לאחר חורבן ירושלים ובית המקדש השני (בשנת 70 לספירה) לא היה אפשר לקיים את המנהג של עלייה לרגל והבאת ביכורים לבית המקדש. זאת ועוד: הגלות שבאה בעקבות החורבן ניתקה את עם ישראל מעבודת האדמה בארץ ישראל. וכך איבד חג השבועות את אופיו החקלאי וקיבל תוכן חדש – חג מתן תורה.
בתקופת התלמוד, במהלך הקביעה של הלוח העברי, נקבע גם התאריך לחג השבועות – ו' בסיוון – כתאריך המציין את זמן מתן תורה: "בשישה בחודש [סיוון] ניתנה תורה" (תלמוד בבלי, מסכת יומא דף ד עמ' ב). במקרא עצמו אין לחג ציון תאריך (חודש ויום), אך בספר שמות מסופר שבני ישראל הגיעו להר סיני "בחודש השלישי" – הוא חודש סיוון.
(תזכורת: החודש הראשון לפי הלוח הקדום הוא חודש האביב, חודש ניסן, שבו יצאו בני ישראל ממצרים).
 |
חג הפסח וחג השבועות |
לקשר שבין חג השבועות לחג הפסח יש במקרא בעיקר
משמעות חקלאית: חג הפסח הוא חג האביב ואילו חג השבועות הוא חג הקציר (והביכורים). אבל כבר במקרא יש לקשר שבין שני החגים
משמעות היסטורית ולאומית: פרשת הביכורים, שאותה נהגו לקרוא בבית המקדש בטקס הבאת הביכורים, כללה את תמצית ההיסטוריה של עם ישראל – את הירידה של יעקב ובניו למצרים, את השעבוד של בני ישראל במצרים ואת יציאת מצרים, עד לחזרה לארץ ישראל ולחובת הבאת הביכורים (דברים פרק כו פס' 11-1).
שינוי אופיו של חג השבועות, מחג הקציר והביכורים לחג מתן תורה, חיזק והבליט את הקשר ההיסטורי והלאומי שבין חג הפסח לחג השבועות;
בין יציאת מצרים ובין מעמד הר סיני ומתן התורה. וחמישים הימים – שבעת השבועות – שבין פסח לשבועות קיבלו משמעות היסטורית, כתחליף לתוכן החקלאי שאיבד את משמעותו בתקופת הגלות.
|
חג שבועות - עצרת |
בתקופת המשנה והתלמוד נוסף לחג השבועות שם נוסף –
עצרת. שם זה מחזק את הקשר שבין חג הפסח לחג השבועות: חג השבועות נחשב לסיום, ליום האחרון, של חג הפסח – כפי שחג
שמיני עצרת הוא היום האחרון של סוכות.
לקריאה נוספת בלקסיקון לתרבות ישראל:
חג השבועות
