רב (אבא בר איבי) מחבר: יחזקאל כהן

חזרה3

תקופת האמוראים

"רבי ורבי נתן סוף משנה" (בבלי, בבא מציעא פ"ו ראש ע"א). דורו של רבי נתן (פרטים עליו בדיון אודות רבי מאיר) ובעיקר דורו של רבי יהודה הנשיא שלאחריו, מסיימים את תקופת היווצרות המשנה, בה כלולים דברי התנאים.

מותו של רבי, בערך בשנת 220 למניין הנוצרים, מסמן סיומה של תקופה זו, שראשיתה מאות שנים קודם לכן. ראשיתה של התקופה קשורה באישיותו של שמעון הצדיק, שחי כמאתיים שנים לפני תחילת המניין הנוצרי, כמה עשרות שנים לפני פרוץ מרד החשמונאים בסורים-יוונים ובמתייוונים. בימי הבית השני הוא הראשון מאנשי ההלכה והאגדה הידוע בשמו. (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ב'). מכאן מגיעים אנו למסקנה כי תקופת המשנה נמשכה 400 שנים בקירוב.

יש ראיות לדבר, כי ההלכה והאגדה, כלומר התורה שבע"פ, ראשיתן בימי המקרא ונראה שהלכות מסוימות, שנתגבשו בתקופת המשנה, שורשיהן נעוצים בתקופת המקרא. דעה זו באה לידי ביטוי במדרש הלכה לספר ויקרא בלשון זו: "והתורות –מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל, אחת בכתב ואחת בעל-פה" (ספרא, פרשת בחוקותי, סוף פרק ח').

אולם עיקר הספרות התנאית הידועה לנו נוצר מימי הלל הזקן ואילך, כלומר, מסוף המאה הראשונה לפני תחילת המניין הנוצרי. יש המגבילים בשל כך את תקופת המשנה לתקופה שבין הלל הזקן לבין נכד נינו, הוא רבי יהודה הנשיא, ומעמידים אותה על כ-250 שנים.

החכמים שחיו ופעלו לאחר ימי רבי יהודה הנשיא נקראים "אמוראים". בבואנו לקבוע את סיומה של התקופה, עלינו להבחין בין סיומה בארץ-ישראל לסיומה בבבל. התלמוד הארץ-ישראלי, הנקרא כרגיל 'תלמוד ירושלמי', נחתם בערך בשנת 400 למניין הנוצרים. התלמוד הבבלי נחתם כמאה שנה מאוחר ממנו, בערך בשנת 500 למניין הנוצרים.

המשא-ומתן ההלכתי של האמוראים מתבסס על המשנה התנאית. הם מפרשים את המשנה ומבהירים אותה. הם קובעים עמדה הלכתית ודנים בבעיות זמנם המצויות במשנת התנאים. להוכחת דבריהם או כדי לפרשם הם מביאים דברי תנאים, שרבי יהודה הנשיא לא הכניסם למשנה שערך. דברים אלו נקראו "ברייתא", כלומר, משנה חיצונית, משנה שלא נכללה בקובץ של רבי יהודה הנשיא ונשארה מחוצה לו.

אחת המשימות החשובות ביותר של האמוראים היתה ההכרעה בהלכה. כשבאו לידם מחלוקות בין תנאים בהלכה, קבעו, על פי מערכת כללים מסוימת, הלכה כמי.

התלמוד הירושלמי קטן בכמותו מהתלמוד הבבלי והוא מגיע רק לכדי שליש ממנו. חסרים בו סדר קודשים וסדר טהרות (פרט למשנת נידה). לעומת זאת, יש בתלמוד הירושלמי תלמוד (=גמרא) לכל סדר "זרעים", בניגוד לתלמוד הבבלי, החסר תלמוד לסדר זה. אורכו של התלמוד הבבלי נובע מהדיונים הארוכים בכל סוגיא וסוגיא, בהשוואה לאורך הדיונים בתלמוד הירושלמי.

שפת שני התלמודים היא עברית וארמית. הארמית של התלמוד הבבלי שונה מזו של התלמוד הירושלמי, שכן זו ארמית בניב בבלי ואילו הארמית של התלמוד הירושלמי היא בניב ארץ-ישראלי. כאמור, נתחברה המשנה, המהווה בסיס לדיונים בתלמוד, בארץ-ישראל. לא תמיד ידעו בבבל פירוש המלים במשנה, ולכן יש בתלמוד הבבלי דיונים לשוניים שמטרתם לעמוד על המשמעות המדויקת של מלה זו או אחרת במשנה, כדי לרדת לסוף דעתה של המשנה.

דברי האמוראים הגיעו לידינו גם בקבצים אחרים מחוץ לתלמודים.

בבל

מימי רב, מראשית ימי האמוראים, מתגלית לעינינו בבבל יהדות גדולה בחומר, ומה שחשוב יותר – בתורה ובמצוות. כמה עשרות שנים לפני ימי רב, ואין צריך לומר מאות שנים קודם לכן, אין אנו מכירים את יהדות בבל כמרכז תורני חשוב וגדול. לכן יש הסבורים שרב הוא שחולל את המהפכה הדתית-רוחנית ביהדות בבל, הוא שיצר יש מאין בתחום הרוחני-תורני.

מסקנה זו אינה ברורה ומובטחת. אילו היינו יודעים במדויק את שהתהווה ביהדות בבל לאורך ימי הבית השני ובעיקר בתקופת המשנה, ואף-על-פי-כן לא היינו שומעים על גדולי תורה ולימוד תורה, הרי שחייבים היינו לתלות את השינוי המהפכני באישיותו של רב (ואף בשמואל, חברו ובן דורו, שחי בבבל. עליו באריכות בדיון המוקדש לאישיותו ולמעשיו). אולם הידיעות שבידינו על יהדות בבל בתקופה האמורה הן מעטות וקטועות. מכאן למסקנה, שהיו בבבל מרכזי תורה אף לפני ירידת רב אליה, אלא שמרכזים אלו לא היו גדולים באיכותם, ראו עצמם כפופים לארץ-ישראל ולתורתה ולא יצרו יצירה מקורית, אלא למדו ולימדו את שיצרו חכמי ארץ-ישראל והעמידו מעט מאוד אישים גדולים.

ההיסטוריה של יהדות בבל מתחילה, בעיקרה, עם הגלויות שהגלו הבבלים סמוך לחורבן הבית הראשון. כאשר בשנת 539 למניין הנוצרים הירשה כורש מלך פרס – שניצח את הבבלים ומשל בבבל וביהודיה – ליהודים לעלות לירושלים, לא עלו כל הגולים. בכל העליות מבבל בראשית תקופת הבית השני, עלו פחות מ-50 אלף יהודים. אין ספק שמספר הגולים היה רב יותר ממספר העולים ובמשך עשרות שנות הגלות גדל מספרם. היהודים שנותרו בבבל היוו את היסוד ליהדות בבל.

יש בידינו כמה רמזים לקיום מרכזי תורה בבבל, בעיקר בתקופת התנאים. הלל הבבלי תפס מקום מרכזי בהנהגה היהודית בארץ-ישראל. העובדה שיהדות בבל העמידה אישיות כה גדולה אינה מוסברת אלא בכך שהיו בבבל מרכזי תורה והיתה בה מסורת של לימוד תורה.

בתקופה הסמוכה לחורבן הבית השני מוצאים אנו בנציבין שבבבל את התנא רבי יהודה בן-בתירא, העומד בקשר הדוק עם חכמי ארץ-ישראל. בשמו קשור מעשה מעניין:

מעשה בנוכרי אחד שהיה עולה ואוכל פסחים בירושלים. בא לפני רב יהודה בן בתירא.
אמר לו (הנוכרי): נאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות, י"ב מ"ג) ונאמר: "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות, י"ב מ"ח. שני הפסוקים אוסרים לשתף נוכרי באכילת קורבן הפסח), ואני הרי אוכל מן היפה שביפה! (הנוכרי מספר לרבי יהודה בן-בתירא שהיה בירושלים בפסח ואכל מקורבן פסח למרות האיסור).
אמר לו רבי יהודה בן בתירא: ומאליה הלעיטוך? (חלב המצוי בזנב הכבש והאסור באכילה).
אמר לו: לא.
אמר לו: כשתעלה לשם אמור להם: הלעיטוני מן האליה. כשעלה לשם אמר להם: מאליה הלעיטוני.
אמרו לו: מה אתה אומר?! אליה לגבוה עולה! (האליה מוקרבת על גבי המזבח לשמיים ואינה מאכל לבני-אדם).
אמרו לו: מי אמר לך כך? (מי יעץ לך לבקש חלק מהאליה?).
אמר להם: רבי יהודה בן בתירא אמר לי.
אמרו: מה זה לפנינו? (מי הוא?) בדקו אחריו ומצאוהו שנכרי והרגוהו.
שלחו לו לרבי יהודה בן בתירא: שלום לך, רבי יהודה בן בתירא שאתה בנציבין – ומצודתך פרוסה בירושלים. (אף-על-פי שהוא עצמו בבבל הרי מצודתו, כלומר שלטונו, מגיעה עד ירושלים, שהרי בזכותו תפסו חכמי ירושלים את הנוכרי מבבל; מארמית. בבלי, פסחים ג'-ע"ב).

בימים שלאחר מלחמת בר-כוכבא משמש רבי נתן, חכם בבלי, אב-בית-דין בסנהדרין ליד רבן שמעון בן גמליאל, הנשיא בן ארץ ישראל. מינוי זה מתבאר, בין השאר, כרצון לשתף את יהדות בבל בהנהגת יהדות העולם, שמושבה בארץ-ישראל. בדור הבא, מוצאים אנו את רבי חייא הבבלי, דורו של רב, לצד רבי יהודה הנשיא.

גדלותם התורנית של האישים הללו מלמדת על קיומם של מרכזי תורה בבבל לאורך כל התקופה. אין בכך כדי להמעיט מגודל מפעלו של רב, שכן מדורו והלאה הופכת בבל למרכז אדיר לתורה וחוכמה המתמודד בהצלחה מרובה עם המרכז בארץ-ישראל.

עלייתה של יהדות בבל נעוצה במצב הפוליטי, שנתהווה בארץ-ישראל בעקבות כשלון מלחמת בר-כוכבא והגזירות על קיום מצוות התורה, שנגזרו בעקבות הניצחון הרומאי. המציאות הפוליטית הקשה כרוכה היתה במציאות כלכלית חמורה. יהודי ארץ-ישראל התחילו לרדת מן הארץ, כשחלק נכבד מהם שם פעמיו לגולה הגדולה היחידה החיה מחוץ לתחומי האימפריה הרומאית – האימפריה המתנכלת ליהודי העולם – על רקע המאורעות בארץ-ישראל. כך קיבלה יהדות בבל תגבורת בחומר וברוח. מסתבר, שתגבורת זו הגיעה לידי ביטוי ברור כמאה שנים לאחר מלחמת בר-כוכבא בימי רב.

במאה השלישית למניין הנוצרי, כלומר, בימי רב, נתונה היתה האימפריה הרומאית, במשבר מדיני וכלכלי חמור שנמשך עשרות שנים. משבר זה לא פסח על ארץ-ישראל, בהיותה חלק מהאימפריה הרומאית. מלכים בני יומם, שעלו וירדו במהירות, הציקו ליהודי ארץ-ישראל. המשבר הכלכלי הביא בעקבותיו רעב, ושוב ירדו רבים וטובים מארץ-ישראל לבבל.

באין קמח, קשה היה ליהדות ארץ-ישראל לשמור על בכורתה ועל גדולתה בתורה, אך בראשית ימי האמוראים, עדיין עומדים זה בצד זה שני המרכזים הגדולים. בהמשך תקופת האמוראים יורדת קרנה של ארץ-ישראל, מתמעטים בה גדולי התורה ובבל תופסת את מקומה ומנהיגה את העולם היהודי.

לאחר ימי האמוראים נשואות עיני העם היהודי בתפוצותיו אל המרכז הבבלי. בכך מוסברת העובדה שהתלמוד הבבלי גבר על התלמוד הירושלמי.

רב עד ירידתו לבבל

"רב" הוא כינויו של החכם רבי אבא בר איבו, בדומה לכינוי שכונה רבי יהודה הנשיא – "רבי". רב כונה גם "אבא אריכא" כלומר, אבא (שמו) הארוך, שכן היה גבה קומה: "רב ארוך בדורו היה, ורב יהודה מגיע לכתפו" (ולא יותר; בבלי נדה, כ"ד ע"ב).

רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ-ישראל לא נחה דעתו כשהיה שומע שמכנים את רב "אבא אריכא", שכן ראה בכך זלזול:

כשעלה אוסי בר הני לארץ-ישראל פגע (פגש) בו רבי יוחנן, אמר לו: מי ראש ישיבה בבבל? אמר לו: אבא אריכא.
אמר לו: אבא אריכא אתה קורא לו! (בכעס) זכורני, כשהייתי יושב לפני רבי (רבי יהודה הנשיא) שבע עשרה שורות אחורי רב (התלמידים בישיבה ישבו בשורות קבועות מול חכמי הישיבה, על פי גדלותם בתורה. רבי יוחנן, שהיה צעיר מרב, ועדיין קטן בתורה, ישב בריחוק שבע עשרה שורות מרב, כשהוא רואה את עורפו ואת פני רבי יהודה), ויצאו ניצוצות אש מפיו של רב לפיו של רבי ומפיו של רבי לפיו של רב, ולא הייתי יודע מה הם אומרים – ואתה אבא אריכא קורא לו!

(הויכוח בדברי תורה בין רב לרבי היה לוהט, עמוק וקשה; כביכול יצאו מפיותיהם ניצוצות אש. רבי יוחנן מעיד על עצמו, ללא בושה, שלא הבין את המשא-ומתן ההלכתי ששמע, כלומר, גדול הוא רב, וכיצד זה מעז איסי בר הני לכנותו בכינוי שאינו לכבודו?! בבלי, חולין, קל"ז ע"ב).

רב היה אדם יפה תואר. קומתו ויופיו השאירו רושם רב. מתוך המקור הקודם (חולין, קל"ז ע"ב) נמצאנו למדים, שרב למד תורה מפי רבי יהודה הנשיא. במשך הזמן התקדם רב והגיע לדרגה שאיפשרה לו להגיד שיעור בתורה באוזני החכמים ובראשם רבי (בבלי, יומא, פ"ז ע"א-ע"ב). רב אף צורף לסנהדרין והשתתף בהכרעותיה (גיטין נ"ט ע"א-ע"ב; סנהדרין ל"ו ע"א).

למרות זאת החליט רב לרדת לבבל. הסיבות לירידתו אינן ידועות; לעומת זאת ידועה לנו השנה בה ירד לבבל, שנת 219 למניין הנוצרים, בהיות רבי יהודה הנשיא בחיים. (ידיעה זו מופיעה באיגרת של רב שרירא גאון, ראש ישיבת פומבדיתא הבבלית, שחי שם במאה העשירית למניין הנוצרים, לפני כאלף שנים. הוא כתב חיבור הנקרא "איגרת רב שרירא גאון", בה הסביר את תולדות הספרות התלמודית והמדרשית).

רב יורד לבבל כשהוא מוסמך רק באופן חלקי: "כשירד רב לבבל אמר לו רבי חיא (דודו של רב) לרבי: בן אחותי יורד לבבל, יורה? (האם אתה מסמיך אותו להוראת התורה?) – יורה. (תשובת רבי). ידין? – (האם אתה מסמיכו לדיינות?) – ידין (תשובת רבי חיובית). יתיר בכורות? – אל יתר". (בעניין היתר בכורות עיין בדיון על רבי יהודה הנשיא; בבלי, סנהדרין ה', ע"א). שוב, אין אנו יודעים מדוע אסר רבי על רב את שהתיר לאחר, שכנראה היה קטן בתורה מרב ואף הוא ירד לבבל – רבה בר חנה, שאף הוא היה קרובו של רבי חייא. התלמוד הבבלי, בשעה שהוא מביא עובדה זו, מביע את פליאתו ומעלה כמה השערות, אלא שאין בהן תשובה המניחה את הדעת.

רב לא ויתר על היתר בכורות. לאחר מות רבי ועליית בנו, רבן גמליאל ברבי, על כס הנשיאות, פנה אל הנשיא החדש וביקשו שיסמיכו להתיר מומי בכורות: "כשמת רב בקש מבנו מומי בכורות. אמר לו: איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא" (ירושלמי, חגיגה, פרק א', הלכה ח').

רב בבבל והקמת הישיבה בסורא

כשהגיע רב לבבל, לא נתקבל באהדה על-ידי ראשיה וחכמיה. קרנא, מדייני בבל, נשלח על-ידי שמואל, גדול הדור בבבל, לבחון את רב בלמדנות:

הלך (קרנא) ומצא את רב. אמר: מנין, שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה? אמר לו: שנאמר: 'למען תהיה תורת ה' בפיך' (שמות י"ג ט') – מן המותר בפיך (מבהמה הכשרה לאכילה). מנין לדם שהוא אדום? שנאמר: 'ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם' (מלכים ב', ג', כ"ב). אמר לו (רב לקרנא): מה שמך? אמר לו: קרנא. אמר לו: יהי רצון שתצא לך קרן בעיניך (בבלי, שבת, ק"ח ע"א).

רב כעס על חקירה ודרישה זו וראה בה עלבון ופגיעה. יש להניח ששמו הגיע גם לבבל, שהרי היה חבר בסנהדרין ומגדולי תלמידיו של הנשיא בארץ-ישראל. הבחינה באה להפגין ולהדגיש שחכמי בבל אינם מסתמכים על המעמד שקנה לו בארץ-ישראל והם מבקשים לבודקו כביכול היה תלמיד צעיר.

רב הגיע לידי התנגשות גם עם ראש-הגולה, המנהיג הפוליטי של יהדות בבל: "רב, מינהו ראש הגולה אגרונימוס (מפקח על המסחר בשווקים) והיה מלקה (את העבריינים) על המידות ולא על השערים (ראש-הגולה דרש ממנו לפקח על הסוחרים ולבדוק אם אינם מרמים את הקונים במשקל ובמידה ואם אינם מפקיעים את המחירים וגובים מחיר גבוה מהמותר. רב סבור היה שתפקידו לפקח על המידות בלבד), וחבשו ראש הגולה" (על שסירב לפקח גם על המחירים; ירושלמי, בבא-בתרא, פרק ה', הלכה ה').

בתחילה שהה רב בעיר הבבלית נהרדעא. לאחר זמן עבר לעיר אחרת, סורא, ובה הקים ישיבה. ישיבת סורא הפכה למרכז תורני גדול, בו למדו אלף ומאתיים תלמידים. על הישיבה אמר רבי אלעזר: " 'ואהי לכם למקדש מעט' (יחזקאל, י"א ט"ז) – זה בית רבנו שבבבל" (בבלי, מגילה, כ"א ע"א).

רב כדיין ואיש הלכה

בכל ענייני איסור והיתר – הלכה כרב. מבחינת התקופה בה חי, לא היה רב "תנא", שכן כבר נסתיימה תקופת התנאים והוא שייך לתקופת האמוראים; אולם בגלל גדולתו וקירבתו לתקופת התנאים – הוא חי במחיצת תנאים ולמד מפי מסדר המשנה – ראוהו הדורות שלאחריו כתנא. פעמים רבות מופיע בתלמוד הכלל: "רב תנא ופליג" (כגון, בבלי, ערובין, נ"ו ע"ב). כלומר, רב נחשב בין התנאים, ולכן מותר לו לחלוק על דברי תנאים, דבר שאסור, בדרך כלל, על אמוראים.

להלן מעשה שאירע לרב בשבתו בדין:

מעשה באחד שבא לפני רב, אמר לו: גוי ועבד הבא על בת ישראל, מהו?
אמר לו: הולד כשר.
אמר לו: תן לי בתך. (השואל עצמו היה בן לגוי, או לעבד, שהולידו מבת ישראל. מאחר שרב פסק שהבן יהודי כשר, מבקש הוא לשאת את בתו של רב).
אמר לו: לא אתן לך. (הסיבה לסירובו אינה ידועה, אך מהמשך הסיפור מתברר שחשדו ברב, שאף-על-פי שפסק שהבן יהודי כשר, העדיף שלא לתת לאדם כזה את בתו).
אמר שימי בר חייא לרב: הבריות אומרות: "גמלא במדי אקבא רקדא – הא קבא והא גמלא והא מדי, ולא רקדא! (דבריו הם פתגם עממי: מספרים שגמל במדי (שם מדינה) יודע לרקוד על קב (יחיד של קביים). כלומר, תופעה שלא תאומן. הנה קב והנה גמל והנה מדי ואינו רוקד. כלומר, הרוצה לשקר ירחיק עדותו. לגבי רב פירוש הדבר: כל עוד צריך היית לפסוק עבור אחרים, פסקת שאדם זה יהודי כשר ויכול הוא לשאת בנות יהודיות; אולם ברגע שהוא מבקש לישא את בתך שלך אתה נרתע, למרות פסק-דינך הברור).
אמר לו (רב לשימי בר חייא): גם אילו היה כיהושע בן נון לא הייתי נותן לו בתי.
אמר לו: אילו היה כיהושע בן-נון, אם מר לא יתן לו, אחרים יתנו לו (שכן רבים רוצים להתחתן באישיות כאישיותו של יהושע בן-נון), זה – אם מר לא יתן לו, אחרים לא יתנו לו (שאין לו סגולות מיוחדות והוא בן עבד או גוי; מארמית. בבלי, יבמות, מ"ה ע"א).

בפסק-דין אחר גילה רב הבנה רבה לנפש העני:

רבה בר-חנה, שברו לו סבלים חבית יין. נטל מהם גלימותיהם (כפיצוי על החבית ששברו, שכן כסף לא היה לסבלים העניים). באו ואמרו לרב.
אמר לו (רב לרבה): החזר להם בגדיהם.
אמר לו: כך הדין?
אמר לו: הן, 'למען תלך בדרך טובים' כתוב (משלי, ב', כ'). נתן להם גלימותיהם.
אמר לו (הסבלים לרב): עניים אנחנו טרחנו כל היום ורעבנו ואין בידינו כלום.
אמר לו: לך, תן להם שכרם.
אמר לו: כך הדין?
אמר לו: הן, "וארחות צדיקים תשמור" (הפסוק ממשלי, ב', כ'; בבלי, בבא-מציעא, פ"ג ע"א).

רב ובני ביתו

רב היתה אשתו מצערתו. כשאמר לה: עשי לי עדשים – עשתה לו פולים. פולים – עשתה לו עדשים. כשגדל חייא בנו, היה מהפך לה דברי אביו. (כלומר, כשרצה רב פולים, אמר חייא בשם אביו לאמו: עשי עדשים; היא כדרכה הפכה את דבריו, כדי להכעיס את רב, ועשתה פולים ובכך זכה רב ונתמלאה בקשתו). אמר רב לבנו: הוטבה אמך. אמר לו: אני הוא שהפכתי לה את דבריך. אמר לו: זוהי שהבריות אומרין: 'דנפק ממך טעמך מלפך' (היוצא ממך מלמדך חוכמה. התכוון לומר, שהיה עליו לעשות כפי שעשה בנו, לבקש מאשתו את שאינו רוצה ויזכה במה שהוא רוצה; אך לא עלה על דעתו, מה שעלה על דעת בנו). אף-על-פי-כן, לא תעשה כך, שנאמר: 'למדו לשונם דבר שקר' (ירמיהו, ט', ד'; המעשה הזה יש בו משום שקר והוא מרגיל את האדם לדברי שקר; יבמות, ס"ג ע"א).

אף שהיה רב עסוק בצורכי הכללי ועמד בראש ישיבה גדולה, מצא פנאי להתמסר לבניו. איבו וחייא, בניו, היו שונים זה מזה בכושרם הלימודי. לכל אחד מהם יעץ עצות מתאימות:

אמר לו רב לאיבו בנו: יגעתי בך בהלכה ולא עלתה בידי בוא ואלמדך בדרך-ארץ (ענייני מסחר): עד שהחול על רגליך מכור מכרך. (מכור סחורתך מייד עם הגיעך למקום יישוב ואל תדחה זאת לאחר זמן. החול שעליו הוא אבק הדרכים). כל דבר מכור ותתחרט, חוץ מן היין – מכרהו ולא תתחרט (בשאר סחורות יש מקום לחרטה בשעה שרואים שמחירן עלה לאחר המכירה, אבל היין לא כן, שאם משהים אותו הוא עשוי להחמיץ). התר כיסך ופתח שקך (הכיס הוא ארנק הכסף והשק – מקום הסחורה. רב מייעץ לבנו לתת את הסחורה רק לאחר קבלת הכסף; מארמית. בבלי, פסחים, קי"ג ע"א).

רב נתן עצות בענייני הנהגות העולם גם לחבריו החכמים:

"אמר רב לרב אסי: לא תדור בעיר שאין הסוס צונף (צוהל, משמיע קולו) בה, ואין הכלב נובח בה. (אם הסוס אינו צוהל והכלב אינו נובח, פירושו שאין בעיר כלבים וסוסים. הכלבים והסוסים מזהירים מפני אויבים ומפני גנבים החודרים אל העיר. בהעדרם השמירה על העיר אינה יעילה וקיימת סכנה לרכוש ואף לחיים). ולא תדור בעיר שראשה רופא" (ראש העיר צריך להקדיש את כל זמנו לענייני העיר ולצרכיה. הרופא, בהיותו טרוד בענייני רפואה ומחלות, אנו פנוי די הצורך לעסוק בצורכי העיר ולכן הם מוזנחים; בבלי, פסחים, קי"ג ע"א).

לרב כהנא אמר כך: "הפוך בנבלה ולא תהפוך בדברים (הטיפול בנבלה, גופת חיה או בהמה שמתו, הוא עיסוק בזוי, אולם לדעת רב מוטב לעסוק בכך מאשר להפוך (לעסוק שוב ושוב) בדברים בטלים. על-ידי השוואה זו רצה להדגיש את הביזיון שבעיסוק בדברים בטלים). פשוט נבלה בשוק וטול שכר ולא תאמר: כהן אני, אדם גדול אני, ושנוא עלי הדבר. (אם אין לאדם פרנסה מכובדת, מוטב שיעסוק בפרנסה שאינה מכובדת ואל יזדקק למתנת בשר-ודם, שכן הפרנסה הבזויה ביותר מכובדת, לדעת רב, מההזדקקות לצדקה; תרגום. בבלי, פסחים, קי"ג ע"א).

רב וארטבן המלך

כשדנו באישיותו של רבי יהודה הנשיא, סיפרנו על קשריו עם "אנטונינוס קיסר". רב, בהיותו בבבל, עמד בקשרי מכתבים עם ארטבן, השליט הפרתי ששלט בבבל בימיו:

ארטבן שלח לרבנו מרגלית יקרה. אמר לו: שלח לי דבר טוב כמותה. שלח לו מזוזה. שלח (ארטבן) ואמר לו: אני שלחתי לך דבר שאין לו שומא (שהוא יקר ביותר, ולכן אי-אפשר להעריכו) ואתה שולח לי דבר השוה פולר אחד (מטבע שערכו מועט)? אמר לו: חפצי וחפציך לא ישוו בה (המזוזה שווה יותר מרכוש שניהם גם יחד), ולא עוד, אלא שאתה שלחת לי דבר שאני צריך לשמור אותו, ואני שלחתי לך דבר שאתה ישן והוא שומר אותך, שנאמר: "בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמר עליך" (משלי, ו', כ"ב; ירושלמי, פאה פ"א ה"א).

"כשמת ארטמן אמר (רב): נתפרדה החבילה" (בבלי, עבודה-זרה, י', ע"ב) ממש כדברי רבי יהודה הנשיא על אנטונינוס לאחר מותו.

רב כמחבר תפילות

מספר תפילות שאנו אומרים בזמנים שונים נתחברו על-ידי רב. התפילה שאנו אומרים בשבת שבה מברכים את החודש (בשבת שלפני היום שבו חל ראש-החודש) חוברה על-ידי רב: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חילוץ עצמות (המתפלל מבקש שמצבו הגופני יאפשר לו לנוע ואל יהיה מרותק למיטתו). חיים שיש בהם יראת חטא (שאם יהיה האדם ירא חטא, לא יבוא לידי חטא), חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה" (בבלי, ברכות, ט"ז ע"ב) רב אמר תפילה זו יום יום בסוף תפילתו.

תפילת אחרת, שחיבר רב בעזרת חברו שמואל, נשתלבה בחלקה בקידוש שאנו אומרים בליל חג שחל במוצאי-שבת: "בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך" (בבלי, ברכות, ל"ג ע"ב).

מותו

מותו עורר אבל כבר בכל יהדות בבל. הוא הובא לקבורה אל עיר מולדתו ולא נקבר בסורא, בה פעל את עיקר פעולתו.