החכמים והחברה הישראלית : היענות החכמים לצורכי הקהילה

בתחומים שונים ובהזדמנויות רבות נהגו החכמים להיענות לצורכי העם ולבקשותיו.⁴⁷ידוע לנו על חכמים שדרשו למען האשה את מחצית הירושה בהתאם לרצון בעליהם: פעם שמואל עשה זאת בנהרדעא, ופעם ר' יוחנן בטבריה.⁴⁸ ר' אבהו הפך מנהג מקובל ופדה יהודי שנאלץ למכור את עצמו לגלדיאטור.⁴⁹ ובעניין אחר, לעומת ר' לוי בן חיתא שהתרגז על שיהודי קיסריה קוראים את קריאת שמע ביוונית וביקש לעכב את התפילה, גילה חברו ר' יוסי הבנה רבה יותר באמרו: 'כך אומר אני, מי שאינו יודע לקרות אשורית (כלומר בעברית) לא יקרינה כל עיקר, אלא יוצא בכל לשון שהוא יודע'.⁵⁰ ר' אבהו הרשה לבת ללמוד יוונית ('מפני שהוא תקשיט לה'), אולם ר' שמעון בר אבא חלק עליו בכך.⁵¹ כפי שכבר נזכר, בניגוד לריש לקיש. נהג ר' יוחנן בסובלנות ובהבנה בשאלת פסלים במקומות ציבוריים. במקרה הנימפיאום בבוצרה, שהיה מעוטר בפסלים, הרשה ליהודי המקום לשאוב מים ממנו באמרו: 'אין דבר של (רשות ה)רבים אסור';⁵² לגבי טבריה הוא התיר את השימוש ברחובות שהיו סלולים בשברי אבן של פסלים.⁵³ בתחום אחר, השלים ר' יוחנן, אם כי בהיסוס, עם המצב שהעם נהג לעטר את קירותיו בדמויות,⁵⁴ וקיימות עדויות רבות לפתיחות אצל האמוראים – לעומת גישתם של מרבית התנאים – באשר לקשרים כלכליים עם העולם הלא-יהודי.⁵⁵ דוגמה מאלפת לכך היא הצעדים שנקטו החכמים להקל מבחינה הלכתית על השתתפותם של יהודים בירידים הגדולים בארץ. פרט אולי לזה של בוטנה.⁵⁶ ולבסוף, מן המפורסמים הם הצעדים שנקטו חכמי תקופת התלמוד, החל ברבי יהודה הנשיא עצמו, להקל בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ, דהיינו הלכות מעשרות ושביעית. צעדים אלה נעשו, לפחות באופן חלקי, על רקע המצב הכלכלי המעורער של אותם הימים.⁵⁷

מידת ההיענות לקהילה שהחכמים היו חייבים בה היתה שרויה במחלוקת. דוגמה לכך קיימת מימי ר' אמי. אדם מכר את עצמו בתור גלדיאטור, מעשה לא נדיר באותם הימים.⁵⁸

לאחר זמן-מה פנה הוא אל ר' אמי כדי שיפדהו. זה נטה למלא את בקשתו, אולם שוכנע על-ידי אחרים שלא לעשות זאת:

אמרו ליה רבנן לר' אמי, האי ישראל מומר הוא דקא חזו ליה דקאכיל נבילות וטריפות.⁵⁹אמר להו, אימא לתיאבון הוא דקאכיל. אמרו ליה, והא זמנים דאיכא היתירא ואיסורא קמיה, ושביק היתירא ואכיל איסורא. א"ל, זיל, לא קא שבקי לי דאפרקינך.⁶⁰

תרגום: אמרו החכמים לר' אמי: אבל אדם זה הרי הוא ישראל מומר שראו אותו אוכל נבילות וטריפות. אמר להם: אולי אגיד שמפני שהיה רעב מאוד הוא אכל כך.
אמרו לו: והרי לפעמים היה (אוכל) מותר ואסור לפניו, והוא עזב את המותר ואכל את האסור. אמר לו (ר' אמי): לך, הם לא נותנים לי לפדותך.

ולבסוף, היה זה במאה השלישית שנקבע כי הסכמה כללית היא אמת-מידה חשובה בקביעת ההלכה:

אמר רבי יוחנן, מקובל אני מרבי לעזר בי רבי צדוק שכל גזירה שבית דין גוזרין ואין רוב ציבור מקבלין עליהן אינה גזירה. בדקו ומצאו בגזירתו של שמן ולא מצאו שקיבלו רוב הציבור עליהן.⁶¹

לחלקים נוספים במאמר "החכמים והחברה הישראלית":
א. החכמים ויהודי הגליל
ב. תדמיתם של החכמים
ג. היענות החכמים לצורכי הקהילה (חלק זה)
ד. החכמים ועמי הארץ
ה. תחומי חיכוך בין החכמים והעם
ו. הערכת מקומם של החכמים בחברה הישראלית

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

47. לדברים כלליים על פעילות זו של החכמים, ראה: S. Zucrow, Adjustment of Law to Life in Rabbinic Literature, Boston 1928. איננו כוללים כאן את התקנות המרובות של ר' יהודה הנשיא ואחדים מן הבאים אחריו, העוסקות בבעיות כלכליות חמורות ובבעיות אחרות בקרב הקהילה. על תקנות אלה, ראה: לוין, ‘The Jewish Patriarch’, עמ' 676-674.

48. בבלי, בבא בתרא קמג ע"א.

49. ירושלמי, גיטין ד ט, מו ע"ב.

50. ירושלמי, סוטה ז, כא ע"ב.

51. ירושלמי, פאה א א, טו ע"ג.

52. ירושלמי, שביעית ח יא, לח ע"ב-ע"ג; בבלי, עבודה זרה נח ע"ב-נט ע"א; ליברמן, יוונית ויוונית, עמ' 249-248; בלידשטיין, ‘R. Yohanan, Idolatry and Public Privilege’, עמ' 158-155. וראה גם: רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל, עמ' 75; בכר, אגדת אמוראי ארץ ישראל, תל-אביב תרפ"ו, א/א, עמ' 137.

53. בבלי, עבודה זרה נ ע"א; ליברמן, ‘Palestine in the Third and Fourth Centuries’, עמ' 370-365.

54. ירושלמי, עבודה זרה ג ג, מב ע"ד, בהתבסס על שריד מהגניזה שפרסם י"נ אפשטיין, 'לשרידי הירושלמי', תרביץ ג (תרצ"ב), עמ' 20.

55. אורבך, 'הלכות עבודה זרה', עמ' 205-192. אין זאת אומרת שהחכמים פסקו לקולא בדרך קבע. אחדים נהגו להחמיר, אם מנטייה אישית, נאמנות למלה הכתובה ולרוח ההלכה, או בהתאם לצורכי השעה (ולעתים במפורש בניגוד לרצון העם). התלמוד הירושלמי מספר על חקיקה מחמירה, ונביא כאן דוגמאות אחדות; בקשר ללא-יהודים, ראה: צור – עבודה זרה ב ד, מא ע"ג; גדר – עבודה זרה א ג, לט ע"ג; לבישת שעטנז, טבריה – כלאים ט ב, לב ע"א; טבילה, הגליל – ברכות ג ד, ו ע"ג; גינצבורג, פירושים וחידושים, ב, עמ' 242; התייחסות לפסלים – עבודה זרה ג יג, מג ע"ב.

56. ירושלמי, עבודה זרה א ד, לט ע"ג-ע"ד; W. Bacher, ‘Der Jahrmarkt an der Terebinthe bei Hebron’, ZAW, 29 (1909), pp. 148-152; S. Krauss, ‘Der Jahrmarkt von Batnam’, ibid., pp. 294-311; S. Klein, ‘Bermerkungen zur Geographie zur Geographie des alten Palastina’, MGWJ, 54 (1910), pp. 22-25. ז' ספראי, 'הירידים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד', ציון, מט (תשמ"ד), עמ' 152-150.

57. וראה בנידון: ש' ספראי, 'מצוות שביעית במציאות שלאחר חורבן בית שני', תרביץ, לו (תשכ"ז), עמ' 21-1; י' פליקס, 'פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא', סיני, עג (תשל"ג), עמ' רלה-רמט; אופנהיימר, 'הפרשת מעשר ראשון', עמ' רפב-רפז: Buchler, Studies in Jewish History,

pp. 179-244. 58. ירושלמי, גיטין ד ט, מו ע"ב.

59. הכתוב משתמש במונחים 'נבלה' ו'טרפה', שפירושם בשר של בהמה שלא נשחטה כהלכה, או של בהמה בעלת מום, שהיא פסולה.

60. בבלי, גיטין מו ע"ב-מז ע"א.

61. ירושלמי, עבודה זרה ב ט, מא ע"ד; ירושלמי, שבת א ד, ג ע"ד; וראה: ש' אלבק, בתי-הדין, עמ' 63-61.