שיבת ציון בחזון ובמציאות

שלושה גורמים הם המניעים חברה הבאה לשקם עצמה או להיבנות מחדש: החתירה להחזיר את המצב לקדמותו, כמו שהיה לפני החורבן; הרצון לחדש ימיה כקדם (השווה איכה ה כא); והשאיפה למלא אחר תכניתו של איש דגול – ובהקשר שלפנינו, הנביא ירמיהו. המקור העיקרי – אך לא הבלעדי אמנם – לשיקום המקדש הוא הסיפור בעזרא א-ו, ולפי שמסיפור זה עולים שלושת הגורמים שהזכרתי, אני מבקש לעמוד על מבנהו ועל השקפתו. אף אשווה את ההשקפה הזאת להשקפות העולות משני מקורות נוספים, חגי וזכריה, הנזכרים אף הם במקור הראשון (עזרא ה א-ב; ו יד).

מבחינה היסטוריוגראפית, מהווים ספרי עזרא ונחמיה המשכו של ספר מלכים. ספר זה פותח בבניין המקדש וחנוכתו על-ידי שלמה (מלכים – א ו-ח) ומסיים בחורבנו על-ידינבוכדנאצר. סיפור החורבן מזכיר את הוצאת כלי-המקדש לבבל, את הריגת שריה כהן הראש, את הגליית רוב העם לארץ בבל וירידת הנשארים למצרים, לאחר רצח גדליהו בן אחיקם, ואת העדפתו של המלך הגולה יהויכין (מלכים – ב כה). ספר עזרא פותח בסיפור בניינו מחדש של המקדש. הגולים מבבל שבים 'איש לעירו'; הם מחזירים לירושלים את כלי-המקדש. בראשם עומדים זרובבל, נכדו של יהויכין ( השווה דברי הימים – א ג יז-יט), וי(הו)שוע. נכדו של שריה (השווה שם, ה מ-מא). מן המסופר בספר מלכים עולה כי לא נותרו יהודים בארץ לאחר החורבן, ומספרי עזרא ונחמיה אנו למדים כי בשובם לא פגשו יהודים, אלא את 'עמי הארצות' (עזרא ט ב), 'עם הארץ' (שם, ד ד) או 'צרי יהודה ובנימין' (שם, ד א). אלה יושבים בשומרון, שאליה הביאום מלכי אשור. על-פי ספר מלכים היה ידוע כעם אלילי למחצה, כלומר עובד את ה' וגם אלוהי נכר (מלכים – ב יז).

מבנה הסיפור

לכאורה, הסיפור בעזרא א-ו – שנקרא לו 'סיפור המקדש' – הוא תרכובת של מקורות ובליל לשונות. הוא פותח בעברית ומסיים בעברית; אך בין פתיחה לסיום בא סיפור בארמית, ובו נכללו ארבע אגרות ממשלתיות. כלול בו גם מיסמך חמישי, הצהרת כורש, וגם רשימה ארוכה של עולים, רכושם ותרומתם. הרצף התוכני והסדר הכרונולוגי מופרכים, שכן שתיים מן האגרות אינן מימי כורש או דריוש, אלא מימי ארתחששתא, ועניינן בניין החומה ולא בניין המקדש. אולם בדיקה קפדנית מגלה כי הסיפור אמנם אחיד, והוא ערוך לפי המאפיינים הידועים של הסיפור המקראי: (א) חלוקתו ליחידות תחומות; (ב) מסגרת ומתח לעלילה, המתבטאים בדבר אלוהים והשלבים או המכשולים שבדרך לקיומו; (ג) מלות מעגל (inclusion), מלות מנחות ומלות קשר; (ד) פתיחות מקבילות; (ה) שלישיות של מלים, ביטויים, מוטיבים ומעשיות; (ו) אליטראציות; (ז) מבנים סימטריים.

הסיפור נחלק לשבע יחידות שכל אחת מהן – לבד מן השנייה – פותחת בתאריך:

הצהרת כורש וראשית ביצועה (פרק א) – 'ובשנת אחת לכורש מלך פרס'.
רשימת העולים (פרק ב).
בניין המזבח (ג א-ז) – 'ויגע החדש השביעי'.
יסוד ההיכל (ג ח-ד ה) – 'ובשנה השנית לבואם ...בחדש השני'.
שלושה כתבי שטנה (ד ו-כג) – 'ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו'.
חקירת תתני פחת עבר הנהר (ד כד-ו יד) – 'עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך-פרס'.
חנוכת המקדש וחג הפסח (ו טו-כב) – 'עד יום תלתה לירח אדר, די היא שנת שת למלכות דריוש מלכא'.

זרובבל וישוע, העומדים בראש מפעל הבנייה, מופיעים בראשית ארבע יחידות (ב ב; ג ב; ג ח; ה ב) ובפתיחתה של תת-יחידה אחת (ד ב-ג).

הגורם האלוהי והגורם המלכותי

לא זה המקום לבחון את כל המאפיינים הספרותיים, אולם יש לעמוד על אותם מאפיינים, שהכרתם דרושה לשם תפיסת השקפתו את סיפור בניין המקדש. השקפה אופיינית לספרות של תקופת פרס – כלומר, עזרא ונחמיה, אסתר ודניאל א-ו – היא כי המאורעות מונחים על-ידי שני גורמים, הפועלים לפרקים במקביל ולפרקים במשולב: הגורם האלוהי והגורם המלכותי. ביטוי לדעה זו ניתן במסגרת המעגל לסיפורנו. סיום הסיפור חוזר לפתיחתו ומזכיר אותה. אלוהים הביא לכך שהמלך הכובש ידאג לבניית המקדש בירושלים, האל הוא שהעיר את רוח העם לעלות לבנות והוא ששימח אותו בגמר הבנייה (עזרא א א-ה; ו יח-כב).

הסיפור כולו אינו אלא פועל-יוצא מהצהרת כורש, וכל עיקרה של ההצרה לא בא אלא 'לכלות דבר ה' מפי ירמיה' (א א). להצהרה ארבעה מרכיבים (א ג-ה):

מי בכם מכל עמו
ויעל לירושלים אשר ביהודה
ויבן את בית ה' אלהי ישראל
וכל הנשאר (= העולים לירושלים)... ינשאוהו אנשי מקמו.

המרכיב האחרון הוא הראשון שהתקיים בשלמותו – 'וכל סביבתיהם חזקו בידיהם' (א ו). מעקב אחר המרכיבים האחרים הוא שמקדם את הסיפור, והוא שחושף את השקפת המחבר.

השאלה 'מי בכם מכל עמו?' היא בחינת השאלה 'מיהו יהודי?' והתשובה היא: 'העלים משבי הגולה אשר הגלה נבוכדנצר (קרי)... איש לעירו' (ב א). הסופר מונה שבע קבוצות ב'קהל' הזה: ישראל (ב ב-לה), כוהנים (לו-לט), לויים (מ), משוררים (מא), שוערים (מב), נתינים (מב-נד) ובני עבדי שלמה (נה-נז). הוא מזכיר גם שלוש משפחות מישראל, ש'לא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם' (נט-ס), ושלוש משפחות כוהנים שנגאלו מן הכהונה מפני שכתב היחש שלהם לא נמצא (סא-סג). שבע קבוצות אלה הם 'בני ישראל' והם 'עם יהודה'. הם נאספו לירושלים לבנות מזבח ולהעלות עליו עולות (ג א-ב). אולם כנגד העם הזה עומד עם מתחרה, 'עם הארץ' (ד ד), המבקש אף הוא לבנות היכל, בטענה שאסרחדון מלך אשור העלה אותו (ד א-ב). כשפנייתם נדחתה, הם היו ל'צרי יהודה ובנימין' והשביתו את המלאכה (ד א, ד-ה). רק בעידודם של נביאי ה' נתחדשה העבודה והמלך דריוש סמך ידו עליה ואיים על כל עם שינסה לחבל בה (ו יב). הבנייה הסתיימה 'מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחששתא מלך פרס' (ו יד).

השלישייה הספרותית

מפעל-הבנייה הצליח בגלל ההשגחה הכפולה, הן האלוהית והן הממלכתית. יתר-על-כן, הוא נבנה בהדרגה ובשלמות, למרות ההפרעות שליוו אותו או שאיימו עליו בכל שלב ושלב. כדי להדגיש כי בניית המקדש היא תהליך שאין לעמוד בפניו, וכי נבצר מכל גורם חיצוני למנוע אותו, נזקק המחבר לאמצעי ספרותי נודע – השלישייה. ארבע פעמים בא מאפיין זה לכלל ביטוי, וכל פעם הוא מעלה היבט אחר של המפעל הגדול.

על החזרת כלי-המקדש מסופר מיד לאחר הצהרתו של כורש (א ז-ח), בדברי העם לתתני פחת עבר-הנהר (ה טו) ובזכרון כורש, המצוטט בתשובת דריוש לתתני (ו ה). בכל פעם מופיעים ארבעה מרכיבים: נבוכדנאצר הוציא את הכלים מירושלים; הוא הביאם לבבל; כורש הוציאם במבל; כדי להעבירם לירושלים.
שלבי הבנייה היו בניין המזבח (ג א-ז), ייסוד ההיכל (ג ח-ד ה) והתחדשות הבייה (ד כד-ו יד(. אף כאן אפשר למנות ארבה מרכיבים בכל שלב: (א) זרובבל וישוע עומדים בראש המלאכה; (ב) סמכות העבר-משה (ג ב), דוד (ג י) ושלמה (ה יא); (ג) הפרעת השכנים, או התערבות השלטונות המקומיים (ג ד; ד ד-ה; ה י); (ד) אישור ממלכתי (ג ז; ה יג; ו ג, ח, יא).
חידוש הפולחן 'ככתוב': קורבן תמיד (ג ב), חג הסוכות (ג ד), הקמת 'פלוגות' הכוהנים ו'מחלקות' הלויים (ו יח).
חגיגות ליסוד ההיכל (ג י-יג), לחנוכת הבית (ו טו-יח), ובחג הפסח והמצות (ו יו-כב). גם כאן יש ארבעה מכריבם, שביחס לכל אחד מם מורגשת ההדרגתיות: (א) האווירה - שמחה מעורבת בבכי (ג יב-יג), חדווה (ו טז), שמחה מאת ה' (ו כב); (ב) הטקס - הלל (ג י-יא), קרבן (ו יו), השבים וכל הנבדל (ו כא).

הקורא של ימי קדם, זה שאוזנו כרויה לקצב של חזרות, קלט בלי ספק את כוונת המחבר. ארבעה עניינים שלכל אחד מהם שלושה סיפורים; שלושה מתוך ארבעת העניינים, שלכל אחד ארבעה מרכיבים – אלה אינם דברים שבמקרה אלא תכנית מחושבת. כשהקורא קרא כי עם הארץ שכר יועצים להפר את עצת עם יהודה, צריך היה לראות עצת מי תקום. ולפי שהוא ידע כי 'ה' הפיר עצת-גוים' ו'עצת ה' לעולם תעמוד' (תהלים לג י-יא), הוא היה סמוך ובטח כי גם הפעם יקום ויעמוד 'דבר ה' מפי ירמיה' (עזרא א א). ואמנם מהלכו של הסיפור הוא בצעדים קצובים, עד לסיומו המוצלח – 'הסב (ה') לב מלך אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית האלהים אלהי ישראל' (עזרא ו כב).

הדים לנבואות ירמיה

מחבר הסיפור מבקש לומר כי שיבת-ציון אינה מקרה גרידא, אלא מאורע שירמיה הנביא צפה מראש. בראשית נבואתו ניבא ירמיה כי 'גוי גדול יעור מירכתי ארץ' וילחם נגד ירושלים (ו כב). בעלות נבוכדנאצר זיהה בו את הגוי (כה לב). הוא חזה גם כי כל הגויים יעבדו את מלך בבל שבעים שנה, וכתום תקופה זו יפקוד ה' על מלך בבל את עוונו ויפקוד את בני יהודה שנלקחו בשבי ויביא על הארץ את דברו הטוב (כה יא-יג; כט י). ה' יעיר על בבל 'רוח משחית' 'את רוח מלכי מדי... כי נקמת ה' היא נקמת היכלו' (נ כח; נא א, יא). והנה, מאז עלה נבוכדנאצר (בשנת 605 לפני הספירה) עברו כמעט שבעים שנה וכלה דבר ה' מפי ירמיה. ה' העיר את כורש מלך פרס, פקד עליו להשיב את העם שהיגלה נבוכדנאצר ולהקים את היכל ה' בירושלים. עלייתו של כורש אינה אלא עת גאולה.

גם דרך עיצובו של הסיפור מזכירה את נבואות ירמיה. ההד של מלים שונות והקשרן מחזירים אותנו אל הבטחות הנביא ומשווים מימד נוסף ל'סיפור המקודש'. שבטי יהודה ובנימין שבו למעשה לבדם, אולם בראש רשימת העולים העמיד המחבר שנים-עשר מנהיגים (בשם 'נחמני' נשמט מן הרשימה בעזרא ב ב, אולי בשל דמיונו ל'נחמיה', אולם נשתמר ברשימה המקבילה בנחמיה ז ז). בחנוכת הבית מזכיר המחבר כי הקריבו שנים-עשר שעירי חטאת ל'מנין שבטי ישראל' (עזרא ו יז). שני השבטים הם בכוח 'כל ישראל', או ממש כל ישראל, או מייצגים את כלל ישראל, שעתיד עוד לשוב לארצו. לפיכך מבליע המחבר בתוך סיפורו ביטויים מנבואתו של ירמיה לשבטי הצפון, כדי להשמיענו כי נבואה זו מתגשמת אמנם:

ירמיה לא ה-ח	עזרא א-ג
קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו וצהלו בראש הגוים השמיעו הללו ואמרו הושע ה' את עמך את שארית ישראל ... קהל גדול ישובו הנה בבכי יבואו	ויקומו... לעלות לבנות את בית ה' (א ה) ויעבר קול בכל מלכותו (א ה) מי בכם מכל עמו (א ג) וכל הנשאר (א ד) כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים (ב סד) וישובו ... איש לעירו (ב א) קול בכי העם (ג יג)

כשבא הסופר לתאר את טקס ייסוד ההיכל, הוא נזכר בנבואה שלישית של ירמיה, שאף היא אחוזה בנבואה הראשונה שהוזכרה לעיל, נבואת 'שבעים שנה'. ואף כאן באו דברי המחבר לומר כי שבי-ציון קיימו למעשה את דברי הנביא. וגם כאן – כמו בקיום הנבואה השנייה – אין המציאות הולמת בדקדוק את הנבואה; ליתר דיוק, המציאות מפרשת את הנבואה. הנביא ניבא כי 'והאבדתי מהם קול ששון ושול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחים ואור נר' (כה י). אך מאוחר יותר בשורה בפיו: 'עוד ישמע במקום הזה אשר ... חרב הוא ... בערי יהודה ובחוצות ירושלים ... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו' (לג י-יא). בכל אחת משתי הנבואות מופיעה המלה 'קול' חמש פעמים; הנבואה השנייה באה לבטל את הראשונה. והנה בא סיפור המבקש להעמידנו על כך כי נבואת הבשורה נתקיימה אמנם, אף אם לא במלואה, כשייסדו את ההיכל עמדו כל העם 'ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל'. המחבר מזכיר חמישה קולות, אולם לא כולם היו קולות של שמחה וששון, אלא קולות מעורבים – שמחה ובכי (עזרא ג יא-יג). המחבר רוצה לומר: הלל והודיה אמנם אמרו, אך השמחה עדיין אינה שלימה.

חידוש ימי הקדם

עד כאן השאיפה לקיים את דברי ירמיה. אך בלב העם פיעמה גם השאיפה לחזור לימי קדם, וביטויים שונים לכך באו בסיפורנו. לא על כל תופעה כזאת נאמר במפורש, כי נועדה לחקות את העבר. יש שניתן לקורא לחוש זאת על-ידי שימוש שעושה המחבר במלים מסוימות או בסמיכות פרשיות. ואכן, גם כאן סמך המחבר על הקורא הרגיש לכל מלה ומלה, שירד לסוף דעתו.

מתן כסף וזהב לעולים על-ידי אנשי מקומם מזכיר את שאילת כלי כסף וזהב מאת המצרים וסיוע חירם לשלמה – זאת על-ידי שימוש במלים 'גר', 'נשא' (במשמע של 'עזר') ו'כסף-זהב' (במקום הסדר 'זהב-כסף'; השווה עזרא א ד לשמות ג כב; יא ב; יב לה; מלכים – א ט יא). הגוים בגולה עזרו ליהודים כדרך שעזרו המצרים לישראל בימי קדם.

מפקד העולים בראשות שנים-עשר מנהיגים (עזרא ב) מזכיר את מפקד עם ישראל במדבר על-ידי שנים-עשר נשיאים (במדבר א).

נדבת זהב וכסף וכתנות כוהנים לאוצר המלאכה (עזרא ב סח) מזכירה את נדבת הזהב והכסף והנחושת ובגדי-הקודש למלאכת אוהל מועד (שמות לה ה, כא).

חנוכת המזבח שערך זרובבל, מבית דוד, בחודש השביעי וחגיגת חג הסוכות לאחריה (עזרא ג א-ד) מזכירות את חנוכת מקדש שלמה סמוך לחג הסוכות (מלכים – א ח ב, סב-סה). בחג הסוכות הושם הדגש על הקרבן, 'ככתוב ועלת יום ביום במספר כמשפט דבר יום ביומו', כלומר שבעים עולות בשבעת ימי החג (במדבר כט יג-לב). ייתכן שהמספר שבעים סימל לעם באותו מועד את 'כלות דבר ה' מפי ירמיה', את תום שבעים שנות הגלות.

מתן כסף לחוצבים ולחרשים, ומאכל ומשתה ושמן לצידונים ולצורים כדי להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא (עזרא ג ז), מזכיר פעולות דומות שעשה שלמה לבנין המקדש הראשון (מלכים – א ה א-לה; השווה דברי הימים – ב ב ט, טו). ייסוד ההיכל בחודש השני (עזרא ג ח) מזכיר את תחילת בניין מקדש שלמה אף הוא בחודש השני (מלכים – א ו ז). אז מנו את השנה 'לצאת בני ישראל מארץ מצרים' ועתה – 'לבואם אל בית האלהים לירושלם'.

העמדת הלויים בחודש השני לנצח על מלאכת בית ה' (עזרא ג ח-ט) מזכירה את העמדת הלויים באותו חודש לעבוד את עבודת המשכן (במדבר א א; ג ו-ז).

סדר טקסי סיום בניין המקדש – חנוכה, לויים וכוהנים, פסח (עזרא ו טו-כב) – עשוי כמתכונתו של הטקס בעת הקמת המשכן וחנוכתו (במדבר ז), לויים וכוהנים (במדבר ח ה – כו), פסח (במדבר ט א-יד).

סיפור עשיית הפסח מורכב מאותם יסודות המוזכרים בסיפור פסח-המדבר – תאריך, טהרה, השתתפותו של הנבדל עם בני ישראל (כלומר הגר והאזרח; עזרא ו יט-כא, כנגד במדבר ט א-יד). בטקסי סיום מקדש זרובבל השתתף כל ישראל וחגג את שמחת ה' (עזרא ו טו-כב). השתתפות כל העם בשמחה ציינה את חנוכת מקדש שלמה (מלכים – א ח סג-סו).

מתכונת הקרבנות בטקס החנוכה היא זו של חנוכת המשכן וחנוכת מקדש שלמה, אך בשינויים מהותיים:

היחס של בקר לצאן – להוציא את קרבן החטאת – בחנוכת מקדש שני הוא אחד לשש. אותו יחס, וקרבן חטאת בכלל, תופס בחנוכת מזבח המשכן. הזכרת החטאת חסרה בסיפור על חנוכת מקדש שלמה; אולם, אם היתה נכללת היה גם כאן היחס אחד לשש. העובדה שבמקדש שני עולה מספר החטאות מעל ליחס שנקבע במשכן, אפשר להסבירה ברצון להבליט את הרגשת החיטוי.

חטאי הדור

מחבר סיפורנו הוא עורך ספר עזרא ונחמיה כולו, והשקפת הספר מזדקרת אף כאן. לדורות שיבת-ציון – כלומר לתקופת זרובבל, עזרא ונחמיה – שני חטאים גורליים: נישואי תערובת (עזרא ט-י; נחמיה י לא: יג א-ג, כג-כח) וחילול השבת (נחמיה י לב; יג טו-כב). חטאים אלה עשויים להמיט שואה על העם ועל ה'מדינה', ולהכשיל את כל מפעל השיקום. אולם חטאים אלה הם בחינת חטא נפרץ בתקופת עזרא ונחמיה בלבד. לחובת העם בתקופת זרובבל לא נזקף כל חטא. שנים-עשר שעירי העיזים שמקריבים לחטאת 'על כל ישראל ... למנין שבטי ישראל' (עזרא ו יז) הם על חשבון פשעי העבר הרובצים כמשא כבד על שבי-הגולה. חטאים אלה מזכירים הן עזרא (פרק ט) והן נחמיה (נחמיה א; יג יח). הם מוזכרים גם בווידוי הלויים שקדם לאמנה (נחמיה ט). מחבר סיפורנו רואה את דורו של בונה המקדש כדור חף מפשע. המפעל אינו אלא קיום דבר ה' מפי ירמיה, וההפרעות – או ההטרדות – באו כולן מן החוץ. בסופו של דבר לא עלה בידיהם למנוע את הסיום המוצלח. העם עצמו לא הואשם בשום אזלת יד. לא כן בדברי חגי הנביא. מחברנו מכיר את חגי הנביא כמי שמעודד את העם בשלב שני של הבנייה, אך אינו מספר לנו מדבריו ולא כלום. במסגרתו החיצונית דומה עריכת ספר חגי לסיפורנו; כל קטע תחום על-ידי תאריך (א א-יא, יב-טו; ב א-ט, י-יט, כ-כג), שארבעה מתוך חמשת הקטעים פותחים בזרובבל (ויהושע; א א, יב; ב ב, כא), ושאף כאן 'מעיר' ה' את המנהיגים לגשת לעבודה (א יד). אך חגי מוסיף ידיעה – בשנים אלה היתה בצורת בארץ. הוא מפרש את ה'חרב' אשר פקד אותה 'יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו' (א ט-יא). אין כאן כל זכר להפרעות מן החוץ, רק העם עצמו אשם משום שיושב 'בבתיכם ספנים [השווה מלכים – א ו ט ואילך] והבית הזה חרב' (א ג). כיצד לישב את הסתירה הזאת, כביכול, שבין סיפורו של מחברנו לבין ספר חגי?

יש להניח שכל אחד מן המקורות מתאר היבט אחר של תהליך הבנייה. המגשר ביניהם (כולל גם ספר זכריה, כמו שעוד נראה) הוא תודעת נבואתו של ירמיה על 'שבעים שנה'. חגי פותח את דבריו בציטוט דברי העם. 'לא עת בא עת בית ה' להבנות' (א ב). קרוב לוודאי כי משנמשכו ההפרעות מצד הצרים בימי כורש ואף בימי כנבוזי, החל העם להסיק שאין השעה כשרה לבנות את המקדש. ראינו כי לתודעת תקופת שלמה תפקיד ניכר אצלם. בהתחדשות הבנייה, כשתתני פחת עבר הנהר חקר את סמכותם לבנות, השיבו לו זקני העם שהם בונים בית שהיה בנוי שנים רבות קודם לכן 'ומלך לישראל רב [= שלמה] בנהי ושכללה' (עזרא ה יא). לכן נזכרו ודאי בדברי שלמה לחירם: 'אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכל לבנות בית לשם ה' אלהיו מפני המלחמה אשר סבבהו ... ועתה הניח ה' אלהי לי מסביב אין שטן ואין פגע רע' (מלכים – א ה יז-יח). וכך הסביר העם לעצמו את הדברים. היועצים ששכר 'עם הארץ' להפר את עצת עם יהודה, ייתכן שמאת האלוהים הם. על כן גמרו אומר 'לא עת בא עת בית ה' להבנות' וכל אחד דאג לביתו. כשאירע מה שאירע בראשית ימי דריוש, קם חגי וגער בעם על שתירץ את המציאות כדרך שתירץ. על-פי דבריו 'עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד' (א ח), יש להניח כי ההפרעות מנעו העברה סדירה של ארזי לבנון (השווה עזרא ג ז). הנביא מתיר להם אפוא לבנות מעצי הרי הארץ, ואל יחכה העם לתנאים של ימי שלמה. אדרבא – קודם יבנו את הבית, ולאחר-מכן יראה להם ה' שהוא יתקיים בכל הידורו שבימי שלמה: 'והרעשתי את כל הגוים ובאו חמדת כל הגוים, ומלאתי את הבית הזה כבוד ... גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ... ובמקום הזה אתן שלום' (ב ז-ט); יבוא השלום; כל הגויים יביאו את מנחותיהם כמו בימי שלמה (מלכים – א י כד-כה); ולסוף יקח אלוהים את זרובבל 'פחת יהודה', 'ושמתיך כחותם כי בך בחרתי' (ב כג). בהבטחה אחרונה זו מתבטלת נבואתו השלילית של ירמיה נגד אבי-אביו של זרובבל, 'כי אם יהיה בניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני, כי משם אתקנך' (ירמיה כב כד).

יחד עם חגי, וגם שנתיים אחריו, ניבא זכריה (א א, ז; ז א). אף הוא התלבט בשאלת 'שבעים שנה'. הוא חוזה במראה מלאך המתחנן בפני ה', 'ה' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה?' (זכריה א יב). האלוהים עונה למלאך 'דברים טובים דברים נחמים' ומבטיח לעם ארבע הבטחות: 'ביתי יבנה', 'קו ינטה על ירושלם', 'עוד תפוצנה עדי מטוב', 'ונלוו גוים רבים אל ה' ... והיו לי לעם' (א יג, טז-יז; ב טו). אולם, כשפונים אליו בשאלה – כנראה מבבל – בזמן שהמקדש הולך ונבנה, 'האבכה בחדש החמישי? הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?', משיב אף הוא בשאלה תחתשאלה: 'כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתני אני?!' (ז א-ה). וכאן נאחז זכריה בדברי 'הנביאים הראשונים' ובגערתם המוסרית. ה' קצף על העם והחריב להם בית ראשון משום שלא שפטו משפט אמת ולא עשו חסד ורחמים איש עם אחיו (ז ז-יד). עתה, שה' מיטיב לעם, הוא מבטיח כי 'צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים'; אולם תנאי מתלווה לכך – 'והאמת והשלום אהבו' (ח יד-יט). אפשר שזכריה נזכר בסיפור בניין מקדש שלמה, שגם בו נאמר 'אם תלך בחקתי ... ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל' (מלכים – א ו יא-יג). עתה, שוב מבשר ה' 'הנני בא ושכנתי בתוכך' (זכריה ב יד), ומתנה זאת בשמירת חוקי המוסר.

* * *

סקרנו כאן שלושה מקורות לבניין המקדש. שניים מהם נתחברו בעיצומם של המאורעות והם משקפים את ההתלבטויות ואת הציפיות המשיחיות. שלושתם כאחד שותפים לתקווה של 'שבעים שנה'; ולפיכך יש להניח כי העם שבאותו פרק 'חישב לו את הקץ'. היו שספרו כנראה את השנים משנת עלותו של נבוכדנאצר, שנת 605 לפני ה ספירה, שבה השמיע ירמיה לראשונה את נבואתו זו (ירמיה כה א, יא), הצהרת כורש של שנת 538 סמוכה לתום מניין זה. אבל היו שמנו מן החורבן, ושנת חנוכת המקדש – 516 לפני הספירה (עזרא ו טו) – חלה בתחומי מנין זה. 'סיפור המקדש' נקט עמדת-ביניים. בסקרו את העבר מנקודת-ראות של הימים שלאחר נחמיה, כמאה שנה לאחר המאורעות, מזכיר הוא את ירמיה בצד הצהרת כורש, בלי להזכיר במפורש את פרשת 'שבעים השנה'; אך בבואו לתאר תהליך בלתי נמנע – על אף ההפרעות וההטרדות – מצביע הוא על קיום דברי הנביא, יהיה המניין כאשר יהיה. ספרי חגי וזכריה מנבאים תפקיד מזהיר לזרובבל, וזכריה אף אומר במפורש 'ידי זרבבל יסדו הבית הזה וידיו תבצענה וידעת כי ה' צבאות שלחני אליכם' (ד ט); לעומתם מעלים 'סיפור המקדש' את זרובבל (ואף את יהושע) מטקסי סיום הבנייה. יתירה מזו, הוא מתעלם גם מתארו, 'פחת יהודה', שחגי מזכירו ארבע פעמים (א א, יד; ב ב, יד). שקיעתו של זרובבל היא חידה לנו, ומחבר סיפורנו לא זו בלבד שהעדיף לא להזכיר את הציפיות המשיחיות התלויות בו, אלא לא הזכיר גם את תארו הרשמי. ששבצר היה בעיניו בעל התארים הרשמיים – 'הנשיא ליהודה' (א ח) ו'פחה' (ה יד). ברי כי עורך עזרא ונחמיה, הוא כאמור עורך סיפורנו, דאג להכחיש – אם אף בעקיפין – כל כוונה למרוד במלכות לא בידי בוני החומה בראשונה (עזרא ד כב-כג) ולא בידי נחמיה (נחמיה ב יט; ו ו-ח). עורך כזה לא יכול להזכיר את השאיפות המשיחיות שתלו בו הנביאים ועמהם, יש להניח, חלק ניכר מן העם. בעיני מחבר סיפורנו אין חטא ואין ציפייה. הכול צפוי והכול קבוע בדפוסי העבר הידועים.