קריאות מדרשיות - התוהו ובוהו שהיה ועודנו

מה היה בהתחלה? תוהו ובוהו.

ואח"כ? שמים, ארץ, וירא אלוהים כי טוב ועוד פעם כי טוב וכן הלאה.

סיפור הבריאה כפי שאנו רגילים לקרוא אותו פותח בתיאור התוהו ובוהו (שלא לגמרי ברורה מהותו, אבל מספיק לשמוע את הצליל כדי להבין שיש כאן משהו קצת מאיים) שמפנה מקומו במהרה לעולמנו ההולך ומתהווה.

חז"ל במדרשים קצת חושדים בתיאור האידיאלי שבו התוהו ובוהו מסתלק כל כך מהר ומפנה את מקומו לעולם שכולו טוב. נעיין בשני מדרשים ממדרש בראשית רבה.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וגו'.
ר' ברכיה פתח: "גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָר פָּעֳלוֹ" (משלי כ יא),
אמר ר' ברכיה עד היא פגה אפקת כוביה,
מה שעתיד להתנבות עליה ראיתי את הארץ והנה תהו (ירמיה ד כג).
(בראשית רבה פרשה ב)

ר' ברכיה 'פתח', פתיחה היא סגנון מדרשי שבו מקשרים לפסוק מקראי פסוק אחר שנראה במחשבה ראשונה כלל לא קשור. ר' ברכיה מציג פסוק ממשלי

"גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר-נָעַר אִם-זַךְ וְאִם-יָשָׁר פָּעֳלוֹ."

נראה שמשמעותו הפשוטה של הפסוק היא – מצפיה בדרך שבה ילד משחק (במעלליו = בתעלוליו) ניתן ללמוד על אופיו. ניתן להתבונן בילד שמשחק במחבואים או בקלפים ולדעת האם בעתיד יהיה אדם ישר או שמא נוכל.

ר' ברכיה סבור שפסוק זה בהחלט מתאים לפסוק שלנו – "והארץ הייתה תוהו ובוהו".
מדוע? מה הקשר?

ר' ברכיה מוסיף ומבאר –

'עד היא פגה אפקת כוביה' – עוד כשהצמח בוסר הוא מוציא קוצים.

ר' ברכיה מוסיף משל הדומה לרעיון הקודם, אך כאן הנימה היא שלילית (בניגוד לתיאור הילד שיכול להיות טוב ויכול להיות רע), צמחים קוצניים מגלים את מהותם כבר משעה שהם פגים, כבר בתחילתם.

נשוב ונשאל, מה הקשר?

כעת 'מנחית' ר' ברכיה את שורת המחץ –

'מה שעתיד להתנבות עליה – ראיתי את הארץ והנה תהו'.

ירמיהו רואה בחזונו את הארץ והנה היא תוהו. ר' ברכיה סבור שהחזון של ירמיהו אינו משקף רק את העתיד, הוא מספר לנו שעל אופיה הסורר של הארץ ניתן היה לדעת עוד מעת בריאתה. התוהו ובוהו הוא חלק מהבריאה, הוא חלק מאופיה ולכן הוא חוזר ונעור בהזדמנויות שונות.

מדוע ר' ברכיה מתעקש להפוך את הפסוקים? מדוע הוא מסרב לקבל את התמונה כפי שהיא משתקפת בפרק א?

נראה שלר' ברכיה ישנן מספר סיבות טובות ל'מהפכה' שהוא יוצר.

נקרא שוב את הפסוקים הפותחים את התורה.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"

הפרשנים שמים לב לנקודה מעניינת. מקריאת הפסוק באופן צמוד מתקבל הרושם שהתוהו ובוהו לא קדם לבריאה, אלא היווה את הפעולה הראשונה של הבריאה.

מדוע אלוהים לא בחר לברוא עולם מושלם? מדוע הבריאה לא נפתחת ב'ויהי אור' אלא ב'ויהי תוהו ובוהו'? האם יש בכך רמז לכך שמשהו יסודי בעולם קשור לתוהו ובוהו?

דבר מה נוסף יכול היה להטריד את ר' ברכיה. בפרק א מסתיים כל יום בקריאה – 'וירא אלוהים כי טוב' ובסיום 'וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'. כך בפרק א.

אך אם הכל כל כך טוב אז למה הכל כל כך רע? מדוע מייד אחרי תיאור הבריאה הכל מתפרק – גירוש האדם, רצח, חמס, חורבן העולם במבול ורעות נוספות שפוקדות את העולם?

נראה שדבר מה נוסף הטריד את ר' ברכיה, הוא הביט ימינה והביט שמאלה וכמו הוגים רבים במהלך הדורות שאל את עצמו – האם העולם באמת טוב? האם כשמתבוננים ברע שסביב לא מתגנבת ללב המחשבה שהתוהו ובוהו כלל לא נעלם ועודו מקנן במקומות רבים בעולם?

מהו התוהו ובוהו שמצוי בעולם? בכך עוסק המדרש הבא שמופיע מייד אחרי המדרש שהבאנו.

והארץ היתה תהו
ר' אבהו ור' יהודה בר' סימון,
ר' אבהו אמר למלך שקנה לו ב' עבדים
שניהם באוני אחת ובטימי אחת,
על אחד גזר שיהיה ניזון מטימיון ועל אחד גזר שיהיה יגע ואוכל,
ישב לו תוהא ובוהא, אמר שנינו בטימי אחת זה ניזון מטימיון ואני ביגיעתו אתמהא,
כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא
אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת,
העליונים ניזונים מזיו השכינה והתחתונים אם אינם יגעים אינן אוכלים אתמהא,
ר' יהודה בר' סימון אמר למלך שקנה לו ב' שפחות,
שתיהן באוני ובטימי אחת,
על אחת גזר שלא תזוז מפלטין ועל אחת גזר טרודין.
ישבה לה אותה תוהא ובוהא, אמרה שנינו באוני ובטימי אחת,
זו אינה זזה מפלטין ועלי גזר טרודין אתמהא,
כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא,
אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת,
למה עליונים חיים ותחתונים מתים
לפיכך והארץ היתה תהו וגו',
אמר ר' תנחומא לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה
והיתה מינקתו תוהא ובוהא, למה שהיתה יודעת שעתידה ליטול את שלה מתחת ידו,
כך צפת הארץ שעתידה ליטול את שלה מתחת ידי האדם ארורה האדמה בעבורך וג' (בראשית ג יז) לפיכך והארץ תהו וגו'.

(בראשית רבה פרשה ב)

המשפט "למלך..." כוונתו "משל למלך..." (כיוון שצורת המשל הייתה כל כך נפוצה בימי חז"ל יכלו לקצר ולהשמיט את המילה משל). המלך קונה שני עבדים באוני – בשטר, ובטימי – בסכום זהה. ובכל זאת גורלם שונה כל כך – האחד נהנה מאוצר המלך (טמיון) והשני, אבוי, צריך לעבוד! העבד יושב 'תוהא ובוהא' על חוסר הצדק, על השרירותיות ועל הסבל שבעבודה. וכך בנמשל – הארץ 'תוהא ובוהא' על גורלו של האדם שכדי לאכול הוא חייב לעבוד. המשחק המילולי המבריק שמציג ר' יהודה בדרשתו מקפל את העניין כולו. תהייה מתייחסת להווה, לקיים, ויש בה אף חרדה מהעתיד. התוהו ובוהו - שבפשט הכתובים היה ואיננו - הופך לתהייה ובהייה שמלווה אותנו לאורך כל החיים.

המשל השני מציג עמדה שונה ביחס לתוהו ובוהו שבעולם – בעיניו התוהו ובוהו קשור לשאלת המוות בעולם.

המשל השלישי מציג עמדה שונה בתכלית - מסתבר שבעל משל זה סבור שהעולם ביסודו הוא אכן עולם שכולו טוב ומי קילקל? האדם. ועל מי מוטלת החובה לתקן? על האדם!

נסיים בהצבת שאלה: איזו עמדה נעדיף להציג לילדינו - תפיסה לפיה העולם נברא מושלם והאדם הוא זה שקלקל, או שמא תפיסה המציגה עולם שביסודו הוא לא מושלם, לוקה בפגמים, ועל האדם להכיר בכך?