|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > מדינת ישראל > חבלי ארץ > הנגב |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אפשר לנסוע ברחבי הנגב ולחזות בנופיו המרהיבים, ואפשר גם לנסוע במנהרת הזמן של הנגב אל תקופותיו הקדומות, ולהתבונן בשרידים הדוממים, המספרים את סיפורם של אנשים ותרבויות שהיו בו בעבר.
התקופה הפרהיסטורית היא התקופה הארוכה ביותר בתולדות האדם. כיצד השיג האדם הקדמון מים ומזון בנגב, המוכר לנו כיום כאזור יבש, דליל בצומח ובבעלי-חיים? נראה שבמשך חלק מהתקופה ההיא היה אקלים הנגב קר יותר ולח יותר. לפני כ- 10,000 שנה החל האדם להתגורר במבנים. הבית שהתקין לו למגורים היה מכלול של חדרים מעוגלים שבסיסם היה עשוי אבן. בהר חריף נמצאו שרידי מבנים כאלה ובתוכם שפע של כלי כתישה, כלי צור ועצמות בעלי-חיים. שרידים נוספים נמצאו בבקעת עובדה, בנגב הדרומי . שלב חשוב אחר בהתפתחות האדם בתקופה זו היה תירבות הדגנים וביות העזים והכבשים. הייתה זו המהפכה הראשונה בתולדותיו - 'המהפכה החקלאית' - שעיקרה היה המעבר מציד ומליקוט צמחים לחקלאות ולרעיית צאן. לראשונה החל האדם לייצר את מזונו, וכך היה תלוי פחות בתנאי הטבע.
בתקופה זו גילה האדם את היכולת להפיק נחושת וליצור ממנה כלים. הוא יצר כלי נחושת, אך המשיך להשתמש גם בכלי האבן, ומכאן שמה של התקופה - התקופה הכלקוליתית: כלקוס = נחושת, ליתוס = אבן. במרחבי צפון הנגב, בקרבת הנחלים גרר, בשור ובאר שבע - צצו כפרים זעירים שהיו יישובי קבע. כלכלתם התבססה על מרעה, על גידולי שדה בצמוד לנחלים ועל תעשייה של עיבוד נחושת ושנהב.
בתקופה זו החלו להופיע בארץ ערים גדולות ומבוצרות, מוקפות חומה, כמו מגידו וחצור בצפון הארץ וערד שבנגב. חלק מתקופה זו מכונה תקופת האבות. אין יודעים בבירור מתי הגיעו האבות לארץ ישראל, אך חוקרים מסוימים סבורים שהם באו לארץ בתחילת המאה ה- 18 לפני הספירה - לפני כ- 4,000 שנה. כאשר הגיעו האבות לארץ, הם גילו שמקומות היישוב הטובים כבר מיושבים, ונאלצו לפנות לשדרת ההר ולנגב, שבהם הייתה ההתיישבות דלילה. באזורים אלה נדדו אברהם וצאצאיו ובהם רעו את צאנם.
ההתנחלות: ביסוס הממלכה: פילוג ממלכת ישראל: בשנת 586 לפני הספירה עלה נבוכדנאצר מלך בבל לירושלים. הוא גרם לחורבן בית המקדש ושם קץ לממלכת יהודה. השפעת החורבן ניכרה היטב גם בנגב: רק יישובים אחדים הצליחו לשרוד בו.
הנבטים הופיעו על במת ההיסטוריה כשבטים נודדים, במאות הראשונות לפני הספירה. ממלכת הנבטים, שהגיעה לשיא פריחתה במאה הראשונה לפני הספירה, השתרעה על פני צפון חצי האי ערב, סיני, אדום והנגב. הנבטים עסקו בעיקר במסחר של בשמים ותבלינים, שאותם הובילו בשיירות גמלים מצפון חצי האי ערב. נתיב המסחר הראשי עבר בדרך הבשמים. לאורך דרך הבשמים התפתחו תחנות שהעניקו שירותים למלווי השיירות. הגדולות שבין התחנות הפכו במשך הזמן לערים. תחילה הוקמו ניצנה, עבדת וחלוצה ואחריהן שבטה, ממשית ורחובות. הנבטים, שנדדו במרחבי המדבר, השכילו לפתח שיטות לאגירת מים. הם חצבו בורות מיוחדים, וניקזו אליהם את מי הגשמים.
בשנת 106 לספירה בא הקץ לשליטתם של הנבטים בדרכי המסחר שעברו בנגב, והנגב סופח לממלכה הרומאית. הרומאים, שלטשו את עיניהם אל העושר הטמון במסחר הנבטי, העבירו לידיהם את המסחר במוצרים יקרי ערך כמו בשמים ותבלינים. כדי לא להיות תלויים בשיירות הנבטים, הם פיתחו דרך מסחר חדשה: ויאה נובה טריאנה. הנבטים, שבסיסם הכלכלי נשמט, התאוששו במהרה. כתחליף למסחר הם החלו לפתח חקלאות מדברית. הם השכילו לאסוף את מי הגשמים ולהזרימם לשטחי הקרקע בעמקים ובוואדיות סביב עריהם, והגיעו להישגים מרשימים בתחום החקלאות. כך יכלו הערים הנבטיות להמשיך ולשגשג. במאה השלישית החלו הרומאים לבנות קו מצודות להגנה על הגבול הדרומי של האימפריה מפני התקפותיהם של שבטי המדבר. קו הגנה זה נקרא "קו-הלימס" ("לימן" פירושו "גבול" בלטינית) .
תקופת שלטונה של האימפריה הביזאנטית באזורנו הייתה תקופת שגשוג כלכלי וחברתי. בתקופה זו חל גידול באוכלוסיית הארץ, ואף הנגב זכה לפריחה יישובית. הנצרות, שהפכה בתקופה זו לדת הרשמית של הקיסרות, הופצה בעיקר בקרב תושבי ערים אלו. בכל עיר היו כמה כנסיות מפוארות, וכן מנזרים שבהם אגני טבילה לשימוש בטקסי ההמרה לדת הנוצרית.
(640 - 1917 לספירה) שבטים אלו שלטו באזור גם במשך רוב שנות השלטון העותומאני, ונאבקו ביניהם בעיקר על מקורות המים באזור נחל באר שבע שבצפון הנגב. רק בתחילת המאה, ב- 1900, הקים השלטון הטורקי את עיר המחוז באר שבע, שממנה ניתן היה להשליט סדר באזור ולפקח על השבטים הבדואים.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |