|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > עזרא ונחמיה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הצהרת כורש מנוסחת בלשון חגיגית מאד; מלך פרס, השולט על כל הארצות, מדבר בשם אלהי ישראל. ההצהרה מסיימת פרק עצוב בתולדות ישראל – שרפת בית המקדש וגלות העם מארצו, ופותחת פרק חדש – רשות לגולים לעלות ולבנות את בית המקדש בירושלים. הצהרה זו חוזרת בפתיחה של ס' עזרא, כאילו לחזק את ההרגשה כי הנה, הנה אנו עומדים בפני המאורע הגדול: תקומת העם והמקדש. חוקרי תולדות ישראל מסתמכים לא רק על הצהרת כורש אלא גם על מקורות חיצונים, וכך פותח שלמה צייטלין1 את הפרק על שיבת ציון: הרודוטוס2 וכסנופון3 תיארו את כורש כמושל נדיב לב ואידיאלי. יחסו למדינות שכבש היה בנגוד גמור לזה של כובשים אחרים. במקום להרוס מקדשים הוא חילק כבוד לאלים של העמים שנכבשו. הוא לא הרס ערים ולא השפיל את יושביהן. לנכרים גולי בבל הירשה לשוב למולדתם ולשקם את בית מקדשם. בפקודתו הורשו גם גולי בבל היהודים לשוב ליהודה ולהקים את בית מקדשם. מידת הסובלנות שגילה כורש כלפי אלהיהם של העמים שכבש והרשות שנתן לחדש את הפולחן להם לא נבעה מהשקפה דתית, היה לכך טעם מדיני: על ידי התנהגות זו נתן סיפוק לאוכלוסיה ומנע מרידות. האם קים כורש את הצהרתו? העליה הראשונה ובראשה ששבצר הגיעה לירושלים בשנת 539, אבל בבנין בית המקדש הוחל רק בשנת 520. אמנם, יתכן עכוב של שנה או שנתים, זמן הדרוש להכנת חמרי בנין: לחצוב אבנים, לכרות ארזים בפרדס המלך בלבנון ולהשיטם עד ים יפו ואח"כ להעלותם לירושלים, אבל להכנות אלו לא היו דרושות קרוב לעשרים שנה. מתברר שכורש חזר בו; הוא קיבל את דברי המשטינים, שעם הארץ שכר, והפסיק את העבודה בראשיתה. תתני ושתר בוזני מספרים זאת במכתבם לדריוש4: "ששבצר זה בא, עשה האשיות של בית האלהים אשר בירושלים ומן אז ועד עתה הוא נבנה ולא נשלם". סופר ס' עזרא לא יכול היה להרחיב את הדיבור על בגידתו של כורש, שהרי נביא הנחמה קורא לו5: משיח ה', והוא אשר יגשים את תקוות ישראל6.
הלה זו של כבוד והערצה מנעה מהסופר לכתוב ברורות על בגידתו של מי שנאמר עליו "משיח ה' ", לכן הוא כורך אתה ידיעה על הפסקת עבודת הבניה "לכל ימי כורש" בפסוק אחד עם דריוש7. כל ימי כורש ז.א. עד שנת 530. ומה שהסופר אומר בחצי פה אומר המדרש בפה מלא. הדרשן מסתמך על דברי קהלת י', יג: "תחלת דברי פיהו סכלות", ומהי סכלות? "מי בכם מכל עמו וה' אלהיו עמו ויעל", ואחרית פיהו הוללות רעה" – די גזר ואמר: "די עבר פרת – עבר, ודי לא עבר – לא יעבור"8. על בגידתו של כורש כבר עמדו חז"ל: "דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינט, וכי כורש משיח היה? אלא אמר לו הקב"ה למשיח: קובל אני לך על כורש, אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי, והוא אמר: מי בכל עמו ויעל..."9. לדברי ר' נחמן הוא לא עשה את חסדו לישראל בלב שלם ולאחר ימים גזר: דעבר פרת – עבר, דלא עבר – לא יעבור. ועוד אמרו חז"ל10: כרש מלך כשר היה קודם שהחמיץ. ימי שיבת ציון ובנין בית המקדש לא זכו להתקדש בישראל, כמו שנתקדשו מאורעות גדולים אחרים בחיי האומה11. אין זכר ליום הגדול בו הגיעה השיירה של ארבעים אלף איש לירושלים; לא נקבע חג ליום הנחת היסודות לבנין בית המקדש או ליום בו נסתימה המלאכה. רק מאה שנה לאחר הכרזת כורש הוחג בירושלים חג לכבוד השלמת החומה, ואף זה לשעתו ולא לדורות. מפי נביא הנחמה אנו שומעים קריאות להתעוררות והבטחות למי שיעלה: "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון"12. השמחה על הצהרת כורש הקיפה את יהדות הגולה בכל מושבותיה והיא שעוררה את העליה, אבל בירושלים לא היה לכך הד כלשהו. פ. חורגין13 מסביר את היחס האדיש של הצבור בירושלים מפני שכורש לא העניק עצמאות ליהודה, הארץ נשארה משועבדת לפרס. ואולם, שחרור מדיני לא העניק כורש לשום מדינה שכבש; הוא נתן לעמים הכבושים חופש פולחן, ומכיון שהיהודים יכולים לקיים את פולחנם אך ורק בירושלים, הוא התיר למי שרוצה להשתתף בכך לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש. יהודה היתה נתונה בשעבוד מלכויות כמה דורות לפני חורבנה, ולא בחוסר העצמאות יש לחפש את הטעם שלא הונצחו המאורעות הגדולים של הימים ההם. האדישות שתקפה את בני העליה ורפיון הידים נבע מביטול ההבטחה המלכותית, מן האיסור על העליה ומביטול הרשות לבנות את בית המקדש. במצב זה של דכדוך רוחני וקשיים חמריים שבהם נתקלו העולים, לא היה מקום לקביעת חגים, לא לשעתם ולא לדורות14. אנו רגילים לראות בהכרזת כורש את הרשות לשיבת ציון; אמנם, הדברים התפתחו בכוון זה, אולם לכתחילה היתה הכרזת כורש רק מגילת זכויות למקדש בירושלים. בידוע שאין מעשה זה של כורש מיוחד לישראל, כך נהג לגבי מקדשי האלים של העמים שכבש, אלא שבמקדשם של היהודים היה משהו מיוחד, אי אפשר היה לבנותו בכל מקום, הוא צריך היה לקום רק בירושלים. נוסח ההכרזה שבס' דבה"י מסתיים במלה "ויעל" וניתן להתפרש שכל מי שה' אלהיו, כל יהודי רשאי לעלות; בנוסח שבס' עזרא נאמר: "ויעל לירושלם... ויבן את בית ה'...". מ.צ. סגל15 רואה בהכרזת כורש רשיון לעלות מבבל ולקבל מאת הנשארים נדבות בשביל העליה ובנין המקדש, כי בלי רשיון מיוחד אי אפשר היה לעלות מבבל. אולם זה אינו עולה כלל מנוסח ההכרזה של כורש, זה מתאים לימי דריוש הכותב16: "כל מתנדב במלכותי מעם ישראל וכהניו והלויים ללכת לירושלים עמך – ילך". מקובלת הדעה, כי התהליך של שיבת ציון התנהל על מי מנוחות, ללא הפרעות; וכך כותב דרנבורג17: "בימי ממלכת פרס נחה שקטה הארץ ויושביה, אין כל מעשה וענין מבית ואין מחריד על הגבולות מחוץ...". עשרים שנה אחריו כותב דובנוב18: "השלטון הפרסי לא היה קשה ביותר לארץ הכפופה; הוא נטל מעם יהודה מקצת מחירותו המדינית, ופרק מעליו את עול ההגנה על גבולו מפני אויבים מן החוץ, יהודה נפטרה לזמן מה מן המשטר הצבאי, שמקורו בהכרח ההגנה על הארץ, והכחות שנשתחררו בעם יכלו להתגדר בעבודת תרבות מתוך שלום ושלוה". הפרקים הבאים ילמדונו, שהשנים של שבי ציון היו שנות מאבק קשה עם הנשארים בארץ ועם העממים מסביב, וקשה מכל היה היחס של השלטון שהתנכר להבטחותיו ועמד לימין צרי יהודה בכל תעלוליהם. דברי דרנבורג "נחה שקטה הארץ" ודברי דובנוב על הפניית כל הכחות לעבודת התרבות "מתוך שלום ושלוה" הם דברים שבדמיון. ואף על פי כן ולמרות הכל קמה מדינת יהודה, גיבשה את תורתה ותפסה מקום בראש בחיי הרוח של האדם לדורותיו.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
