|
![]() |
![]() ![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() |
הסדרי נגישות
![]() |
![]() |
עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרות > ברית חדשה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
כל אחת משלוש הדתות מספרת בפירוט אודות תהליך ההיווצרות של קהילת מאמיניה. בתולדות ההיווצרות של כל אחת משלוש קהילות המאמינים הוקדש מקום מרכזי לדמות אחת: הודות למנהיגותו של משה, שנבחר לתפקידו על-ידי אלוהים, הפך ציבור העבדים שיצא ממצרים לעם ישראל, ובזכותו של משה אף קיבל את התורה; קהל המאמינים הנוצרי נוצר סביב האמונה בכך שישוע הוא המשיח ובן האלוהים; אומת המוסלמים נוצרה על-ידי ,הנביא מחמד, בעקבות ההתגלות האלוהית שחווה.
האמונה הנוצרית, שראשיתה בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה, בתקופת שלטון האימפריה הרומית, מתמקדת בדמותו של ישוע. ישוע נקרא בעברית "הנוצרי" משום שגדל בעיר נצרת. מאמיניו נקראים "נוצרים", וכך גם הדת שיצרו. סיפור חייו ומותו של ישוע מופיע בספר הקדוש לנוצרים - הברית החדשה. מרים (מריה), אמו של ישוע, התארסה ליוסף הנגר, שהיה נצר לבית דוד. בתקופת אירוסיה נגלה אליה המלאך גבריאל ובישר לה שהיא עתידה להרות מרוח הקודש וללדת בן בשם ישוע, שיהיה "בן האלוהים". כאות לאמיתות בשורתו הבטיח המלאך למרים שגם קרובתה, אלישבע, תהרה באותו זמן. ואכן, בשעה שביקרה מרים את אלישבע היא נוכחה לדעת, כי גם קרובתה הייתה בהיריון. אלישבע ילדה בן וקראה לו יוחנן מי שהיה ליוחנן המטביל. התואר "המטביל" דבק ביוחנן משום שקרא ליהודים להיטהר מחטאיהם באמצעות טבילה במי הירדן ולחזור בתשובה - זאת, כדי להינצל מיום הדין האלוהי הקרב ובא. גם ליוסף, ארוסה של מרים, נגלה מלאך בשנתו. המלאך סיפר לו על הריונה של מרים מרוח הקודש, ולפיכך הסכים יוסף להינשא לה. מרים ילדה את בנה ישוע בבית לחם, ושם הוא גם נימול. זמן קצר לאחר לידתו הוזהרה מרים, שהמלך הורדוס, ששמע נבואה אודות לידת תינוק בבית לחם, העתיד להיות מלך היהודים, מחפש את בנה כדי להורגו. מרים ברחה עם ישוע למצרים, ולאחר זמן חזרה לנצרת. כשהיה בן 12 עלה עם משפחתו לרגל לירושלים בחג הפסח, ואז נכנס לבית המקדש ושוחח עם החכמים. הוא הפתיע אותם בבקיאותו בתורה. בגיל 33 הלך ישוע להיטבל אצל יוחנן. הברית החדשה מספרת, כי
מאז טבילתו החל ישוע להטיף לחזרה בתשובה ולבשר ליהודים על בואו הקרב של יום הדין. ישוע פעל בגליל, ושם התקבצו סביבו חסידיו. החשוב שבהם היה שמעון (פטרוס) הדייג, שחי על שפת הכִּנרת והפך לאחר מות ישוע לשליח ולמפיץ האמונה במשיחיותו. חסידה נוספת של ישוע הייתה אישה ושמה מרים (ובלטינית, "מריה מגדלנה") מן היישוב מגדל. בתחילת דרכה הייתה מרים חוטאת. בברית החדשה מסופר, כי ישוע גירש מגופה שדים - כלומר, ריפא אותה ממחלה נפשית, ועם החלמתה חזרה בתשובה והפכה לאחת הדמויות הקרובות אליו. ישוע ניחן בכוחות על-טבעיים שאפשרו לו לעשות נסים: הוא ריפא חולים, החיה מתים, גירש שדים שחדרו לגופם של בני אדם. כמו כן, הוא האכיל המוני בני אדם בכיכרות לחם אחדים ובדגים ספורים:
לישוע הייתה ביקורת חריפה על חלקים מההנהגה היהודית של זמנו. הוא הטיף נגד השכבות העשירות של העם, על כך שעשקו את העניים. כמו כן, התנגד לחכמים מקומיים, שלדעתו ראו את עיקר היהדות בקיום טכני של מצוות והזניחו בעיניו את החובות המוסריות של אהבת הבריות וחמלה על העניים. ישוע קירב אליו יהודים משולי החברה וביניהם המוכסים, ששירתו את השלטון הרומי השנוא. בדרשת ההר, אותה נשא במעלה הר בפני רבים מחסידיו, האדיר ישוע את העניים והמושפלים:
ישוע טען, אם כן, שלעניים יש סיכוי רב יותר לזכות בגאולה מאשר לעשירים ולבעלי השררה. כאמור, הזהיר ישוע את הציבור היהודי שיום הדין - היום בו ישפוט האל את בני האדם, החיים והמתים - קרב ובא. לפיכך, קרא לחרטה על חטאים ולקיום קפדני של המצוות המוסריות. לאחר כמה שנים של הטפה ברחבי הגליל, החליט ישוע לבוא בראש תלמידיו ותומכיו לירושלים לחגוג את חג הפסח, ולהשמיע את דבריו בפני המוני העולים לרגל לבית המקדש. הוא נכנס אל העיר רכוב על חמור, ומלוויו קראו לעברו כי הוא המשיח. למעשה, הייתה לאירוע זה משמעות סמלית, שכן כך עתיד היה המשיח להיכנס לירושלים, על-פי האמונה שרווחה בקרב חוגים שונים בעם היהודי באותה תקופה. על-פי אמונה זו, המשיח היה אמור לשחרר את עם ישראל משלטונה השנוא של האימפריה האלילית הרומית. לצד קריאות ההערצה זכה ישוע גם לקריאות בוז מצד יהודים רבים. הוא השמיע נבואת זעם קשה, שבה חזה את חורבן ירושלים ובית המקדש, בשל חטאי ההנהגה היהודית. ישוע סעד עם תלמידיו סמוך לחג הפסח, וחזה במהלך הארוחה את סופו הקרב ואת היותה של ארוחה זו סעודתו האחרונה. הוא בירך על הלחם והושיט ממנו לתלמידיו באמרו:
כתבי הקודש הנוצריים מספרים, כי ההנהגה היהודית לחצה על הנציב הרומי של ירושלים להאשים את ישוע בניסיון למרד, משום שחששה מפניו. נציג השלטון הרומי שפט את ישוע, מצא אותו אשם וגזר עליו מוות בצליבה. חיילים רומיים הובילו אותו ברחובות ירושלים למקום הצליבה, ולאורך הדרך לעגו לו ושמו על ראשו כתר קוצים, שנועד להשפילו. דרך זו, שהובילה את ישוע אל גבעת הגולגולתא, נקראה אחר כך "דרך הייסורים" (בלטינית - "ויה דלורוזה"). חסידיו, וביניהם מרים המגדלית, ליוו אותו בדרכו. הוא נצלב לצד שני פושעים, שגם עליהם נגזר מוות. מילותיו האחרונות היו ציטוט מספר תהִלים:
בשורתו של ישוע לא מתה עמו. על-פי המסורת הנוצרית, שלושה ימים לאחר הצליבה באו אל קברו שלוש נשים, שאחת מהן הייתה מרים המגדלית, ומצאו אותו ריק. הסיבה לכך הייתה שישוע קם לתחייה שלושה ימים לאחר הצליבה, פגש 12 מתלמידיו, שסימלו, על-פי המסורת הנוצרית, את 12 שבטי ישראל, ומינה אותם לשליחיו - למפיצי האמונה במשיחיותו. לאחר מכן עלה לשמיים. לאחר מות ישוע יצאו תלמידיו להפיץ את תורתו בקרב קהילות היהודים באימפריה הרומית. התלמידים והיהודים שהתקבצו סביבם קיימו בתחילה את מצוות היהדות, אך הוסיפו להם סעודה משותפת בימי א', לזכר הסעודה האחרונה של ישוע עם תלמידיו. כל יהודי שרצה להצטרף לקהילת המאמינים בישוע, שנקראו "נוצרים", טבל את גופו במים. בארץ ישראל נטבלו המצטרפים בנהר הירדן, שבו טבל יוחנן המטביל את ישוע עצמו. תלמידי ישוע החליטו להפיץ את אמונתם גם בקרב הלא יהודים באימפריה הרומית. הבולט שבין מפיצי הנצרות היה פאולוס, ששינה באופן מהפכני את אופייה של קהילת הנוצרים. פאולוס קבע, כי ההשתייכות לנצרות אינה מחייבת קיום מצוות, אלא הצהרת אמונה בישוע וטבילה במים.
חלקים נוספים מתוך הפרק: כיצד החלו חיי האדם בעולם? אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : אל אחד ושלוש דתות3
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
![]() |
|
123 |