חוק החרם בספרות חז"ל

גם הספרות היהודית שלאחר ימי המקרא נדרשה לצו הקשה שבדברים כ. וכך דרשו חז"ל בתלמוד הירושלמי:

"...דאמר רבי שמואל:
שלש פרסטיניות [אגרות] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ [לפני שנכנסו לארץ]: מי שהוא רוצה להפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי [אפריקה] ...גבעונים השלימו ..."

(ירושלמי,שביעית פרק ו, הלכה א)

נראה כי מדרשם הסתמך על יהושע יא, 19-20, שהובא לעיל, ועל פרשנותם את החוק שבדברים כ. ביהושע יא 18-21, נאמר:

יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה: לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה:

כאן מדובר בעמי כנען, שמתוכם לא הייתה עיר אשר השלימה עם בני ישראל (חוץ מהגבעונים).

אם כן, מתברר שדעת רבי שמואל מתיישבת עם המסופר ביהושע יא - הייתה אפשרות להשלים עִם עַם ישראל, ואפשרות זאת עמדה לפני יושבי כנען. יתרה מזאת, מפסוק 20 אפשר להבין כי ה' הוא שחיזק את לב עמי כנען לקראת המלחמה בישראל ומנע מהם להשלים עמו. אילולא כן הייתה להם "תחינה", וישראל לא היו רשאים להשמידם. לכן, הקריאה לשלום מופנית לעמים כולם, גם לעמי כנען. ההבדל בין עמי כנען לשאר העמים הוא רק במקרה של אי היענות לשלום. במקרה זה, בערים הרחוקות מושמד רק הכוח הלוחם ("כל זְכוּרָה"), ואילו ערי כנען מוחרמות לגמרי.

בקריאה ראשונה את החוק, הבנו אותו על פי התרשים המופיע לפניכם:

לפי ההבנה השנייה - בפסוק 15 המילה "כן", כלומר "כך" ("כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך") – מתייחסת רק לעניין הספציפי של החייאת הנשים והטף במקרה של עיר רחוקה שלא נענתה לשלום. במקרה של עיר קרובה שלא נענתה לקריאת שלום - רק לאחר שלא נענתה להצעת השלום יש להשמיד את כל אוכלוסייתה. וזהו ההבדל בין עיר קרובה לעיר רחוקה.

לפי פירוש זה, האבחנה שבדברים כ 16 בין עיר קרובה לעיר רחוקה מתייחסת, אפוא, אך ורק למצב של "ואם לא תשלים עמך" (שם, פסוק 12) ולא לכל הקטע. ומכאן שהצו "לא תחיה כל נשמה" (עמי כנען) הוחל רק במקרה שלא נענו לקריאת השלום.

חוקי המלחמה ומחקר המקרא המודרני

על פי גישת ביקורת המקרא, ספר דברים נכתב זמן רב לאחר הכניסה לארץ. הספר הוא מסוף תקופת בית ראשון, מימי חזקיהו ויאשיהו ואילך. משום כך, ממילא אין ספר דברים מקור השראה לכובשי ארץ כנען הישראלים. חוק החרם לא היה ידוע לדור של יהושע, שכן הוא טרם נכתב בזמנם. יתרה מזאת, חוק מסוג זה לא בוצע מעולם.

מדוע בימי יאשיהו, זמן הכתיבה של ספר דברים על פי ההשקפה הרווחת במחקר המקרא, נוצרה אידאולוגיה שהצמיחה את ה"חוק" שבדברים כ, 15-18?

ימי יאשיהו, זמן ירידת כוחה של האימפריה האשורית, היו ימים של תקווה ושל התעוררות התודעה הלאומית. עם השחרור מעול אשור הייתה תקווה שישראל, שהייתה פחווה אשורית, תצטרף לממלכת יהודה, ועל שתי הממלכות המאוחדות ימשול מלך מבית דוד. כך יתחדשו ימי הממלכה המאוחדת. המחשבה על ישראל גדולה וללא השפעה אלילית-כנענית זרה, הולידה את המחשבה האוטופית על כיבוש שבו משמידים אוכלוסייה זאת.

עוד נראה, כי הרפורמה הפולחנית של יאשיהו, שביקשה להסיר ולבעֵר כל זֶכר להשפעה אלילית - השפעה שמקורה בכנענים יושבי הארץ הקדומים - יצרה את האידאה שלפיה משה מצוּוה על החרמת הכנענים. החרמה שלא נבעה מתוך תפיסה גזענית, אלא נועדה למנוע את השפעתם האלילית.

חוק זה איננו תעודת כבוד למחוקק הדויטרונומיסטי. יתרה מזאת, חוקים התובעים השמדה או היבדלות קיצונית מהעמים הסובבים מעידים על חולשה ופסימיות בשאלת יכולתו של עם ישראל לחיות בשכנוּת תוך שמירה על ייחודו.