|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ירמיה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הטענה הבולטת נגד קיום מקור מיוחד של ספר ביוגרפי על ירמיהו שנכתב על ידי ברוך בן נריה מתבססת, בין השאר, על העובדה שלא נזכר אף פעם במפורש שברוך כתב את הקורות והיסורים של ירמיהו. רבנטלוב62 אומר שקיימת כאן בכלל רק הסכמה שבשתיקה, שברוך הוא המחבר, אלא שהסכמה זו אין לה, לדעתו, על מה להשען. ולכן אומרים רבנטלוב וריטשל63 שיש בביוגרפיות הללו ספרות דתית שנכתבה לצרכי מתן עדוד רוחני (Erbaulich keitsliteratur) בעבור בתי הכנסת שבגולה. 64May אף מרחיק לכת בהניחו שאין אף שמץ של הוכחה שחלק כלשהו של ספר ירמיהו נכתב על ידי ברוך עצמו. ולדעתו נתחברו הסיפורים הביוגרפיים דורות אחדים לאחר מכן. ה"הסכמה שבשתיקה" הקיימת בכל הדורות על ברוך כביוגרף של ירמיהו מבוססת על עצם מציאותו של ברוך בן נריה הסופר בקרבת הנביא. אולם נמצאו חוקרים הרוצים למצוא עדות מפורשת לכך בכותרתה של הנבואה לברוך עצמו בפרק מ"ה: "הדבר אשר דבר ירמיהו הנביא אל ברוך בן נריה בכתבו את הדברים האלה על ספר מפי ירמיהו בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה לאמר כה אמר ה' אלהי ישראל עליך ברוך". ריטשל, שעסק במפורט בפרק זה, תמה על הסגנון והמבנה הרחב של כותרת זו שאין דוגמתה בכל ספר ירמיהו65. נראה לי שהכותרת המיוחדת הזאת נוסחה במכוון לצורך נבואה זו, כי הרי לפנינו מקרה יחידאי של נבואה ישירה לתלמידו של נביא מחטיבת הנביאים האחרונים. עם זאת צודק ריטשל בדחותו את ההנחות של החוקרים66 כאילו יש בכותרת זו "חתימת יד עצמית" או לגיטימציה לברוך לכתוב את הביוגרפיה. העיון בלשון הכתוב "את הדברים האלה" וכן תאריכה של נבואה בשנה "הרביעית ליהויקים" מראים שהכוונה כאן למגילה הנזכרת בפרק ל"ו ולא לסיפורים הביוגרפיים. גם הלשון "בכתבו מפי ירמיהו" איננו יכול להיות מכוון לסיפורים הביוגרפיים, כי הללו בודאי לא נכתבו על פי הכתבה. מכל זה יוצא שאין בספר ירמיהו הוכחה מפורשת שברוך הוא המחבר של הביוגרפיה. עם זאת מוכרחים אנו להניח שהסיפורים נכתבו על ידי עד-ראייה. אי אפשר בשום פנם לקבל את הדעה שזוהי ספרות אפולונטית מאוחרת. אפשר לקבוע על פי מספר רב של אנלוגיות, שסיפורים על חיי איש-רוח מופלא, המועלים על הכתב אחרי מות הגבור, מקבלים בצורה זו או אחרת אופי לגנדרי של סיפורי נפלאות. ולכן הארועים בירמיהו, המסופרים בסגנון מציאותי-ריאלי, תוך הזכרת שמות אנשים רבים המעורבים בענין, יכלו להכתב, אם על ידי ברוך, או על ידי מעריץ אחר של ירמיהו, שנמצא בקרבת מקום לירמיהו או לברוך כאחד. וכדי לא להתדרדר למשחק-מלים, מוטב שנייחס את החיבור הביוגרפי לאיש הידוע בשמו והנושא בתואר סופר, והוא ברוך.
ונשאלת השאלה – למה בכל זאת מצטנע ברוך הצטנעות יתירה, ואינו מזכיר שום דבר אישי ואף אינו אומר במפורש: "אני ברוך בן נריה ראיתי וכתבתי כל זה"? על זה נוכל להשיב שהיה זה לפי טעם הדורות ההם בכל האזור התרבותי של ארץ ישראל, בבל ואשור, שהמחבר היוצר נשאר אנונימי ואיננו מזכיר את שמו על חיבורו. כל היצירה הספרותית של מחברים, חכמים ומשוררים, במזרח הקדמון היתה, בראשיתה, אנונימית במצרים העתיקה לא נזכרו שמות המחברים של הטכסטים הפירמידיים. לאחר מכן נוצר ניגוד קוטבי בין התרבות האכדית לבין תרבות מצרים. אצל המצרים התפתחה השאיפה של כל מחבר לקרוא את שמו על יצירתו. לעומת זאת שולט בעולם התרבות האכדי (למעט התרבות החתית) מנהג של אנונימיות67. סופר וחכם בבלי לעולם איננו מזכיר את שמו על ספרו. רק מקרים בודדים יוצאים מן הכלל ידועים לחוקרי הספרות אכדית, ואף אלה אינם אלא מאשרים את הכלל. ממש מפתיע הדבר כשקוראים טכסטים ספרותיים אכדיים שיש בהם מאות שמות של סופרים מעתיקים בלא למצוא שמו של מחבר. מלכים ושליטים יש להם ביוגרפיה ומונומנטים נושאי שמות, וכן נזכרים בשמותיהם מלכים ומושלים המכריזים וכותבים ספרי חוקים, ולעומת זאת, האיש היוצר בכל תחומי היצירה הספרותית, נמנע במכוון מלהזכיר את שמו בכתב. בתרבות יון נהוגה היתה בתחילה אנונימיות. כך למשל אין חתימת שם על שירת הומירוס. אולם במאה השישית ובמיוחד במאה החמישית ואילך נפרץ מנהג זה68 וסופרי יון התחילו לקרוא את שמם על יצירותיהם. נפוצה דעה בין החוקרים שהנביאים וחלק ממחברי ספרות החכמה הם ידועי שם, ושונים בכך מהספרות הבבלית האנונימית69. לי נראה שהנוהג בספרות המקרא דומה בעיקרו בתחום זה לנוהג האנונימיות בבבל. משה המחוקק וה"נביאים הראשונים", שהיו מנהיגים-מושלים, יש להם ביוגרפיה. לעומת זאת ספרי ה"נביאים האחרונים" וספרות החכמה והתהילות היו במקורם אנונימיים. האשורולוג למברט (Lambert) קבע ששמות המחברים בתרבות האכדית נשמרו בידי חכמי בבל כמסורת שבעל פה. הוא גם אסף קטעים של קטלוג מענין מתוך הספריה של אשורבניפל, שבו נזכרים שמות המחברים של היצירות השונות70. קטלוג זה כולל שמות אגדיים ושמות מציאותיים-הסטוריים כאחד. לדעתו של למברט מייצג קטלוג זה את המסקנות שהגיעו אליהן חכמי בבל כאשר חקרו את המסורות בעל פה על שמות המחברים השונים. אם גם נאספו השמות בקטלוג נפרד, הרי המשיך להתקיים עד ימיה האחרונים של התרבות הבבלית המנהג, שהספר (או היצירה עצמה) הוא תמיד אנונימי. אני מניח שגם בישראל התהלכו מסורות כאלה, תחילה בעל פה בלבד. ייתכן שלאחר מכן אף נאספו מסורות כאלה בקטלוגים71 דוגמת אלה שבבבל. אולם רק בסוף התהליך, במאה החמישית והרביעית, ניתנו על ידי העורכים האחרונים של כתבי הקודש הכותרות המופיעות בראשי הספרים שבידינו. אציין כאן שהאנונימיות פסקה בישראל בצורה בולטת רק החל בבן-סירא72, וחושבני שפעלה כאן השפעת המפגש עם התרבות ההלניסטית. הפרושים, שהיה להם ענין לחזק את מעמדה של התורה שבעל פה, הם שהחלו להקפיד על מסירת דבר בשם אומרו 72א. אולם בספרות החיצונית, וביחוד בספרות של התנועות האפוקליפטיות, נמשכה האנונימיות. (נראה לי שמנהג האנונימיות הוא שגרם לכך שלא נזכר שמו של ישעיהו השני 72ב. אינני מקבל את ההסבר של לואיס פינקלשטיין73 שעלום-שם זה בא מטעמים של אמונה ש"נצח הנפש" עדיף מ"נצח השם"). גם עיון ראשון בבעית עלום-השם יש בו כדי להסביר את הטעם לכך שברוך בן נריה לא יכול היה, בהתאם למנהג המקובל בתרבות של הימים ההם, להזכיר את שמו. בניגוד למנהג שהיה קיים בבבל, מקום שם ידועים לנו על פי קולופונים מאות שמות של סופרים מעתיקים74, הרי לא נשתמרו במקרא שמות המעתיקים. יש אצל ברוך בן נריה היוצא מן הכלל, תופעה המאשרת את הכלל. ברוך, אף על פי שמילא בסיפור בפרק ל"ו את תפקיד הגבור הראשי, הריהו מצטנע לגמרי, ואם שמו נזכר – הרי זה רק בקשר לחיי ירמיהו. לפי האמור, ברור לנו, שיש לברוך בן נריה חלק נכבד בספר זה, אך אין בידנו להגדירו הגדרה מוחלטת. נראה שהפרקים הביוגרפיים כ"ו-מ"ה (ואולי גם י"ח-כ') נכתבו רובם ככולם בידי ברוך. סברה היא שידו של ברוך פעלה במתן הצורה הספרותית לדברי הנביא ושנשתמרו בהרצאות בסגנון של פרוזה. ייתכן שצדק אותו חוקר75 הקובע שגם הספור על ההקדשה בפרק א' נכתב על ידי ברוך. דברי ירמיהו נבלעו בצורה מושלמת על ידי ברוך עד שאין אפשרות להבחין בין מה שכתב ירמיהו עצמו לבין מה שכתב וערך ברוך מדברי נביאו. בקולופונים בבליים נזכר פעמים רבות שהסופר מכין קטע או תמצית של החיבור76 ואין זה מן הנמנע שכך נהג ברוך ותלמידים-סופרים של נביאים. נזכרת קינה שכתב ירמיהו על יאשיהו "ויקונן ירמיהו על יאשיהו ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם על יאשיהו עד היום ויתנום לחק על ישראל והנם כתובים על הקינות" (דברי הימים ב' ל"ה, כה). מתוך סיפור זה משתמע שהיה מתהלך פעם חבור של ירמיהו, שהמקוננים והמקוננות השתמשו בו. יש להניח שחיבור זה אבד במרוצת הזמן. חז"ל הניחו שהמכוון לפרק ד' של איכה. יש חוקרים הרואים עקבות של קינה זו בירמיהו כ"ב, י או ירמיהו ל', יח-כא. אך אין כאן אלא הסבר דחוק. כיצד להסביר אבדן דברי ירמיהו אלה? אני מעלה השערה ששיר הקינה של ירמיהו על יאשיהו, הועתק בידי ברוך או תלמידים סופרים אחרים והיה לו קיום עצמאי בתקופה ממושכת (כל זמן שהמנהג לקונן על יאשיהו היה קיים). בינתיים נתקדש ספר ירמיהו מבלי שיכלול את שיר הקינה, ולכן כשפסק מנהג הקינה על יאשיהו, הלך במרוצת הזמן לאיבוד גם שיר זה. החוקרים חלוקים בדעותיהם אם הנביא נשא את משאו לעם בסגנון של שירה או בהרצאה בסגנון של פרוזה. אני נוטה לדעה האחרונה; נראה לי שהנביא ירמיהו הוא שניסח חלק מדבריו בקצב של שירה וזה ששמש יסוד למגילה הראשונה שהכתיבה לברוך בן-נריה, כמסופר בפרק ל"ו, ואילו דברי הנביא שנשארו בפרוזה, ייתכן שחלק מהם נוסחו על-ידי ברוך. שיתוף הפעולה שבין נביא לתלמיד-סופר הוא שהביא לכך שאין הבדל של סגנון בין אחד לשני, ולכן צודקים החוקרים שהדגישו את העובדה, כי מבחינת סגנון דומה החומר מסוג C לסוג B לפי החלוקה הידועה של מובינקל. יש בענין זה כמה וכמה נעלמים כי לא באנו בסוד המעבדה הרוחנית של הנביא והתלמיד. כל מה שאמרנו בחלוקת החומר שבין הנביא והתלמיד איננו אלא השערה בלבד.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
