עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גוף האדם > חושים
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
כמה חושים יש לנו? ומהו החוש השישי? מה עם חוש המגע, חוש הכאב, חושי הטמפרטורה, חושי התאוצות? מסתבר שהמספר של החושים אינו סגור ומוסכם ולא כל החושים הם בעלי "מעמד שווה". המאמר מנפץ את אגדת חמשת החושים.



אגדת חמשת החושים
מחבר: צבי עצמון


על שאלות "כמה" רבות אפשר לענות בקלות בעזרת החושים: הסתכל, כמה ילדים יש בחדר? הקשיבי, בכמה כלים שונים הם מנגנים? והנה, מסתבר שהתשובה לשאלה הפשוטה-לכאורה "כמה חושים יש לנו?" היא לא ממש משחק ילדים

היה היו פעם חמישה חושים. שם האחד ראייה, שם השני שמיעה, שם השלישי חוש הריח, שמו של הרביעי טעם, ושם החמישי רגע, מה היה שמו של החוש החמישי? לא, לא ששכחתי את שמו של החמישי. לא, הבעיה שלי היא הפוכה – יש לי פתאום יותר ממועמד אחד, ואפילו לא מעט מועמדים: חוש המגע, חוש הכאב, חושי הטמפרטורה, חושי התאוצות.

יהיה מי שיטען: ההתלבטות הזו כולה קשקוש, החמישי הוא, כמובן, חוש המישוש! אלא, כמו שבעת הגמדים הנחמדים, חמשת החושים טובים לאגדות של ילדים. להן בלבד.

אכן, חושים יש לנו רבים, ולפיכך שלושה דברים עומדים למען הדיוק בפני בחינה: אגדת חמשת החושים עצמה, הביטוי "החוש השישי" לציון מה שמעבר לחושים הפיזיים הידועים, וכן המונח "חוש המישוש".

חוש הראייה, באמצעותו אנחנו קולטים מידע חזותי, או בפשטות - רואים את העצמים שבעולם. וכיצד אנחנו יודעים על הטמפרטורה שלהם? שמא תגידו בעזרת חוש המישוש? האם אמנם צריך לגעת בתנור הלוהט (סכנה!) כדי לעמוד על היותו חם, ואם די לקרב את היד אל התנור, מבלי לגעת בו - האם לכך ייקרא מישוש? ואף זאת: עינינו אף פעם אינן נמצאות במנוחה מוחלטת כשאנו מביטים בעולם; העיניים מבצעות (בעזרת השרירים הרצוניים המניעים אותן) תנועות סריקה של העולם ותנועות ריצוד קטנות וקופצניות. האם בעקבות זאת אנחנו מכנים את חוש הראייה "חוש סריקת העולם החזותי (ויזואלי)", והרי זה פירושו של "מישוש": פעולות שרירים המניעות את האצבעות על פני העצמים. אלא שתנועות הן תופעה מוטורית, ובמונח חושים אנחנו מתכוונים לקליטה של מידע ולהופעת תחושות. ובכן, כפי שלא נאמר "חוש סריקת העולם החזותי" כך גם אין לנו חוש מישוש. תנועות האצבעות, ממש כמו תנועות העיניים, מסייעות בקליטת המידע על ידי החושים, אך אינן החוש עצמו. הווי אומר: חוש המישוש אינו אלא אגדה, ובעור האצבעות הממששות זרועים חוש המגע, חושי הטמפרטורה, וגם חוש הכאב – הוא שהופעל בדקירת הפלך (ויש גורסין: המחט) באגדת היפהפייה הנמה.


כשמתבוננים בתמונה (פנים של נערה) העיניים סורקות את התמונה
תוך קפיצות עיניים זעירות ומהירות, תנועות הנעשות על ידי השרירים
מניעי העיניים. רישום תנועות העיניים במשך 2 דקות במהלך התבוננות
בתמונת הנערה. שימו לב למספרן הרב של תנועות העיניים.

מה מספרם, אם כן, של חושינו? למען האמת, המספר אינו סגור ומוסכם. ובכלל, לא כל החושים הם בעלי "מעמד שווה"; יש חושים שניתן לאחדם או לפצלם, והשאלה אם מדובר בחושים ממש או בתת-חושים. השאלה של מספר החושים שלנו היא במידה רבה שאלה של הסכמה. עם זאת, המספר 5 בהקשר לחושים קרוב יותר לאגדה מאשר למציאות.

חושים ומודעות

את החושים השונים ניתן לחלק לקבוצות לפי אמות-מידה (קריטריונים) אחדות. אחת מאמות-המידה לסיווג החושים היא המודעות: האם חוש מסוים מחולל תחושות מודעות אם לאו. ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע, חושי הטמפרטורה של העור, כאב כמובן, חושי התאוצות - חושים אלה משרים בנו תחושות מודעות. לחושים שפעילותם אינה משרה בנו במישרין תחושה מודעת יש הרבה פחות "יחסי ציבור", וייתכן שאזכור מי מהם יעורר בך תמיהה. עם החושים שאינם משרים בנו במישרין תחושה מודעת נמנים החוש הרגיש ל - ובוחן את – אורך שרירינו (חוש כישורי השריר); החוש הרגיש למתח השרירים (מבני גולג'י בגידים), החוש הבוחן את לחץ הדם בעורקים הגדולים; החוש הרגיש לריכוז החמצן המומס בדם העורקי; החוש הבוחן את מידת החומציות (ה- pH ) של נוזל המוח-והשדרה (CSF); החוש העוקב אחר הערך האוסמוטי ("הלחץ האוסמוטי") של הדם בהיפותלמוס, והחוש הבוחן את הטמפרטורה בהיפותלמוס.

חוש זה, הבוחן את הטמפרטורה בהיפותלמוס, יכול להמחיש היטב מה פירושו של חוש שפעילותו אינה משרה בנו תחושה מודעת וישירה, ומה חשיבותם של החושים הבלתי מודעים. חישבו למשל על שני משפטי החיווי הבאים "אני חושב שיש לי חום" ו"אני חושב שכואב לי הראש". שניהם יכולים להיות קשורים לתחילתה של שפעת ובשני המקרים ייתכן שההמלצה תהיה לבלוע שתי גלולות אספירין או דקסמול. אבל בעוד המשפט הראשון מתקבל על הדעת, הרי שהמשפט השני הוא בלתי אפשרי. אדם אינו יכול לחשוב שיש לו כאב ראש - כאב הוא תחושה מודעת: כאב או שחשים או שאין חשים; הוא איננו קיים אלא כתחושה. לעומת זאת הטמפרטורה של המוח (בניגוד לטמפרטורת העור) נבחנת על ידי חוש שאינו משרה בנו תחושה מודעת, ולכן אתה יכול לחשוב שיש לך חום ולטעות: מכשיר אובייקטיבי - המדחום - הוא שיכול להכריע בשאלה, אך לא התחושה. ואכן, פעמים רבות כשטמפרטורת הגוף עולה חשים דווקא קור עז, צמרמורת.

מבחינת תפקודו של הגוף, של המערכות הפנימיות החיוניות, חשובה הטמפרטורה הפנימית. כשקר זרימת הדם לעור מצטמצמת, וזאת כדי להקטין את הקרנת החום מן הגוף לסביבה הקרה. אלא שצמצום זרימת הדם לעור גורמת לו להתקרר יותר, וכאמור חושי הטמפרטורה שבעור משרים בנו תחושה מודעת - ובמקרה זה תחושת קור מציקה. אלכוהול מרחיב את כלי הדם בעור וגורם לפיכך תחושה נעימה של חמימות, אלא שבתוך כך הוא מגביר את בריחת החום מן הגוף, ובתנאים קשים עלול לקרב את הטמפרטורה הפנימית לנקודה נמוכה עד כדי סכנה. הרי לכם הדגמה לחשיבותו של חוש שאינו משרה בנו תחושה מודעת.

מה הסיבה ללשון הריבוי "חושי הטמפרטורה של העור"? האמנם מדובר ביותר מחוש אחד? - אכן, מתברר כי יש לנו שני חושים הבוחנים את טמפרטורת העור: חוש לחום וחוש לקור. חוש לחום - ניחא, אבל חוש לקור? והרי כידוע אין "חיה" פיזיקלית המכונה "קור", אלא רק מיעוט חום. להגדרה המשונה-לכאורה "חוש לקור" נחזור בהמשך.

רגישים ומתמירים

החושים השונים מבוססים כולם (אולי פרט לחוש השישי) על סוג מיוחד של תאי גוף - תאי החוש. אלה הם תאים ככל התאים שבגופנו: הם מכילים ציטופלזמה, גרעין-תא, מיטוכונדריונים - בקיצור, כל רכיבי התא הרגילים, ועטופים כמובן בקרומית-תא (ממברנה), שבתאי החוש נודעת לה חשיבות מיוחדת. מה שמיוחד לתאי החוש, ומגדיר אותם ככאלה, הן שתי תכונות: רגישות גבוהה לסוג מסוים של גירוי, והיכולת לתקשר עם מערכת העצבים. רגישות גבוהה פירושה סף נמוך: גירויים מסוימים מצליחים להפעיל את תאי החוש גם כשעוצמתם של גירויים אלה נמוכה מאד. לכל סוג של תאי חוש "גירוי מתאים" אחר, כלומר - סף נמוך לגבי סוג נבדל של גירויים. כך ניתן לסווג את החושים בדרך נוספת - על פי "הגירוי המתאים" לאותו חוש, הגירוי שהרגישות כלפיו גבוהה. רגישות, גבוהה ככל שתהיה, אין בה תועלת מבחינת הגוף, אלא אם כן תא החוש מתקשר עם מערכת העצבים - רק כך יכול המידע המתקבל בתאי החוש לעורר תגובה מתאימה (בריחה מאריה טורף, הפרשת רוק נוכח ניחוח מזון), לעבור עיבוד מתאים ולהיחרת כזיכרון.

עיקרו של דבר, תאי חוש הם תאים שגירוי לתאים גורם להם להפעיל מסלולים עצביים-מוחיים, כלומר "לתרגם" את הגירוי לשפה הכללית של מערכת העצבים והמוח. "תרגום" זה של הגירוי לשפה הכללית של מערכת העצבים מכונה התמרה ,(transduction), תהליך שבסופו מופרשים נוירוטרנסמיטרים מתאי החוש לתאי העצב המתקשרים איתם. מנגנוני התרגום נבדלים מאוד בין תאי החוש השונים. למשל, מנגנון ההתמרה בחוש השמע שונה לחלוטין ממנגנון ההתמרה בתאי החוש לאור (פוטורצפטורים). הדבר נכון לעתים אף במסגרת אותו חוש עצמו - ההתמרה בתאי החוש למלוח נבדלת מאוד מההתמרה בתאי החוש למתוק או למר. בכל מקרה, לקרומית תא החוש תפקיד חשוב בהתמרה - גירוי מתאים משנה את המתח החשמלי שלה, ודרכה גם חולפות מולקולות הנוירוטרנסמיטר בדרכן להשפיע על תאי העצב.

כל סוג של תאי חוש רגישים במיוחד לסוג מוגדר של גירוי, "הגירוי המתאים". ואולם גירוי בעוצמה גבוהה, גם אם אינו הגירוי המתאים, יכול לעורר פעילות במסלול החושי והשריית תחושה. כך למשל מכה בעין יכולה לעורר תחושות ראייה, כגון "לראות כוכבים ביום". חבטה באוזן יכולה להשרות תחושות שמע, "צלצולים". תחושות בעקבות "הגירוי הלא מתאים" מתבטאות בתחושות אנטאופטיות, בתחושת רתיחה, ומעמד מיוחד יש לכך בחוש הכאב: תחושת כאב (וניווכח בהמשך כי הכאב הוא חוש "לגיטימי" בפני עצמו!) יכולה להתעורר בעקבות גירוי לחץ חזק מדי, טמפרטורה גבוהה מדי, קול בעוצמה גבוהה מאוד, אור מסנוור.

לראות את המגע ולחוש בלהט

תופעות אנטאופטיות הן תחושות ראייה בעקבות גירויים שאינם גירויי אור. דוגמה אחת כבר הזכרנו: "כוכבים ביום" הנראים בעקבות חבטה בעין. הנה דוגמה נוספת: עצמו בעדינות עין אחת וגעו בעדינות, בעזרת קצה הזרת, בעפעפיים העצומים בזווית הפנימית של העין. אנשים רבים רואים במצב זה עיגול כהה (כחול או שחור) המוקף בטבעת בהירה (צהובה, כתומה או בעלת גוון אחר). אם אינך רואה, כדאי לשנות את תנאי התאורה או לעצום בעדינות גם את העין השנייה. מעניין לבחון מה הקשר שבין תנועת קצה הזרת לבין הדמות האנטאופטית – למשל להניע את הזרת בתנועת מעלה-מטה. מה רואים?

הערה לשונית קטנה: המונח האנגלי הרווח עבור תא חוש הוא רצפטור (receptor). ואולם המונח רצפטור הוא דו-משמעי: הוא מציין תא חוש אך גם מולקולת חלבון המזהה שליחים שונים (הורמונים, נוירוטרנסמיטרים, גורמי גדילה), או אף מולקולות נושאת מידע חושי, כגון ריח. והנה, המונח העברי "תא חוש" הוא חד משמעי (מולקולות מזהות מכונות בעברית "קולטנים"). מכל מקום המונח רצפטור במובן תא חוש שימושי לאפיון סוגים של תאי חוש, כגון תא חוש לאור - פוטורצפטור, תא חוש לטמפרטורה - תרמורצפטור, תאי חוש לחומרים - כימורצפטורים.

בשלב זה ניזכר בחוש ל"קור", ששמו יכול לעורר צמרמורת בפיזיקאים, שהרי עבור פיזיקאי אין דבר כזה "קור". והנה, בעור החיצוני וברירית הפה שלנו פזורים תאי חוש שמופעלים על-ידי עצמים שהטמפרטורה שלהם עולה במספר מעלות על זו של העור החיצוני (או של רירית הפה) - אלה הם תאי חוש לחום, תרמורצפטורים לחום. אך מסתבר שיש גם תאי חוש המופעלים על ידי עצמים שהטמפרטורה שלהם נמוכה יותר מזו של העור ורירית הפה. תאים אלה הם המכונים "תאי חוש לקור" (תרמורצפטורים לקור). מדובר בשתי מערכות נפרדות של תאי חוש, ולא ברצף אחד מקר לחם. פירוש הדבר הוא שניתן, עקרונית, להפעיל במקביל את שתי המערכות השונות, לחום ולקור. אפשר לעשות זאת, למשל, כשנוגעים במשהו לוהט: הטמפרטורה כה קיצונית, עד שהיא מעוררת לא רק את תאי החוש לחום, אלא גם את תאי החוש לקור (ולכאב). בדומה, אפשר לעשות זאת גם כשנוגעים במשהו קפוא. ואכן, תחושת הצריבה שחשים כשנוגעים במשהו לוהט דומה לתחושת הצריבה שחשים כשנוגעים בעצם קפוא.

כמה קרוב הוא הרחוק?

נוהגים לסווג את החושים השונים גם על פי המיקום ביחס לגוף: חושים למרחוק, חושים שבמגע, חושים פנימיים. לכאורה בכך מוצו כל האפשרויות, אבל נוהגים לציין סוג נוסף של חושים – חושים "עצמיים" (פרופריוצפטורים). החושים "למרחוק" הם ראייה (אנחנו רואים את השמש במרחק 150 מיליון ק"מ. אכן, חתיכת מרחק), שמיעה (שומעים עכשיו את שאגות הקהל באצטדיון הכדורגל שמרוחק קילומטר מביתי), ריח (אני מריח את פריחת היערה שבגינת השכנים). וכאמור, בחום הקורן ניתן לחוש במרחק מה מן התנור. החושים שבמגע הם מגע, טעם, וכן חושי הטמפרטורה (אף שכאמור בחום אפשר לחוש גם מרחוק) וכאב (אף שכאב יכול להיות גם פנימי). עם החושים הפנימיים נמנה לחץ, כאב ושורה ארוכה של חושים שאינם משרים בנו תחושות מודעות: החוש לריכוז החמצן בדם; החוש הרגיש לערך האוסמוטי של הדם במוח; החוש הבוחן את הטמפרטורה בהיפותלמוס, ועוד. ומה הם "החושים העצמיים (פרופריוצפטורים)", איזה מקום נותר להם למלא בסיווג? – מדובר בחושים פנימיים, שהגירויים המפעילים אותם תלויים בפעולות ותנוחות הגוף עצמו, ומכאן "עצמיים". החוש של כישורי השריר, הרגיש לאורך שרירינו, הוא דוגמה מובהקת לכך. דוגמה נוספת: תאי החוש (המכונים, על-שום צורתם במיקרוסקופ רב-הגדלה, "תאי שיער") שבפרוזדור ובקשתות האוזן הפנימית, המגיבים לכוח הכובד, לתאוצה קווית וסיבובית, ומהווים רכיב של מה שמכנים "חוש שיווי המשקל".

כאן ראוי להעיר, למען הדיוק, שהחושים למרחוק מופעלים למעשה - ומעוררים בנו תחושות - רק כאשר הגירויים מגיעים פיזית לגופנו. למעשה איננו רואים את השמש, אלא את הפוטונים שיצאו ממנה ופגעו בעינינו, כשמונה דקות לאחר יציאתם. איננו שומעים את צלצול הטלפון, אלא רק כשגלי הקול פוגעים פיזית באוזנינו. איננו מריחים את הפרחים שבגינה, אלא את המולקולות שהתנדפו והגיעו, פיזית, לכימורצפטורים שברירית ההרחה שבאף. עניין זה אינו מובן מאליו, במיוחד לא ביחס לחוש הראייה. ואכן היוונים הקדמונים חשבו כי משהו שיוצא מן העין ופוגע בעצמים אתו אנו רואים. הסיבה לקושי תפישתי זה היא שהמוח, שפעילותו היא המשרה בנו את התחושות למיניהן, גם משרה בנו תחושה שאנו רואים את העצמים "שם", בעולם החיצוני, בעוד שלמעשה התחושות, כולן, מושרות בנו בעקבות פעילות המוח עצמו.

על תחושות ותכונות

לא זו בלבד שהתחושות-החושים הבסיסיות מושרות בנו על-ידי פעילות מוחית, שכרגיל מתעוררת בעקבות מידע שמקורו בתאי החוש, אלא שפעמים רבות העצמים הם עצמם נטולי אותן תכונות שאנו מזהים בהם כתחושות. במילים אחרות, לפרחי היערה עצמם אין ריח! הם מפיצים כמובן מולקולות נדיפות, שמפעילות תהליכי התמרה בכימורצפטורים שברירית ההרחה, מה שגורם בסופו של דבר לעירור פעילות עצבית באזורים מתאימים במוח, אזורים שפעילותם משרה בנו אותן תחושות נועם נפלא של ריח היערה. שהרי אם נפגעו הכימורצפטורים ברירית ההרחה של אדם, או אם אזורי המוח הרלוונטיים אינם פועלים בו, היערה עבורו נטולת ניחוח. אלא שאפשר לטעון שמדובר במקרה חריג, לא תקין ולפיכך לא מייצג. אז מה בדבר סיפורו המפורסם של החומר PTC (פניל-תיו-קרבמיד)? יש בני אדם שמעט חומר זה על לשונם מעורר תחושת טעם מר. לעומתם יש בני אדם שריכוזים גבוהים אף יותר אינם משרים בהם תחושת טעם מר. האם ל-PTC יש טעם מר? - לא, ודאי שלא. המולקולות שלו מפעילות בחלק מבני האדם תהליכי התמרה ובעקבותיהם תהליכים מוחיים המשרים תחושת טעם מר. באותה מידה לסכרין אין טעם מתוק - המולקולות שלו מפעילות תהליכי התמרה ובעקבות זאת תהליכים מוחיים הנוטעים בנו תחושת מתיקות. ואמנם, יש בעלי חיים אוהבי סוכר שנדחים מסכרין. ואולם העניין המהותי הוא שגם לסוכר אין טעם מתוק - המולקולות שלו בסך הכל מפעילות תהליכי התמרה בכימורצפטורים למתוק וטוב, את ההמשך אתם כבר יודעים.

דבר זה בולט במיוחד ביחס לתחושת הצבע. מאחר שעניין זה כבר תואר בגליליאו ("רואים צבעים - על צבעים ועצבים", גיליון 42) אציין אך זאת: אם מתבוננים בתפוז ובמקביל מצלמים אותו באורח מקוון (on-line) למכשיר טלוויזיה, באופן שהתפוז האמיתי ותמונתו על גבי הצג נראים בדיוק באותו צבע, הרכב אורכי הגל המגיע לעיניך מן התפוז עצמו (הרכב גלים שנקבע על-ידי תכולת הפיגמנטים הטבעיים שבקליפת התפוז) שונה מהרכב גלי האור המגיעים לעיניך מתמונת התפוז שעל הצג (הרכב גלים שנקבע על ידי יחידות הצג). כלומר, מתמונת התפוז מגיעים לעינינו אורכי גל שונים מאלה המגיעים מהתפוז עצמו, ומה ששווה זו רק התחושה, במפורש לא תכונות העצמים תפוז ותמונתו.

סיכום ביניים: מנייתם של החושים וסיווגם איננו דבר פשוט, חד-משמעי ומקובל על הכל. אבל חמישה חושים? המספר הזה לא ממש מסתדר.


תפישת תנועה כתכונת ראיה מובחנת:
מתבוננים במרכז התמונה ומניעים את הראש
קדימה-אחורה. התחושה הברורה של תנועת
סיבוב מקורה בפעילות מוחית ספציפית.

הכאב כחוש

דרך אפשרית נוספת לסיווג החושים היא על פי אופי הגירוי המתאים. מבחינים בין חושים שתאי החוש שלהם מגיבים לגירויים פיזיקליים לבין חושים כימיים. גירויים פיזיקליים שונים מפעילים פוטורצפטורים (תאי חוש לאור, השוכנים ברשתיות העיניים), תרמורצפטורים (חיצוניים ופנימיים, ל"חום" ול"קור"), את המכאנורצפטורים של חוש המגע והלחץ, ואת תאי השיער שבאוזן הפנימית המגיבים לתנודות מכאניות (קול, בשבלול האוזן הפנימית) ואלה המגיבים לכוח הכובד ולתאוצות (בחלקים האחרים של האוזן הפנימית). תאי חוש הטעם ותאי חוש הריח הם כימורצפטורים. כימורצפטורים הם גם התאים הבוחנים את הלחץ החלקי של החמצן בדם, את הערך האוסמוטי של הדם ועוד.

מבחינה זו חוש הכאב מהווה קבוצה בפני עצמו: את תאי חוש הכאב (המכונים נוציספטורים) יכולים לעורר הן גורמים פיזיקליים - כמו לחץ חזק וטמפרטורה גבוהה מאוד, והן גורמים כימיים – כמו חומצה חזקה. יש המגדירים לפיכך את חוש הכאב כחוש "ביולוגי": הגירויים המעוררים אותו הם בדרך כלל דברים שגורמים נזק, או שעלולים לגרום נזק, לרקמות חיות. ייחוד נוסף של חוש זה הוא שתחושת הכאב מלווה כרגיל באמוציה שלילית קשה, בעוד שראייה, למשל, יכולה לעורר אמוציות חיוביות, שליליות, או שלא לעורר אמוציה חזקה כלשהי.

אי-תפקוד של חוש הראייה הוא מצב המכונה עיוורון, חוסר שמיעה - חירשות, חוסר יכולת לחוש ריח – תתרנות (anosmia), אי-תפקוד של חוש הטעם - ageusia. ומתברר שיש גם "עיוורון" לכאב. אי יכולת לחוש כאב יכולה להיגרם בעקבות לקויות אחדות, חלקן הקפיות (תפקוד לא תקין של סיבוני הנוציספטורים) וחלקן מרכזיות – פגיעות באזורי מוח המשרים תחושת כאב. פגיעה מולדת ספציפית בתפישת כאב מכונה "חוסר רגישות מולד לכאב" ( Congenital insensitivity to pain וגם congenital universal insensitiveness to pain ). ציינתי מונחים אלה כדי להדגיש שכאב הוא חוש "ככל החושים", ולא שכאב הוא "סתם הרבה לחץ", למשל, וכן כדי להדגיש שכאב איננו מונח נרדף (סינונים) לחיים עצמם. כשם שיכולים להיות חיים ללא חוש ראייה, כך ייתכנו חיים ללא חוש כאב. עניין זה אינו מובן מאליו, בין השאר מפני ש"כאב אפשר לחוש בכל מקום", אין לו איבר חוש מיוחד לעצמו, ואפשר לחוש כאב הן על פני שטח הגוף (שם איתור הכאב מדויק) והן באיברים פנימיים (בהם איתור הכאב הרבה פחות מדויק, ובמקרים רבים יש "הקרנה של הכאב"). אבל זאת יש לזכור - במקום שאין תאי חוש לכאב (נוציספטורים) שם אין תחושת כאב – כך למשל ברקמת המוח עצמה. יש להבחין בין חוסר תחושת כאב לבין נטרולה של האמוציה השלילית הכרוכה כרגיל בכאב - פגיעות מוח מסוימות יכולות לאפשר זיהוי של גירויי כאב (למשל - דקירת מחט) אך לבטל את האמוציה השלילית הקשה המלווה את תחושת הדקירה, תחושת הסבל והצורך הדחוף להפסיק את הכאב.

כמה איברי חוש? וסוגי ראייה?

דרך נוספת למיין את החושים היא על-פי איברי החוש: לחוש הראייה איבר שלו ורק שלו - העין. האוזן (לפחות האוזן הפנימית) משמשת לא רק את חוש השמיעה אלא גם את חושי התאוצה - קווית וסיבובית. האף משמש קודם כל לנשימה, אבל הוא אכן איבר ההרחה. וחוש הטעם - מי האיבר שלו? פקעיות טעם (שבתוכם שוכנים הכימורצפטורים של הטעם) מצויות על הלשון ועל החיך, אך גם בלוע. חוש המגע וחושי הטמפרטורה החיצוניים - תאי החוש שלהם מפוזרים בעור. תאי חוש הכאב - הנוציספטורים, מפוזרים גם הם בעור, אך גם באיברים פנימיים. והחושים הפנימיים והעצמיים - תאי החוש שלהם שוכנים באיברים פנימיים שונים, לחושים אלה אין "איבר חוש" מובחן.

נוכחנו כי אפשר להבחין בין חוש ל"חום" לבין חוש ל"קור" - הם שונים בתכונותיהם. נוכחנו גם כי תהליכי ההתמרה בסוגים שונים של תאי חוש אף במסגרת אותו חוש עצמו יכולים להיות נבדלים מאוד. ואילו בחוש הראייה אפשר בהחלט להבחין בסוגים שונים של ראייה, ב"ראיות" שונות, ובמידה רבה נבדלות. הבחנה בין אור לחושך היא ראייה, שהרי התחושה מופעלת על ידי אור, אך הבחנה כזו כשלעצמה כמעט שאינה תורמת לנו מידע שימושי על העולם. ראייה כזו עלולה להיות מנת חלקו של מי ששתי עדשות העיניים שלו עכורות מאוד (קטארקט) - אדם כזה אינו רואה עצמים, כך שהוא כמעט עיוור. ממד נוסף של חוש הראייה הוא ראיית צבעים - אדם יכול להיות נטול לחלוטין סוג זה של ראייה, כלומר - להיות עיוור צבעים מוחלט, ועדיין לראות בכל מובן אחר. עיוורון צבעים מוחלט יכול לנבוע מפגם גנטי ברשתית העין, או מפגיעה מוחית ספציפית. פגיעה מוחית אחרת עלולה לגרום לעיוורון לתנועה (אגנוסיה של התנועה): היכולות להבחין באור/חושך, להבחין בצורות ובדמויות, להבחין בצבעים ובעומק, יכולות אלו תקינות, אך אין יכולת לתפוש את התנועה כרצף. לאדם הלוקה באגנוסיה של התנועה אירועי העולם נראים כסדרה של שיקופיות נייחות ולא כסרט רציף. פגיעות מוח נדירות עלולות לגרום לאיבוד ראיית התלת-ממד - העולם והעצמים נראים שטוחים כקלפים. ליקוי נפוץ הרבה יותר עלול לפגוע לא בראייה התלת-ממדית עצמה אלא באחד ה"רמזים" החזקים ביותר למוח בדבר ממד העומק שבעולם. הכוונה לרמז המכונה "הפער הדו-עיני", שתלוי בהשוואת המיקום של דמויות העצמים השונים על גבי רשתיות שתי העיניים. רמז זה מקנה לנו תחושה של תלת-ממד "ממשי", אמיתי, כזו שאנו חשים בסרט D3 או בהתבוננות באוטוסטריאוגרמות (וראו: "העין המופלאה - מאין העומק?", גליליאו 19).

‏‏

אחת התחושות הנבדלות שמקנה לנו חוש הראייה היא ראיית עומק. המוח מנצל רמזים שונים כדי לפענח את ממד העומק מתוך תמונות האור הדו-ממדיות שנוצרות על-גבי רשתיות העיניים. ביניהם רמזים חד-עיניים (מונוקולריים) ורמזים בינוקולריים, שהבולט בהם הוא הפער הדו-עיני. כשמתבוננים בתמונה כשעין אחת עצומה נתפשים הקווים שעל הנייר כקוביות – אלו הן קוביות נקר (Necker), שהתפישה שלהן מתנודדת באופן ספונטני בין שני מצבים: הנקודה הכחולה נראית פעם כסמוכה לדופן הפנימית, הרחוקה, ופעם כמונחת על הדופן הקדמית. אם פוקחים את שתי העיניים ובוהים נוכח התמונה, פוזלים למולה, מתגלה ממד-שלישי נוסף, "מרשים" יותר, כ"אפקט הטפט" (וראו: "העין המופלאה – מאין העומק?" , גליליאו 19) – העמודות השונות של הקוביות נתפשות במרחק שונה מאיתנו, ומספרן אז גדל מ-6 עמודות ל-7. העמודה השלישית משמאל נראית עמוקה מן השתיים שמשמאלה והעמודה החמישית משמאל (שמימינה שתי עמודות נוספות!) היא הרחוקה ביותר בממד העומק. נדרשת מעט סבלנות, וכדאי לנסות להרחיק מעט את הדף.
בונוס נוסף מתמונה זו – אפשרות לברר לעצמך האם כל קוביות נקר שכאן מתהפכות יחדיו, או שתפישתה של כל אחת מתנודדת באורח עצמאי.

לסיכום: מיון החושים ומנייתם אינן משימות פשוטות ומוסכמות. יש חושים שניתן לאחדם (על בסיס אופי הגירויים המתאימים, למשל) ויש כאלה שניתן לפצלם לחושים או לתת-חושים נפרדים. החוש ה"מגוון" ביותר מבחינה זו הוא חוש הראייה: הבחנה פשוטה בין אור לחושך, הבחנה בצורות, ראיית תנועה, ראיית צבעים, ראייה תלת-ממדית וראייה סטריאוסקופית. ואולם, אף שמיון החושים אינו פשוט ואיננו מוסכם על הכל, המספר 5 בהקשר לחושים הוא, למען הדיוק, בחזקת אגדה.


ראייה סטריאוסקופית: כשבוהים נוכח אוטוסטריאוגרמה זו
(מבלי להתמקד במישור הדף!), מתבוננים כאילו מעבר לה,
פוזלים מולה, אמורה להתגלות בה "תחושת עומק", פשוטה
כמשמעה (אפשר לנסות להיעזר בצמד העיגולים הסגולים: יש
לבהות נוכח התמונה, לפזול, עד ששני העיגולים הללו נראים
כשלושה עיגולים – אז קרוב לוודאי תתגלה לך תחושת העומק).

ביבליוגרפיה:
כותר: אגדת חמשת החושים
מחבר: עצמון, צבי
תאריך: אוגוסט 2004 , גליון 72
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית