בפרסים ועמד בראש ממלכה משלו במשך שבע שנים (502-495 לערך)³⁸, אך לבסוף נתפס ונתלה על ראש גשר מחוזא. בנו של ראש הגולה, שנקרא אף הוא מר זוטרא, הצליח לברוח לארץ ישראל, ושם נתמנה "ריש פרקא". עובדה זו מסמלת סופה של תקופה בת שלוש מאות שנה בתולדות יהודי בבל. לפי מסורת חכמים נחתם התלמוד ("סוף הוראה") עם מותו של רבינא האחרון בסורא (שנת 500), כלומר ממש בעיצומן של גזרות ושמדות שהוטלו על הקהילה היהודית. רחוקים אנו ביותר מאותו תאור אידיאלי של יהודים "שלא ראו שבי ולא שמד ולא שלל" כדברי פרקוי בן באבוי. אף על פי כן ידעו הבבליים אל נכון כי אין מצבם זהה לשל אחיהם בארץ ישראל. בעוד שקיעתה של היהדות הארץ-ישראלית תימשך מאות בשנים, הרי התאוששותה של התפוצה הבבלית לא איחרה לבוא, ותקופת הגאונים פותחת שוב פרק מזהיר בתולדות בבל היהודית. אין ספק כי את כוח עמידתה של יהדות בבל יש לזקוף לא במעט למוסדות הנהגתה, ובשני הפרקים הבאים נסקור בקצרה את תולדותיהם של ראשות הגולה והישיבות בימי התלמוד.

הערות שוליים:

1. שריד בולט מתקופה זו הוא מניין בית סלווקוס, שנשתרש בקהילה היהודית והפך בסיס למניין של יהודי בבל עד סוף תקופת הגאונים (ובקהילות אחרות אף מעבר לזה). מניין זה, הידוע גם כ"מניין השטרות", מונה את השנים לייסודה של ממלכת בית סלווקוס, אלא ששנת היסוד מוטלת בספק. אמנם שובו של סלווקוס הראשון (ניקאטור) לבבל לאחר קרב עזה (סתיו 312 לפנה"ס) ציין רשמית את ראשיתה של הממלכה החדשה, ואולם מספר עמים, ויתכן שביניהם גם היהודים, החלו למנות רק משנת 311.
2. על תולדות הממלכה הפרתית ראה: Cambridge Ancient History ix, ch. 14, pp. 574-613 והספרות שצוינה שם, עמ' 947 ואילך. לכך יש להוסיף: N. Debevoice, Political History of Parthia; R.N. Frye, The Heritage of Persia, ch. 5: The Adaptable Arsacides; על היהודים בפרתיה ראה: G. Widengren, Juifs et Iraniens a l`epoque des Parthes, Vetus Testamentum, supplement iv, Leiden 1957; J. Neusner, A History of the Jews in Babylonia, vol. 1 .
3. כמו כן אימצו להם המלכים הארשקיים כינויים כ"אפיפנס" (= "האל המתגלה"), "דיקאיוס" (= "הצדיק") ו"אברגטס" (= "המיטיב"). ביטוי מעניין ל"הלניזאציה" שבתוך בית המלכות היא המסורת המספרת כי הידיעה על מפלתו של קרסוס ונצחון חרן הגיעה לחצר המלכות, שעה שהוצג בו ביוונית מחזה ממחזותיו של אורפידס.
4. ספרות לפרשה זו ראה בספרו הנ"ל של י' נויסנר, כרך א עמ' 51 הערה 1. לזה יש להוסיף: A. Schalit, Evidence of an Aramaic Source in Josephus` Antiquities of the Jews, Annual of the Swedish Theological Institute, iv (1965) 163-188.
5. רא' ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, כרך א עמ' 250-255; רא' ספרות אצל נויסנר בספרו הנ"ל, עמ' 70-71.
6. שליט, תרביץ שנה ז (תרצ"ו) עמ' 179 סבור כי "כל מאמצי היהודים במרידה היו מכוונים כלפי דבר אחד: לנצח את מלכות רומי במזרח ובמערב ולכונן את מלכות המשיח", ואת כשלון טריינוס ראו היהודים, לדבריו, כ"התחלת הגאולה המשיחית".
7. ראה למשל דברי פרקוי בן באבוי, שפירסם ב"מ לוין, תרביץ שנה ב עמ' 395-396, ושנכנסו גם למדרש תנחומא, פר' נח כחלק מן הדרשה בשבח התורה. את מקומם המיוחד של חכמי התורה מבבל בתקופת הבית השני מדגיש גם רב שרירא גאון באגרתו, מהד' לוין עמ' 73-74.
8. ראה במיוחד ר' י"א הלוי, דורות הראשונים ח"א כרך ג' עמ' עב: "בנוגע לבבל בפרט הנה בכל ימי הבית השני מראשם לסופם ואחר זה עמדה בבל בשורה הראשונה יחד עם ארץ ישראל בכל הנוגע לרוח עם ישראל בכל תפארת גדולתו, ובכל הנוגע לידיעת התורה וטהרת שמירתה ובדברים הרבה עוד גם למעלה מארץ ישראל". דברי הלוי נכתבו בתגובה לגישותיהם של היסטוריונים כמו א"ה וייס, שניסו למעט ביותר בתורתה הקדומה של יהדות בבל, ראה דור דור ודורשיו ח"ג עמ' 129 ואילך. בתחום אחד הדגישו הבבליים ביותר את מעלתם לעומת בני ארץ ישראל, והיא ייחוסם המשפחתי העדיף, לדעתם, לזה של אחיהם בארץ. ראה קידושין עא, א ועוד.
9. קידושין עב, א; יבמות טז, ב; ליישובי היהודים מחוץ לגבולות בבל המצומצמת ראה: G. Widengren, The Status of the Jews in the Sassanian Empire Iranica Antiqua, vol. 1 (1961) pp. 117-120 והספרות שם. אשר לגאוגרפיה של יהודי בבל, יש לציין במיוחד את ספרו של: J. Obermeyer, Die Landschaft Babylonien im zeitalter des Talmuds und des Gaonats, Frankfurt 1929 .
10. קדמוניות יא 133; השווה קדמוניות טו 14, 39.
11. למשל: קבלת הפנים של הורקנוס השני בבל, קדמוניות טו 14; וכן יישובם של יהודים בבליים בצפון ארץ ישראל בימי הורדוס, קדמוניות יז 23-25, והשווה חיי יוסף 54 על "היהודים הבבליים" בצפון.
12. ראה הלוי, דורות הראשונים ח"א כ"ג מז-עב; כרך ה' 662-704; חלק ב' 162-252. במובן מסוים הולך בעקבותיו גם נויסנר, הטוען כי אם הלל עלה מבבל ללמוד תורה, משמע שלמד מספיק בבבל כדי לדרבנו להמשיך בארץ!
13. תנא אחר שמוצאו מן הממלכה הפרתית הינו נחום המדי, אך גם מאישיותו אין להסיק לגבי לימוד התורה בבבל.
14. וראה אלון, תולדות היהודים ח"א עמ' 151 לניתוח מסורת זו.
15. ואמנם כבר בימי הבית הזכירו את בני גלות בבל ומדי במפורש, באיגרות ששלחו מארץ ישראל לתפוצות להודיע על עיבור השנה; ראה תוספתא סנהדרין פ"ב ה"ו; ירושלמי שם פ"א יח ע"ד ובבלי יא, ב; מדרש תנאים עמ' 176; וראה אלון שם, עמ' 150.
16. ראה י"ג אפשטיין, מובאות לספרות התנאים עמ' 570.
17. "הלכתא דבבלאי" נזכרו גם בבראשית רבה לג, ג (מהד' תאודור-אלבק 306) כאותן הלכות שלימד רבי חייא את רב במשך שלושים הימים שהיה נזוף לפני ר' יהודה הנשיא. לעניין כולו ראה אפשטיין, מבואות לספרות התנאים עמ' 168-171, וכן דבריו על משניות וברייתות בבליות, ב"מבוא לנוסח המשנה", 171 ואילך. לאחרונה דן בעניין זה גם א' גולדברג, המנסה להוכיח כי כבר בהגיע משנת רבי לבבל, נאלצו שם להידחק כדי לפרשה במסגרת ההלכה הבבלית שכבר היתה קיימת. ראה תרביץ שנה מ' (תשל"א) עמ' 144 ואילך.
18. שנת עלייתו לשלטון של ארדשיר הראשון נעה אצל ההיסטוריונים בין השנים 224 ו-227.
19. על הממלכה הססאנית ראה: Christensen, Sassanid Persia, CAH vol. xii, pp.109-137; R. N. Frye, The Heritage of Persia, ch. 6: Heirs of the Achaemenids וכן: אלון, תולדות היהודים ח"ב עמ' 162-168.
20. אצל שבור הראשון כבר מופיע הכינוי: shahan shah Eran ut Aneran כלומר מלך המלכים גם של איראן וגם מחוץ לאיראן.
21. כזה היה קרטיר, כהן גדול מימי שבור הראשון ובעל עמדה מרכזית בימי בהרם השני (276-293), והאחראי לרדיפות דת אכזריות שבהן נפגעו גם יהודים. ראה ספרות עליו: Widengren, The Status etc., p. 127 n.2 וכן ספרו הנ"ל של פריי, עמודים 209-213.
22. מועד קטן כו, א, על שבור המל שהרג שנים עשר אלף יהודים במזקה. ידיעה זו נמסרה על פי הבבלי לאמורא שנואל, והדבר עורר בעיה שכן לפי איגרת רש"ג מת שמואל בשנת 254, ואילו מזקה שבקפדוקיה, כשאר אסיה הקטנה, הותקפה על ידי שבור רק בשנת 260. לסיכום דברי החוקרים בנקודה זו ראה נויסנר, ח"ב עמ' 46-47 והערה שם.
23. ואמנם היחס מצד המלכים הססאניים כלפי היהודים שפיר הרבה לעומת יחסם לשאר המיעוטים ובייחוד כלפי הנוצרים. ראה על כך להלן, וכן במאמר של נויסנר ב: Hebrew Union College Annual, vol. xliii (1972) , pp.77-102: Babylonian Jewry ans Shapur ii's Persecution of Christianity .
24. בדפוסי התלמוד נוסח הפוך: עד האידנא הוד פרסאי... והשתא איכא יוונאי, ואולם הנוסח הנכון הוא ככתב יד מינכן שהבאנו (וראה דקדוקי סופרים). ומעניינת גם ראייתה של שושלת הארשקים כ"מכולתא דיונאי". נוסח מקביל לסיפור נמצא בהלכות פסוקות, מהדורת ששון פה, א.
25. ראה תענית כד, ב - על אדם שהומת כתוצאה ממלקות בבית דינו של רבה, ותגובת השלטונות. בדומה לזה ראה ברכות נח, ב, אבל השווה אלון, תולדות היהודים ח"ב 113.
26. יבמות סג, ב; ב"ב נח, א גם: ההוא אמגושא דהוה חטיט שכבי וכו'.
27. במאה השלישית עדיין נעשו נסיונות למשוך את הנוצרים לעבר דת פרס באמצעות הדת המניכאית. שבור הראשון תמך במייסד הדת, מאני, ובדעתו היה למזג יסודות מן הנצרות עם אלה של דת זרואסטר והבודהיזם. ואולם לאחר מותו של שבור נהרג מאני בימי הריאקציה המזדאית בניצוח של הכהן הגדול קרטיר.
28. על פגיעות ביהודים, בודהיסטים, נוצרים ועוד, מתפאר קרטיר בכתובת הידועה: Ka'ba of Zardušt. ראה מאמרו הנ"ל של וידנגרן, עמ' 130.
29. בבא בתרא ח, א; תענית כד, ב; בבא בתרא י, ב; זבחים קטז, ב; נדה כ, ב;
30. בבא מציעא פו, א; הדבר אירע לפי רב שרירא גאון בשנת 320, ואילו לפי סדר תנאים ואמוראים בשנת 330 או 334.
31. כתובות סא, א; זבחים יט, א; בקשר לכך מעניין התרו של רב אשי למכור נשק לפרסיים כיון "דמגנו עילוון" (שמגינים עלינו). עבודה זרה טז, א.
32. שמא בנה של המלכה היהודית בת ראש הגולה?
33. אגרת רב שרירא גאון עמ' 94-95; סדר תנאים ואמוראים, מהד' נויבאור עמ' 184. לפי רב שרירא גאון התפללו ראשי הישיבה "ובלע תנין את יזדגרד המלך בבית משכבו ובטל השמד" (עמ' 96).
34. סדר תו"א שם; אגרת רש"ג עמ' 97; סדר עולם זוטא, מהד' נויבאור עמ' 76; גרץ סבור כי בעקבות רדיפה קיצונית זו החלו היהודים להגר מבבל לאיזור ערב והודו, ראה דברי ימי ישראל, מהדורת שפ"ר ח"ב עמ' 452.
35. עליו ועל תנועת ראה: O. Klima, Mazdak, Prague 1957 ואילו השפעת מזדק על היהודית נסקרת במאמרו של הנ"ל: Mazdak and die Juden, Archiv Oriental xxiv (1956) pp. 420-431 ; ראה גם: Y. A. Solodukho, The Mazdak Movement and Rebellion of the Hebrew Population בתוך: Soviet Views of Talmudic Judaism, Leiden 1973 .
36. יש הסבורים (פונק, קלימה ואחרים) כי יהודים לא יכלו לתמוך ביסודות הדת המזדקית, ולכן נרדפו בידי הכת החדשה והמלך עד הדחתו. וידנגרן לעומתם רואה בפגיעות ביהודים רק תוצאת לוואי, ויתכן כי היהודים אף תמכו במלך כנגד כוהני הדת המזדאית, שונאיהם המסורתיים. על כל פנים לאחר שובו של קובד לשלטון מצאנו חיילים בצבאותיו (ראה הספרות אצל וידנגרן במאמרו הנ"ל עמ' 145).
37. סדר עולם זוטא עמ' 76.
38. ראה ח' ז' הירשברג, מר זוטרא ראש הסנהדרין בטבריה, בתוך: כל ארץ נפתלי, קובץ הכינוס הכ"ד לידיעת הארץ, ירושלים תשכ"ח. ופונק בספרו הנ"ל בגרמנית ח"ב עמ' 143.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok