|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ירמיה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
פרק ל"ו נתקבל אצל רוב החוקרים של ספר ירמיהו כסיפור היסטורי אמתי. פרק זה משמש אוצר בלום להבנת דרכי המסירה של חזונות הנביאים מדור לדור בכלל, ולדרכי הגיבוש של ספר ירמיהו בפרט. אולם פה ושם נשמעו דברי בקורת על מהימנות הסיפור שבפרק כמקור היסטורי אוטנטי. ביקורת זו נתעצמה בזמן האחרון32, ולכן רואה אני צורך לדון במפורט על פרק זה, תוך כדי השוואת הסיפור בירמיהו לתופעות דומות בישראל ומחוץ לישראל.
בפרק ל"ו מסופר שהנביא נצטווה לקחת מגילה ולכתוב "עליה את כל הדברים אשר דברתי אליך מימי יאשיהו ועד היום הזה", היינו במשך 23 שנה. המענין שבסיפורנו הוא בכך שזוהי הפעם היחידה בכל ספרות המקרא שנזכרת במפורש כתיבה כוללת של כל דברי הנביא, מראשית הופעתו כמוכיח ועד יום כתיבת המגילה. בצו האלהי לכתוב דברי חזון דומה סיפורנו בפרק ל"ו לצווים דומים בישעיהו ח' (ביחוד ח-טז), לישעיהו ל', ח ולחבקוק ג', ב. וכן נזכרת כתיבת דברי נבואה במקומות אחרים בספר ירמיהו עצמו. ההבדל הוא בכך כי רק בפרק ל"ו הצו לכתוב הוא מקיף וכולל. יתכן שיש בספור שבירמיהו כדי להסביר גם את שני הכתובים הנ"ל בישעיהו. בדומה לירמיהו, מכוונים הדברים בישעיהו לתלמידים-סופרים של הנביא, הכותבים מפיו בדרך של הכתבה. נאמר בישעיהו ל', ח: "עתה בוא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה ותהי ליום אחרון לעד עד עולם". משמעות הכתוב: "בוא" (- בוא לביתך) וכתוב אתם (- יחד עם התלמידים "הרואים והחוזים" הנזכרים בהמשך הכתוב ל', י) דברי התעודה (- החזון) שלך. יש כאן תמונה דומה לישעיהו ח', טז הנ"ל: "צור תעודה חתום תורה בלמודי"33. יש לו לישעיהו תלמידים סופרים, כמו שיש לירמיהו, אולם בניגוד לברוך בן נריה, ידוע-השם, נשארו התלמידים-הסופרים של ישעיהו כולם עלומי-שם. לכל נביא סגנון משלו. בישעיהו מציינת הצרירה והחתימה של מעשה כתב מצב של משבר ביחסי הנביא עם בני עמו שאינם רוצים לשמוע לו, ולכן עומד הנביא ישעיהו להסתגר בקרב בני חברה מצומצמת של תלמידים ולהפקיד בידיהם את אוסף נבואותיו. אוירת משבר קיימת גם בירמיהו. אלא שבניגוד לישעיהו הרוצה לשמור חזונו בתוך חבורה פנימית של תלמידים בלבד, מבקש ירמיהו לתת מהלכים ותפוצה רחבה לחזונו, שייקרא ביום צום במעמד קהל רב למען ישמע העם ו"תפול תחינתם לפני ה' וישובו איש מדרכו הרעה" (ל"ו, ז). לכל נביא גישה משלו, המושפעת מתנאי הזמן.
כלל חשוב בדרכי המסירה של דברי חזון הנביאים נמצא בכתוב ל"ו, ד: "ויכתוב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דבר אליו על מגילת ספר", וכן שם, פס' יז-יח: "ואת ברוך שאלו34 לאמר, הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו. ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו". זהו התאור המפורט ביותר במקרא על נביא המכתיב דברי חזון לסופר-תלמיד, ומכאן בנין אב בפרשת היחסים שבין נביאי-הכתב לתלמידיהם. תמונה זו של נביא מכתיב ("מפיו יקרא אלי") מן הראוי לראותה על הרקע הרחב של תולות מסירת דברי ספרות באמצעות הכתבה. שיטת ההכתבה כשלעצמה היתה נפוצה בימי קדם בבתי האולפן לסופרים35. בעולם התרבות הבבלי והמצרי נפוץ היה המנהג להכתיב לתלמידים דברי כתב. קיימת היתה הבחנה בין דברים שהוכתבו בע"פ ובין העתקים שנעשו מתוך לוח מקורי. לעתים, מציין הסופר בקולופון שדבר פלוני קבל בהכתבה מבלי שראה את המקור36. בקטלוג של שמות מחברים בספרות הבבלית האשורית כתוב שהחכם האכדי האגדתי אדפה כתב חיבור על פי הכתבה37. יש סוברים שבטכניקה של הכתבה לקבוצת סופרים הוכנו בעולם העתיק מהדורות של ספרים38. קיימת קבוצה של חוקרים הרואים את המשורר הומירוס (שהיה חי, לפי הדעה הרווחת, סמוך לזמנו של ישעיהו) כמכתיב את שירתו לקבוצה של סופרים39. קיימת גם מסורת דומה על החוזה והחכם פיתגורס40. בתקופה מאוחרת יותר מוצאים אנו למשל את החכם הפרושי רבן גמליאל ואת פאולוס ושורה שלמה של פילוסופים בעולם התרבות של יון ורומי המוסרים דבריהם באמצעות הכתבה41. מוחמד הכתיב את חזונותיו42. ויש לכך עוד דוגמאות לרוב בתולדות התרבות. תמונה זו של נביא מכתיב, מן הראוי לראותה כהולמת מצבו של איש רוח. קיימת תופעה רווחת שאיש רוח (איש כאריזמטי, מייסד אמונה או מחדש אמונה, נביא ומבקש גדול של אמונה וחכמה וכיו"ב), בהיותו שופע שפע רב, איננו כותב במקרים רבים בעצמו את דבר חזונו והגותו43. ולכן יש שאיש הרוח מכתיב את הגותו לתלמידים-סופרים, ואז משתמרת משנתו בטהרתה המקורית. אולם יש ודבר הגותה של אישיות רוחנית, מן הסוגים שהזכרתי, נמסרת לעתים דור או שנים בעל פה (כגון הסיפורים על הנביאים אליהו ואלישע), עד שקם במרוצת הזמן סופר מקרב התלמידים ומעלה אותה על הכתב, ואז יש והדברים מופיעים משולבים בספורי אגדות מופלאים. לפי החומר המשווה הזה מותר לראות את ירמיהו ואת ישעיהו כמשתייכים למסגרת הרחבה של אנשי רוח המכתיבים דברי חזון לתלמידים-סופרים, ומכאן שסיפור ההכתבה בפרק ל"ו איננו מאורע חד-פעמי אלא היה דבר חוזר ונשנה. ברוך, הביוגרף של ירמיהו, מספר שעקב היות הנביא "עצור"44 (- מנוע) מללכת לקרוא בעצמו את המגילה לפני העם המתקהל בחצר המקדש ביום צום, הטיל תפקיד זה עליו. בתוקף הנסיבות הצטרף התלמיד-הסופר לשכנע את השרים שאמנם כתב את כל הדברים מפיו של הנביא. בכך ניתן לנו להציץ ליחס המיוחד שבין נביא לתלמיד-סופר ויצאנו נשכרים בהבנת דרכי המסירה של חזונות נביאים.
הספור בפרק ל"ו על תלמיד הקורא דברי חזון בכתב נכתב ונשמר בספר ירמיהו שבידינו בגלל התוצאות הדרמטיות שהיו לו. אולם סביר להניח כי הצד הדרמתי של קריאת המגילה שלש פעמים ושריפתה והעתקתה מחדש, היה בו יוצא מן הכלל. עם זאת מעיד הספור על מנהג שהיה רווח בימי קדם שנמצאו תלמידים המחזיקים בידיהם מגילות דברי נבואה45. תלמידים-סופרים או סופרים צעירים, הם שהעתיקו את עיקר המורשה התרבותית של העולם הקדמון46. הסופרים הותיקים עסקו בעניני אדמיניסטרציה ובכתיבת ספרי קנין47. ואילו הצעירים בבתי האולפן לסופרים, הם שעסקו בהעתקת דברי ספרות. וחושבני שגם בישראל קיימת היתה במידה מסויימת תופעה דומה. הנחה זו של מסירת דברי חזון בעיקר באמצעות מגילות כתובות. היא בנגוד לדעת האסכולה הסקנדינבית הדוגלת בדעה שספרות המקרא נמסרה בעיקר בע"פ, וכי רק כתוצאה ממשבר החורבן הועלו הדברים על הכתב. נילסן, נציג אסכולה זו, נאלץ להניח שהסיפור בירמיהו ל"ו מעיד על היוצא מן הכלל הדרמתי, ולא על הכלל. הוא אומר: קרה מקרה שהנביא היה מנוע מלבא בעצמו לחצר בית ה', ולכן הכתיב את דברי הנבואה לתלמידו. המגילה הכתובה שמשה רק כ-credential document או כעזרה לרציטציה לשליח הנביא48. אולם אין נילסן צודק בכך, וכבר הרגישו רודולף49 ומבארים אחרים לירמיהו שלפי המשתמע מן הספור בירמיהו ל"ו, בא לנביא צו אלהי להטיל על ברוך לקרוא מן הכתב, ללא זיקה לעצירתו של ירמיהו. ובכלל, מצויים עוד ספורים על נביאים הכותבים במגילות ספרים; בצדק נדחתה איפוא הנחתו של נילסן בענין זה, ואפשר לקבל מסקנתו של אהלשטרם (Ahisträm) 50 האומר שאין לתפוס את ירמיהו ל"ו כ-Unicum. נדמה לי שאפשר ללמוד מתוך הספור שאילו גם יכול היה ירמיהו עצמו לבוא לחצר בית ה', היה קורא את דברי תוכחתו מן המגילה, כי דברים שבכתב עלולים לעשות רושם חזק על השומעים. יש בדברים שבכתב משום תוספת משקל של אוביקטיבזציה; ולא זו בלבד – קדמונינו האמינו שלדברים שבכתב נודעת השפעה קיימת "לעד עד עולם" (ישעיהו ל', ח).
כל החוקרים רואים בספור שבל"ו פרק נהדר של אמנות ספורית מקראית51. אולם קמו, כאמור, מספר חוקרים לערער את ההנחה שלפנינו בפרק זה ספור אמיתי של עד ראיה. הועלו טענות מטענות שונות נגד המהימנות ההסטורית של הספור, מהן "תמיהות" על חוסר בהירות בספור, ומהן נימוקים ספרותיים. על ה"תמיהות" נמנות טענות כגון: תמיהות כאלה אין בהן ממש. אם נאמר שה' הסתיר את ברוך הסופר וירמיהו הנביא (שם ל"ו, כו) אין לדרוש שדוקא יגלו לנו את מקום המסתור. אולם, נשאלו שאלות הנראות לנו יותר רציניות, כגון: הפסוק "ולא פחדו ולא קרעו בגדיהם המלך וכל עבדיו השומעים את הדברים האלה" (ל"ו, כד) הוא קומנטר ולא ספור. על סמך כל הטענות האלה הגיעו ריצ'ל ומספר חוקרים לכלל מסקנה, שאין כאן ספור עובדתי על מעשה שהיה, אלא יצירה ספרותית בעלת סממנים דרמתיים, שנכתבה מתוך כוונה אופולוגטית של צדוק הדין. הספר מציג את יהויקים כמלך רשע, בניגוד למלך הצדיק יאשיהו, שהתיחס בחרדת קודש כלפי ספר ברית קדום, שנמצא במקדש. נראה לי שרוב ה"תמיהות" אין בהן ממש; אין לנהוג לגבי מספר קדום באמת-מידה של קטגור, החוקר עד עוין. המספר מתאר בפרוט דברים הנראים חשובים בעיניו, כגון מיקומם של הלשכות שבהן ארעו המאורעות, ושמות האישים המעורבים בדבר, והוא נמנע מלהזכיר דברים שנראים היו טפלים בעיניו. כמובן שסיפר על מה שארע בבית המלך, מתוך שמועה חיה, שהגיעה אליו. הטענה הרצינית ביותר על פסוק כד, גם אם נקבלה, יכולה לכל היותר להראות שפרשן דתי בימי גלות בבל הוסיף פסוק זה, על התאור של עד ראיה שמצא לפניו. אולם באותה מידה אפשר גם לומר שהמספר עצמו הוא גם פרשן דתי של המאורעות שארעו בימיו. הכלל העולה בדיון זה הוא, שאפשר לראות את פרק ל"ו בעיקרו כספורו של עד ראייה בן הזמן, וכן יש יסוד לסברה, שהמספר הוא ברוך עצמו.
סבורני שאפשר להמתיק מספר טענות נגד העדויות הביוגרפיות בספר ירמיהו על יסוד התבוננות בטכניקות הספרותיות שהיו נהוגות בקרב הסופרים באשור ובבל בימים ההם. ברוך בן נריה הוא בעל תואר רשמי של סופר. זה יוצא ברור מדברי יהויקים: "ויצוה המלך את ירחמאל בן המלך ואת שריהו בן עזריאל ואת שלמיהו בן עבדאל לקחת את ברוך הסופר ואת ירמיהו הנביא ויסתירם ה'" (ל"ו, כו). המלך אף מקדים את שמו של ברוך הסופר לפני ירמיהו הנביא, כי היה בעל מעמד רשמי, מעמד שלא היה לירמיהו. באותו פרק נזכר ברוך שוב בתואר זה: "וירמיהו לקח מגלה אחרת ויתנה אל ברוך בן נריהו הסופר" (ל"ו, לב). יש להבדיל בין התואר הרשמי "סופר" שנושא ברוך, לבין מידת ההערצה שברוך רוחש לירמיהו הנביא. מסתבר שברוך היה תחילה סופר ורק לאחר מכן הצטרף לירמיהו, ועשהשמוש לצרכי הנביא בידיעותיו כסופר. יש להניח שברוך בן נריה נמנה על משפחת פקידים רמי מעלה ביהודה בימים ההם; מתוך השואה עם הגיניואלוגיות של סופרים באשור ובבל בימים ההם שאסף למברט (Lambert) 52. אפשר ללמוד שלא ברוך בלבד היה סופר, אלא גם אביו ואבי אביו סופרים היו. מאלפת במיוחד השואת מעמדו של ברוך לעומת ארבעה אנשים אחרים הנושאים כמוהו בתואר סופר, הנזכרים בספר ירמיהו: א. גמריהו בן שפן הסופר – שהוא בעל לשכה משלו במקדש, בחצר העליון, פתח שער בית ה' החדש (ירמיהו ל"ו, י). בלשכה זו קרא ברוך את המגילה, ומותר להניח שבעל הלשכה מקורב היה לירמיהו, וכי לא היה זה המקרה היחיד שירמיהו נשא משאו לעם שהתאסף בחצר המקדש בעמדו בפתח לשכת גמריהו. ושוב, בהסתמך על החומר הגיניאולוגי הנ"ל, אפשר לומר שגמריהו גם הוא סופר היה, ולא כפי שטעו מספר מבארים53, בהניחם שהוא היה רק בנו של הסופר שפן. ב. אלישמע הסופר, אשר לו לשכה בבית המלך. הכתוב מתאר גם את הדרך המובילה מחצר בית המקדש, היינו מקום לשכתו של גמריהו, לבית המלך: "וירד בית המלך על לשכת הסופר והנה שם כל השרים יושבים אלישמע הספר ודליהו בן שמעיהו ואלנתן בן עכבור וגמריהו בן שפן וצדקיהו בן חנניהו וכל השרים" (ל"ו, יב). אלישמע הוא סופר המלך, ויש לו מעמד של "סופר המדינה", ואין זה מקרה שבלשכתו מתכנסים שרי המדינה למעין "ישיבת ממשלה"53א. בתעודות אכדיות רשומים לעתים קרובות התפקידים שנושאים בהם הסופרים השונים, סופר המלך או סופרו של מקדש פלוני. כל זה מסייע להבנת הספור בירמיהו ל"ו, המזכיר שני סופרים ושתי לשכות: (א) סופר בית המקדש על כל הכרוך באדמיניסטרציה של המקדש וכנראה גם בהעתקות תורות הכהנים וספרי הברית המקודשים. (לסופרים מעין אלה יכול היה ירמיהו להתכוון באמרו "אכן הנה לשקר עשה עט שקר ספרים" ה', ח); (ב) סופר חצר המלך ממלא תפקיד מעין שר החוץ ונושא באחריות לחילופי האגרות הדיפלומטיות של הממשלה עם ארצות חוץ. הסופרים המלכותיים הם גם הנושאים והמטפחים של ספרות החכמה, בדומה לאנשי חזקיהו מלך יהודה שהעתיקו את משלי שלמה (משלי כ"ה, א). ג. יהונתן הסופר (ל"ז, טו). כאן סופר הוא רק תואר אקדימאי, כי יהונתן ממלא בפועל תפקיד של שר המשטרה ובית-הכלא. ד. סופר שר הצבא המצביא את עם הארץ, (נ"ב, כה) היינו-סופר המגייס לצבא, בדומה ל"משכים בשבט סופר" בשירת המלחמה של דבורה. על דרך חינוכם והשכלתם של סופרים אלה נוכל ללמוד מתוך השואה לסופרים באשור, בבל ופרס בימים ההם54. הסופרים מתחלקים לשני סוגים: 1) טפסרים אכדיים – הללו התחנכו על הלשון והספרות האכדית והשומרית וכתבו ביתדות על לוחות חמר. 2) הסופרים הארמיים – שלמדו לשון וכתב ארמי: הסופרים הארמיים כתבו ברגיל בדיו על גויל, ולעיתים על גומא – פפירוס. לעתים כתבו גם על לוחות עץ מרוחות בשעווה. הכתיבה בדיו על חומרי כתיבה כאלה מחייבת מומחיות רבה. טיבו של חומר הכתיבה הוא שגרם לכך שנשתמרו עד לימינו אלפי לוחות בכתב היתדות. ואילו מעשה-ידיהם של הסופרים הארמיים, שכתבו על חומר בלתי משתמר – אבדו לגמרי במרוצת הזמן55. לפי האמור, אפשר לקבוע שברוך בן נריה – בדומה לארבעת הסופרים האחרים הנזכרים בספר ירמיהו – קבל השכלה כסופר בשתי הלשונות, עברית וארמית. מן המשא ומתן של שרי חזקיהו מלך יהודה, וביניהם שבנא הסופר, עם רבשקה האשורי, יוצא ששני הצדדים שמעו יהודאית וארמית כאחת. מכאן שסופר באזור סוריה וארץ ישראל חייב היה לדעת גם ארמית, נוסף ללשון ארץ מולדתו. מכוח השכלתו ומוצאו ורקעו החברתי יכול היה ברוך לשרת, בדומה לארבעת עמיתיו הנ"ל, במינהל הצבורי של הממלכה ושל המקדש. אולם ברוך הוא היחיד שאיננו משולב בשום תפקיד ממלכתי צבורי, וזה יכול להסתבר כתוצאה של תמורה דתית שחלה בו. מסתבר שהוא זנח את תפקידו הצבורי, הצטרף לחבורה של יראי ה' מסביב ירמיהו והתנדב לכתוב דברי נבואה מפיו.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |