החכמים והחברה הישראלית : תחומי חיכוך בין החכמים לעם

1. הסכנה של יהירות דתית וביקורת עצמית של החכמים

גם אם חלו שינויים לטובה ביחס החכמים לעם-הארץ, נקודות החיכוך בין החכמים לחברה הישראלית בכללותה לא פסקו. אף אם כוונותיה של כל אליטה דתית שהיא היו לטובה, לא יכלה שלא תתנגש בחברה הרחבה יותר כאשר ערכיה ודפוסי התנהגותה לא נתקבלו או כובדו לשביעות רצונה. טבעי הדבר ששני מוקדי החיכוך העיקריים עם האוכלוסייה היהודית היו דווקא הנושאים שייחדו את החכמים, דהיינו לימוד התורה וקיום המצוות שני הסיפורים הבאים משקפים את הבעייתיות באשר לערך לימוד התורה:

תנו רבנן: מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל גדר מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הים והיה שמח שמחה גדולה על שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: ריקא שמא כל בני עירך מכוערין כמותך. אמר לו: לך ואמור לו לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך מחול לי, אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעיר. כיוון שהגיע לעירו יצאו אנשי עירו לקראתו. אמרו לו: שלום עליך רבי. אמר להם: למי אתם קורין רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: חס ושלום! מה עשה לך? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אף על פי כן מחול לו שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי שמעון בן אלעזר לבית המדרש ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. לפיכך זכה קנה לטול ממנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפלין ומזוזות.⁹⁴

וסיפור שני:

מעשה בר' יניי שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד שהיה משופר ביותר. אמ' לו: משגח ר' לאיתקבלא גבן. אמ' ליה: מה דהני לך. הכניסו לתוך ביתו, בדקו במקרא ולא מצאו, בדקו במשנה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו, בהגדה ולא מצאו. אמ' ליה: בריך. אמ' ליה: יברך יניי בבייתיה. אמ' ליה: אית בך אמ' מה דאנא אמ' לך. אמ' ליה: אין. אמ' ליה: אמור אכל כלבא פסתיה דיניי. קם צריה. אמ' ליה: מה ירתותי גבך דאת מוני לי. אמ' ליה: ומה ירתותך גבי. אמ' ליה: דמינוקיה אמ' 'תורה צוה לנו משה מורשה' (דברים לג ד), קהלת יניי אין כת' כאן, אלא 'קהלת יעקב' (שם). מן דאיתפיסין דין לדיןץ אמ' ליה: למה זכית למיכל על פתורי. אמ' ליה: מן יומיי לא שמעיה מילא בישא וחיזרתי למריה ולא חמית תרין דמיתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון. אמ' ליה: כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא.⁹⁵

תרגום: מעשה בר' ינאי שהיה מהלך בדרך. פגש בו אדם שהיה מלובש בבגדים יקרים. אמר לו (ר' ינאי): ישים לב אדוני (לבוא) ולהתקבל אצלנו. אמר לו (האדם): אעשה מה שיהנה אותך. הכניסו לתוך ביתו. בדקו במקרא ולא מצאו, בדקו במשנה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו. אמר לו (ינאי): ברך אתה (ברכת המזון). אמר לו (האורח): יברך ינאי בביתו. אמר לו: האם תוכל להגיד מה שאומר לך? אמר לו: כן. אמר לו: תגיד שאכל הכלב פתו של ינאי. קם ותפס אותו (האורח). אמר לו: מה ירושתי אצלך שאתה מלגלג בי בדבריך? אמר לו: ומהי ירושתך זו אצלי? אמר לו: שהתינוקות קוראים 'תורה צוה לנו משה מורשה' ('קהילת יעקב' – דברים לג ד), קהילת ינאי אינו כתוב כאן אלא 'קהילת יעקב'. כשנתפייסו זה לזה, אמר לו (ר' ינאי): למה זכית לאכול על שולחני [למה, בגלל אלה מעשים טובים]? אמר לו: מימי לא שמעתי מלה רעה אלא החזרתיה לבעליה [לא השתתפתי ברכילות] ולא ראיתי שניים מתקוטטים זה עם זה ולא עשיתי שלום ביניהם. אמר לו (ר' ינאי): כל-כך הרבה דרך ארץ יש אצלך, ואני קראתי לך כלב?

שני סיפורים אלה מעניינים ביותר מכמה סיבות. שניהם משקפים בבירור את השחצנות שמתלווה לעתים לחברי אליטה. הישגים בענייני רוח עלולים לגרור זלזול באחרים שלא זכו לאותם מניעים, כישרונות או הישגים. גם תגובת האוכלוסייה היא מאלפת. הכבוד שנתנו אנשי העיר לר' שמעון בן אלעזר ויראת הכבוד של העשיר כלפי ר' ינאי מצביעים על המעמד הרם שהיה לעתים קרובות נחלת בן האליטה. גם תגובות החכמים האלה על הסתבכותם הן חשובות. כל אחד מהם הודה בשגגתו וביקש (בצורה זו או אחרת) מחילה.

ההכרה בחטא והנכונות לתקנו הן תכונות הכרחיות לאליטה הרוצה לקיים את מעמדה ואת כבודה בעיני הבריות. אף אם מסורות אלה הן ספרותיות בצורתן, הן לפחות מצביעות על כך שמוסריהן ועורכיהן דגלו במעלת הענווה, ובכך ביקשו שאחרים יימנעו מיוהרה.⁹⁶

2. החכמים והתרשלותו הדתית של העם

מקור נוסף לחיכוך נעוץ בפער שבין ציפיות חז"ל בענייני הלכה מזה ומה שנראתה בעיניהם כהתרשלות העם בענייני דת ומוסר מזה. היחסים שבין ר' חנינא ותושבי ציפורי, לדוגמה, היו מעורבים. לפי סיפור אחד לא זכה למינוי כדיין בגלל התערבותם.⁹⁷ ובמקור אחר נראה שנתנו לו כבוד רב רק במותו.⁹⁸ הוא נחשב כמומחה בהורדת גשם, אולם היו מתחים ברורים בינו לבין אנשי עירו בנוגע לעניין זה.⁹⁹ במקום אחד נאמר:

מותנא הוה בציפורין, לא הוה עליל גו אשקקה דהוה ר' חנינה שרי בגויה, והוון ציפוראיי אמרין, מה ההן סבא בינכי, ויתב שלם הוא ושכונתיה ומדינתא אזלא בבאישות. עאל ואמר קומיהון, זמרי אחד היה בדורו ונפלו מישראל עשרים וארבעה אלף, ואנו כמה זמרי בדורינו ואתם מתרעמין.^¹⁰⁰

תרגום: מגיפה היתה בציפורי ולא נגעה בשכונתו של ר' חנינא, ואנשי ציפורי היו אומרים: מה עושה הזקן הזה בינינו, והוא ושכונתו יושבים בשלום וכל העיר סובלת? בא (ר' חנינא) ואמר לפניהם: 'זמרי אחד היה בדורו ונפלו מישראל עשרים וארבעה אלף, ואנו כמה זמרי יש בדורנו! ואתם מתרעמים?'

ממסורת זו ברור שהטינה בין החכם והאוכלוסים היתה לעתים קרובות הדדית. אנשי ציפורי כעסו על מצבו הטוב של ר' חנינא כששאר העיר היתה שרויה בסבל. ר' חנינא מצדו מתואר ככועס ומתגונן: העם סובל, לדבריו, בגלל התרשלות מוסרית ודתית השוררת בעיר.^¹⁰¹ בדומה, אמר פעם ר' אבא בר ממל על בנים יורשים שניסו להוציא ממנו כסף שהם בני בליעל (קקו פדיפטי).^¹⁰²

התהום בין החכמים והעם לא היה תמיד כה רחב. חיכוכים רוככו לעתים על-ידי ההכרה בכוונות טובות. בסוף המאה השלישית ביקר פעם אושעיא זעירא את מעשי הנשיא, וזה הגיב מיד בשלחו את משרתיו להציק לו: 'אמרו להו בני מאתיה. שבקיה דהא נמי מצער לן. כיון דחזינן דכל מיליה לשם שמים, לא אמרי ליה מידי ושבקינן ליה. אתון נמי שבקוהו'.^¹⁰³ [אמרו להם אנשי המקום: עזבוהו, שהוא גם כן מצער אותנו. (אולם) כיוון שראינו שכל דבריו לשם שמים הם, לא אמרנו לו דבר ועזבנו אותו. אתם גם תעזבו אותו.

קשה להעריך באיזו תכיפות גרמו החיכוכים להתפרצויות. הן נזכרות במקורותינו רק לעתים רחוקות. טבעי הוא לאליטה כזאת להוכיח ולייסר. עדות לכך שחכמים נהגו לעשות זאת (וכן שאחדים מהם ניסו להגביל נוהג זה) נמצאת בדבריו של אביי, חכם בבלי במאה הרביעית: 'האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי שמיא'.^¹⁰⁴ [תלמיד-חכם, (הסיבה) שאוהבים אותו בני המקום – לא משום שהוא נעלה יותר, אלא משום שהוא לא מוכיח אותם בענייני שמים].

אולם התרשלות האוכלוסים בשמירת המצוות היתה, ללא ספק, מקור מתמיד למורת רוחם של החכמים. כבר הצבענו על תופעת עמי הארץ בנדון; אולם הם בשום אופן לא היחידים בכך. עיון קל במדרשים ובהדגשתם על קיום המצוות מראה על הבעייתיות שבשמירתן. אין ספק שסיבה אחת שהחכמים הדגישו את חשיבותן של המצוות היא דווקא הזנחתן על-ידי האוכלוסים. העדות לכך היא לפעמים מפורשת למדי; ספרות חז"ל מדברת בלשון ברורה כשבכוונתה להצביע על תחומים מוזנחים בשמירה. הלכות שנת השמיטה, ובעיקר מה שקשור לשמיטת האדמה, לא נשמרו לעתים קרובות, והחכמים עשו מאמצים גדולים כדי להמעיט את הנזקים שהיו כרוכים בשמירת מצווה זו.^¹⁰⁵ גם הלכות מעשר לא תמיד נשמרו.^¹⁰⁶ לפעמים הפגיעות במסורת מחמת אי-שמירה נראות כה חמורות, שהעבריינים היו ראויים, בעיני החכמים, לעונשים קשים ביותר. מסופר על טבח מציפורי שנהג למכור נבילות וטריפות.^¹⁰⁷ מספרים שפעם אחת הוא השתכר, נפל מן הגג ומת.^¹⁰⁸ כשנשאל ר' חנינה כיצד לקברו, השיב שראוי היה להניח את גופתו לכלבים.^¹⁰⁹

דברי ר' חנן מציפורי (המאה הרביעית), בפירושו לפסוק 'כשושנה בין החוחים' (שיר השירים ב ב), חושפים את חוסר הבקיאות של האוכלוסים בשמירת מצוות אחדות:

בנוהג שבעולם עשרה אנשים נכנסין לבית האבל ואין אחד מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת אבלים. ובא אחד ופתח פיו וברך ברכת אבלים. למה הוא דומה, לשושנה בין החוחים.

ועוד בנוהג שבעולם עשרה בני אדם נכנסין לבית המשתה ואין אחד מהן יכול לפתוח פיו לברך ברכת חתנים. ובא אחד ופתח פיו וברך ברכת חתנים. למה הוא דומה ביניהם, כשושנה בין החוחים.

בנוהג שבעולם עשרה בני אדם נכנסין לבית הכנסת ואין אחד מהם יכול לפרוס על שמע ולעבור לפי התיבה, ואחר מהן פורס על שמע ועובר לפני התיבה. למה הוא דומה, כשושנה בין החוחים.^¹¹⁰

3. מקרים של עוינות ציבורית כלפי החכמים

הזכרנו לעיל דוגמאות של פגיעות ברגישותם הדתית של החכמים; לפעמים פגיעות אלה לא כוונו לחכמים דווקא, אלא שהיו חלק מן החיים דאז. קבצן שביקש נדבות מר' יוחנן ומריש לקיש התגלה מאוחר יותר כבעל ממון רב.^¹¹¹ חכמים נשדדו, ^¹¹² אחרים זכו ליחס קשה לאחר שלא הצליחו לעשות את שציפו מהם (בדומה למקרה של הורדת הגשם בציפורי אצל ר' חנינא).^¹¹³ לפעמים לעגו לחכם על עצם אדיקותו. כשהחכם הבבלי ר' כהנא בא לטבריה, לעגו לו שם פרחחים ('בר פחין') ששאלו אותו אם הוא שומע קולות מהשמים ('מה קלא שמיא'). לפי המסופר, חכם זה הביט בהם וגרם את מיתתם.¹¹⁴ כנראה שתקריות מעין אלו, בין השאר, גרמו בסופו של דבר לחזרתו של ר' כהנא לבבל.¹¹⁵ שני חכמים בבליים אחרים סבלו גם הם בזיונות בבואם לטבריה. ר' זעירא, שהקיזו דמו והיה זקוק בדחיפות לבשר, הרשה לקצב להכותו (נוסף על התשלום הנכבד תמורת המזון); ר' אסי הוכה גם הוא על-ידי 'ליצן' בבית-המרחץ המקומי.¹¹⁶ לא ידוע על אירועים דומים בקשר לחכמי ארץ-ישראל. אולי העוינות הזאת כוונה נגד חכמים אלה בגלל מוצאם הבבלי יותר מאשר בגלל היותם חכמים.¹¹⁷ תהא הסיבה אשר תהא, פעולות מסוג זה היו, ללא ספק, גורם מפריע בחיי החכמים בטבריה, מה-גם שעיר זו שימשה כמרכז החכמים בשנים אלה וחכמים בבליים רבים ביקרו בה או עברו אליה. במשך כמה דורות (בסוף המאה השלישית ובראשית הרביעית) היו החכמים יוצאי בבל אלה שעמדו בראש בית-המדרש בטבריה.¹¹⁸

יש להניח שחלק מאיבתו של העם כלפי החכמים נבע מן הזכויות המיוחדות שהוענקו להם או שדרשו לעצמם. על אף אופיו האגדי, משקף הסיפור על התנגדותה של אוכלוסיית טבריה לפטור שניתן לחכמים מדמי הכלילא (aurum coronarium – מס ההכתרה, שעד המאה השלישית נהיה להיטל קבוע) מציאות מרה.¹¹⁹ התנגדות דומה גברה בוודאי כשסירבו החכמים באמצע המאה השלישית לתרום לבניית חומה לטבריה. טענת החכמים שהם אינם זקוקים לחומות להגנתם נתקבלה בלי ספק בלעג, אם לא בבוז, על-ידי רבים מבני העיר.¹²⁰

לאור הנאמר לעיל, אין ספק שהיחסים ודרכי ההתנהגות בין החכמים והאוכלוסים היו רבים ושונים במידה כזאת שלא ניתן לסכמם לא בקלות ולא בהכללות. גם השינויים שנזכרו לעיל, שחלו בחיי החכמים במשך תקופת התלמוד, אינם מספיקים כדי להסביר יחסים מורכבים אלה. כאמור, תמורות אלה השפיעו גם על מוקדי הפעילות וצורתה וגם על תפיסת תפקידם של החכמים בחברה. אולם, ככל הנראה הם לא הגבילו במידה ניכרת את מערכת היחסים ונימת ההתבטאויות של כל אחד מן הצדדים. החוקרים הטוענים שרוב רובו של העם נהג בחכמי תקופת התלמוד בכבוד ובאמון, מתבססים על עובדות שנבחרו לצורך העניין או על שחזור רומאנטי. תמונה מלאה של היחסים בתקופת התלמוד תכלול מדנים לצד הארמוניה. הדעה שאליטה היא ראי החברה שאליה היא שייכת, איננה נכונה מעצם מהותה. אילו כך היו הדברים, היתה חדלה להיות אליטה. הנורמות של חכמי התלמוד לא היו זהות לאלה של רובה של החברה הישראלית. עניין זה ברור לגמרי מדבריהם של החכמים, מהתנהגותה של החברה וממקרי החיכוך ביניהם.

לחלקים נוספים במאמר "החכמים והחברה הישראלית":
א. החכמים ויהודי הגליל
ב. תדמיתם של החכמים
ג. היענות החכמים לצורכי הקהילה
ד. החכמים ועמי הארץ
ה. תחומי חיכוך בין החכמים והעם (חלק זה)
ו. הערכת מקומם של החכמים בחברה הישראלית

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

94. בבלי, תענית כ ע"ב-ע"ב. מסכתות דרך ארץ – פרקי בן עזאי (מהדורת היגער, עמ' 173-166; השווה: פרנקל, ‘Paronomasia’, עמ' 51-42.

95. ויקרא רבה ט ג (מהדורת מרגליות, עמ' קעו-קעח והערות המהדיר).

96. השווה גם מסורות הלל – בני בתירה וניתוחו של פרנקל, 'שאלות הרמנוטיות', עמ' 157-149. הערך ענווה מודגש ביותר במסכת דרך ארץ זוטא; ראה, לדוגמה: א א; ב ז, ט; ג ב, ג, ו, יא ועוד. על סכנות השחצנות והשפעתה על חכמי בבל, ראה: בבלי, נדרים פא ע"א.

97. ירושלמי, תענית ד ב, סח ע"ב.

98. ראה לעיל, הע' 11.

99. ראה לעיל, הע' 41.

100. ירושלמי, תענית ג ד, סו ע"ג, והערת ליברמן, 'תיקוני ירושלמי', תרביץ, תרביץ, ב (תרצ"א), עמ' 110.

101. לא ברור כלל אם ההזכרה לזמרי היא בגלל הסבל שגרם, המקביל לסבל מן המגיפה ששררה בציפורי באותו זמן. ייתכן שיש בכך רמז לחטאי האוכלוסייה באותו זמן, בדומה לאלה בימי זמרי הנזכרים בספר במדבר. ייתכן שיש בכך רמז לחטאי האוכלוסייה באותו זמן, בדומה לאלה בימי זמרי הנזכרים בספר במדבר. יוסף בן מתתיהו מספר על מסורת המאשימה את זמרי (נוסף על שני חטאיו – קיום יחסים עם אשה מדיינית ועבודה זרה) במרידה במרותו של משה, בכנותו עריץ, דבר שגירה את העם לעזוב את התורה (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ד ויא [149-145]). ראה גם: בבלי, סנהדרין פב ע"א-ע"ב; תנחומא, בלק כט (מהדורת בובר, עד ע"ב).

102. ירושלמי, בבא בתרא ח ז, טז ע"ב והערותיו של ליברמן, ירושלמי נזיקין, מהדורת רוזנטל, עמ' 218 וכן במבוא שם, עמ' לה. על הקצב מציפורי שעבר ביודעין על כמה הלכות מפורשות, ראה: ויקרא רבה ה ו (מהדורת מרגליות, עמ' קיט) ומקבילות.

103. בבלי, תענית כד ע"א.

104. בבלי, כתובות קה ע"ב.

105. ראה, למשל: ירושלמי, דמאי ב, כב ע"ג; ירושלמי, שביעית ו, לו ע"ג; ירושלמי, גיטין ה י, מז ע"ג; בבלי, חולין ו ע"ב.

106. ירושלמי, ברכות ה, ח ע"ד; בבלי, ברכות לה ע"ב; בבלי, גיטין פא ע"א. אלון, תולדות, א, עמ' 163-160; 47-48

pp., Oppenheimer, ‘Am Ha-aretz’. 107. ראה לעיל, הע' 59.

108. לפי ויקרא רבה ה ו (מהדורת מרגליות, עמ' קיט-קכ) – בערב יום הכיפורים.

109. שם; ירושלמי, תרומות ח ד, מה ע"ג (ירושלמי, עבודה זרה ב ג, מא ע"א). על עבירות חמורות בתחום המוסרי ופולחני בקרב העם בבבל, שהביאו לחרם מצד החכמים, וכתגובה, שמד מצד העם, ראה בבלי, קידושין עב ע"א: כי הוה ניחא נפשיה דרבי אמר... בירקא איכא בבבל שני אחים יש שמחליפים נשותיהם זה לזה, בירתא דסטיא איכא בבבל היום סרו מאחרי המקום, דאקפי פירא בכוורי בשבתא ואזיל וצדו בהו בשבתא ושמתינהו ר' אחי ברבי יאשיה ואישתמוד. תרגום: כשרבי עמד למות הוא אמר... יש מקום בבבל בשם בירקתא שבו שני אחים מחליפים את נשותיהם; יש מקום בבבל בשם בירתא דסטיא, היום הם סרו מאחרי המקום, שהם הציפו את בריכת הדגים בשבת והלכו ודגו בשבת; ושם אותם בחרם ר' אחי ברבי יאשיה, והם השתמדו.

110. שיר השירים רבה ב ז (מהדורת דונסקי, עמ' נד); ויקרא רבה כג ד (מהדורת מרגליות, עמ' תקל-תקלא); תנחומא, ויחי ז. העובדה שתפילות אלה היו בדרך-כלל מוכרות לחכמים מסתברת מתגובת העם על הודאתו של ר' אלעזר בבורותו ('על מגן צווחין לך רבי?, - לחינם קוראים לך רבי) וכן ממנהגו של ר' יונה ללמדן את תלמידיו (ויקרא רבה כג ד (מהדורת מרגליות, עמ' תקלא-תקלב]).

111. ירושלמי, פאה ח ט, כא ע"ב. אין הכרח לפרש כזלזול בחכם את עזיבת הקהל בשעת דרשתו של רבי אלעזר. אולי הוא פשוט דיבר יותר מדי לטעמם; ראה: בבלי, ביצה טו ע"ב.

112. ירושלמי, תרומות ח י, מו ע"ב.

113. ירושלמי, תענית ג ד, סו ע"ג.

114. מוטיב זה, מבטו של החכם הגורם את מותו של האדם שבו הוא מסתכל, מצוי בהרבה מסורות אחרות; ראה, למשל: בראשית רבה עט (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 945-941) (=פסיקתא דרב כהנא יא טו [מהדורת מנדלבוים, עמ' 194-191]); בבלי, תענית ח ע"א; בבלי, סנהדרין ק ע"א. תופעה מקבילה לזו נמצאת באנטיוכיה במאה הרביעית: הנזירים הנוצרים שבה היו מושמים לפעמים ללעג ולבוז בידי נוצרים מהמעמדות המבוססים יותר. אב הכנסייה, יוחנן כריסוסטוס, הקדיש חיבור מיוחד לנושא זה (על אלה המתנגדים לחיי נזירות – PG, 47, 319-386). וראה: R. L. Wilken, John Chrysostom and the Jews, Berkeley 1983, pp. 26-29

115. ירושלמי, ברכות ב, ה ע"ג. וראה גם: בבלי, בבא קמא קיז ע"א-ע"ב, ששם הסיפור על ר' כהנא נושא אופי בבלי מובהק; W. Bacher, ‘Bibliographie’, REJ, 44 (1902), p. 143; י' גפני, 'הישיבה הבבלית לאור סוגיית ב"ק קיז ע"א', תרביץ, מט (תש"מ), עמ' 301-292; D. Sperber, ‘On the Unfortunate Adventures of Rav Kahana: A Passage of Saboraic Polemic from Sasanian Persia’, S. Shaked (ed.), Irano-Judaica, Jerusalem 1982, pp. 83-100

116. ירושלמי, ברכות ב, ה ע"ג. דוגמה מעניינת לחוגים עשירים העוינים חיי לימוד תורה נמצאת אצל אביו של ר' אליעזר בן הורקנוס, כפי שנמסרה במקורות שונים; ראה: אבות דרבי נתן נו"א ו, ונו"ב יג (מהדורת שכטר, טו ע"ב-טז ע"ב); בראשית רבה מא (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 399-397); תנחומא, לך לך י (מהדורת בובר, לד ע"א-ע"ב); פרקי דר' אליעזר א-ב; וכן: Z. Kagan, ‘Divergent Tendencies and Their Literary Moulding in the Aggadah’, SH, 22 (1971), pp. 151-170

117. ראה: שוורץ, ‘Tension’, וגם מאמר,JAOS, 101 (1981), pp. 317-322 ‘Babylonian Commoners in Amoraic Palestine’. על זלזול במלמד תינוקות אחד בכפר חיטים מצד חבורה שאכלה בבית-הכנסת כל ערב שבת, ראה: בראשית רבה סה טו (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 729-728).

118. בין החכמים הבבליים שעמדו בראש בית-המדרש בטבריה נכללו ר' אלעזר בן פדת, ר' אמי, ר' אסי, ר' חייא בר אבא, ר' זעירא ור' ירמיה.

119. בבלי, בבא בתרא ח ע"א.

120. שם.