פסלים נוטפים

באחד מימי מאי 1968 הדהד קול פיצוץ במורדותיהם המערביים של הרי יהודה. לכאורה, פיצוץ נוסף במחצבת הרטוב, שייעודה לספק חצץ לבנייה. אלא שפיצוץ זה היה שונה בתכלית ממאות הפיצוצים שקדמו לו; הוא חשף פתח קטן לעולם קסום ומופלא, שהיה חבוי במעבה האדמה, נסתר מעין אדם.

לפני כמאה מיליון שנה, בתקופה הנקראת בפי הגיאולוגים בשם קנומן, כיסה ים חם ורדוד את מרבית שטחה של ארץ-ישראל. על קרקעיתו של אותו ים שקע חומר רב. ברובו היה זה חומר גירני, המכיל בין השאר שלדיהם של בעלי-חיים ימיים שונים, ובעיקר שבלולים וצדפות; מיעוטו סחף מהיבשה הסמוכה. החומר שהצטבר בשיעור של כעשרה סנטימטר לאלף שנה, התלכד לסלעים. הסלעים הנפוצים ביותר שנוצרו באותה תקופה הם סלעי הגיר והדולומיט, אשר הורבדו בשכבות אופקיות – כדרכם של חומרים השוקעים מתחת לפני המים. לאחר ששכבות אלה הורבדו זו מעל זו, והצטברו כדי 750 מטרים החל השלב השני בסיפורו של המקום: כוחות עצומים פעלו על קרום כדור הארץ, לחצו על שכבות הסלע וקימטו אותן. תוך כדי כך יצרו את הרכס ההררי של הרי יהודה, אשר התרומם מעל פני הים. אירוע זה קרה לדעת הגיאולוגים לפני כ- 35 מיליון שנה, בתקופה הנקראת מיוקן. ואמנם אם נתבונן מצפון ומדרום לפתחה של המערה, נוכל להבחין בצניחתן של שכבות הסלע. במיוחד בולט הדבר במוצאו של נחל שורק מאזור ההר אל השפלה, וניכר מהשביל המוליך ממגרש החנייה.

סלעי הגיר והדולומיט בנויים מגבישים צמודים והדוקים, ועל כן כמעט שאינם מחלחלים מים. אולם, תוך כדי התרוממותן של שכבות הסלע וקימוטן נוצרו סדקים, ואלה מאפשרים למים לחדור לתוך הסלע ולהמיסו. סלע נמס? - לכאורה זה נשמע תמוה, אך אם נזכור, כי מים המחלחלים וזורמים בקרקע, סוחפים אליהם פחמן דו-חמצני (CO2) הנפלט משורשי הצמחים ומרקבובית, נבין כי אותם מים מזוקקים, שירדו כגשם, הפכו לחומצה - וחומצה אכן מסוגלת להמיס, ולו גם באיטיות רבה, אף סלעים קשים ביותר. תהליך זה של המסת סלעים נקרא קרסט (על שם אזור ביוגוסלביה, בו תופעה זו נפוצה ושם נחקרה לראשונה בצורה מדעית פעולת ההמסה). כך הרחיבו המים את הסדקים ויצרו חלל שהמשיך וגדל - ברובו בדרך ההמסה ובחלקו תוך התמוטטות התקרה, השואפת להגיע לצורת פעמון, שהיא הצורה המכנית היציבה ביותר. יש מדענים הטוענים, כי מערות תיווצרנה רק באזור מעבר המים מפני השטח אל מי התהום; במקביל קיימות עדויות, כי לאחר היווצרות התבליט של הרי יהודה ליחכו ממערב גלי הים את קו-הגובה של 380 מ' לערך, שהוא אמנם רום מפלסה של המערה. כך או אחרת, הלך ונוצר חללה של מערת שורק. בתהליך דומה נוצרו גם חלליהן של מערת שמשון ומערת התאומים שמצפון ומדרום לה. אף הן נמצאות, ומאותן סיבות עצמן, באותה תצורה גיאולוגית (היא תצורת ורדים, הבנויה בעיקר מסלעי דולומיט וגיר) ואף קרקעיתן מצויה ברום של 400 מטר לערך מעל פני הים.

הפרק הבא בתולדות המערה החל עם נסיגתו של הים וירידת מפלס מי התהום. בשלב זה פסקה המסת הסלע והתהליך התהפך; עתה משמגיעה טיפת המים טעונת תמיסת הגיר לתקרת המערה - נפלט ממנה הפחמן הדו-חמצני והגיר מתגבש. כדאי להדגיש כי ההתגבשות מתחדשת כתוצאה מפליטת ה CO2 והיפוך תהליך ההמסה ולא כתוצאה מהתאדות המים, כפי שכתוב בספרים רבים.

עושר של צורות

הקוטר של טיפות המים הוא כ- 5 מ"מ, והן משקיעות את הגיר, במקום מגען עם התקרה, בטבעת עדינה מסביב. טבעת מצטרפת לטבעת – וכך נוצר מעין "מקרוני" תלול, שקוטרו כקוטרה של טיפת המים. באירופה, בה נמדד קצב גידולם של נטיפים אלה, התברר כי הם גדלים בשיעור ממוצע של 0.2 מ"מ לשנה, (ייתכן שקצב הגידול שלהם במערה שלנו מהיר יותר). אורכם של נטיפים אלה מגיע כדי 80-100 ס"מ, והם מצויים בעיקר ב"חדר המקרוני", אך גם באזורים אחרים.

אם מסיבה כלשהי ייסתם הצינור הדקיק ודרכם של המים תיחסם, הם יזרמו עתה על פניו של הנטיף - מבחוץ, וישנו את צורתו - מנטיף צינורי לנטיף קוני - שהוא עבה בבסיסו והולך וצר בקודקודו, הנטוי כלפי מטה. אורכם של נטיפים כאלה עשוי להגיע כדי 4-5 מטרים. אולם, אם הזרימה לא תהיה שווה ואחידה סביב הנטיף, וקילוח המים יצטמצם לאפיק צו יתפתחו נטיפי-בדים או "אוזני פיל". הם מצויים בעיקר לאורך קירות המערה ואורכם מגיע עד 1.5 מטר.

אם קצב הטפטוף מהיר מקצב התנדפותו של הפחמן הדו-חמצני, תטפטף הטיפה מטה, ורק עתה, לאחר התנפצותה, ייפלט הגז והגיר המומס בה יתגבש לזקיף. ואמנם אם נשמור על השקט, נוכל לשמוע את קול נטף המים באזוריה השונים של המערה, ובראשם ,של זקיפים רבים נוכל לראות את המכתש שנוצר מהטיפות הנופלות. אם נתבונן היטב, נוכל גם לראות, כי בעוד שהנטיפים מפוזרים על מרבית שטחה של תקרת המערה, מרוכזים הזקיפים לאורך קווים מוגדרים - התואמים את קווי הסידוק העיקריים שבתקרה, ולכן קצב אספקת המים בהם רב.

בעוד שהנטיפים הם דקים וחלקים לרוב, רב יותר עושר צורותיהם של הזקיפים. התנפצותה של הטיפה ופיזור הרסס ממנה, וכן גם הקצב השונה של הטפטוף, מאפשרים מגוון רב יותר. וכך נוכל למצוא "כובעים מקסיקניים" ועיר של "פאגודות", צריחים ו"טורטים של חתונה".

יש וזקיף נושק לנטיף, והשניים מתחברים לעמוד. לעתים נוכל להבחין במקום המפגש ולעתים מיזוגם כה מושלם, עד כי לא נוכל לדעת מי הוא מי.

לעתים מתחברים כמה עמודים לפרגודים ולמסכים, המחלקים את חלל המערה לכמה חללים משניים.

אחת מצורות ההתגבשות המוזרות והנדירות יחסית המצויה במערות, הם ההליקטיטים. הללו "מפרים" את חוקי הכובד, וללא כל התחשבות בהם צומחים בכל הזוויות והצורות שרק יעלה הדמיון. עד היום אין הסבר מניח את הדעת לדרך היווצרותם.

צורת גידול אחרת, הנדירה למדי במערות אחרות ונפוצה למדי במערה זו, הם אלמוגי המערה. הם מצויים על הקרקעית, על מפולות ועל נטיפים וצורתם כאשכולות של כפתורים. צורה מעניינת נוספת הם משקעי השפה, שנוצרו על שפתן של בריכות המים. יש עשר בריכות ברחבי המערה, אך שטחן של רבות מהן הצטמצם, ולעתים הן אף נסתמו לחלוטין, כתוצאה ממשקעים אלה, המתפשטים כעליה של שושנת מים על פני השטח.

התבלות המערה

אף כי המערה בנויה אבן, ובה התגבשויות מצורות שונות - היא חיה ונושמת, מתפתחת ומשנה צורה, וכבכל יצור חי, ניכרים אף בה סימני בליה וזקנה.

באזורים שונים של המערה מצויים גושי סלע גדולים שנפלו מהתקרה; מתחת לכמה מהם אפשר לראות רסק של נטיפים ובתקרה מעל לסלעים אלה אין קושי להבחין בדלותם של הנטיפים. גם כמה זקיפים גדולים התמוטטו - וייתכן, כי חלק מהם בגלל רעידות אדמה עוד בעידנים קדומים. עדות לקדמוניותו של ההרס הם הזקיפים שהחלו לצמוח על מפולות אלו, וכן "הריתוך" אשר הדביק אותם אל קרקעית המערה. חלק מהתמוטטויות של הנטיפים נגרם בגלל כובד משקלם.

אין ספק, כי פיצוצי המחצבה, אשר פעלה במשך זמן די ממושך בסמוך למערה, הגבירו והוסיפו לגורמים אלה.

לעתים עלול גם נטף מים מוגבר לפגוע ולהרוס זקיפים, אך אחת מתופעות ההרס המדאיגות ביותר הקיימות במערה היא התקמחות-נטיפים, ובעיקר זקיפים המתפוררים והופכים למעין קמח פריך, מבלי שיהיה ברור מה סיבתה.

אורכה המירבי של המערה הוא 91 מטר (אורך ממוצע 80 מטר) ואילו רוחבה המירבי כשמונים מטר (רוחב ממוצע 60 מטר). גובהה המרבי של התקרה - 12 מטרים.

זוהי אפוא מערה קטנטונת בהשוואה למערות מפורסמות אחרות ברחבי העולם: אורכה של מערת הממוטה בארצות-הברית, על כל פיתוליה, כמאה קילומטר, הילוך בשוויצריה משתרעת על פני כשבעים וחמישה קילומטר ואילו קארלסבד בארצות-הברית מגיעה כדי 50 קילומטר, בעוד שטחה של מערת שורק הוא כ- 5 דונם בלבד; אך למעשה שטח התצוגה בה כפול, שכן גם רצפתה וגם תקרתה תורמות לעושר ולשפע צורות הזקיפים והנטיפים המצויות בה. מבחינות אלו למערת שורק יש יתרון על מרבית הנוערות בעולם - לכל אשר תפנה העין - זקיפים ונטיפים, בייצוג מלא של כל הצורות הידועות והמוכרות, שהתקבצו יחדיו במבנים שגם הדמיון הפרוע ביותר לא היה מסוגל להעלותם בחלומותיו. נקווה כי כך הם יישמרו.