|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות > תורת הסוד |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
במסכת סנהדרין (סח עא) מביאה הברייתא את דבריו של רבי אליעזר בן הורקנוס, תלמידו הגדול של רבן יוחנן בן זכאי, על שלוש מאות הלכות שהיה שונה בנטיעת קישואין. לפי פירושו של רש"י 1 (שם, ד"ה "בנטיעת קישואים") אלו הם "הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קישואים". ברם מאמר זה תמוה הוא וצריך ביאור. במה זכו הקישואים דווקא שייאמרו בהם שלוש מאות הלכות? ומה עניינן של הלכות אלו? במאמר זה ברצוננו להציע פירוש לדברים סתומים אלה. ברם עלינו להקדים תחילה דברים אחדים על מקומו של הכישוף בתלמוד1*.
דבר ברור הוא כי בתקופת המשנה והתלמוד היתה האמונה הגמורה בכוחו של הכישוף נחלת הכלל. אימרתו של רבי חנינא: "אין עוד מלבדו" (דברים ד' לו) – "ואפילו לדבר כשפים" (סנהדרין סז ע"ב), אף-על-פי שבאה לכאורה לערער את האמון במידת כוחו של הכישוף, אין כמוה כדי לשקף דווקא את האמונה העמוקה בכוחות המאגיה של בני אותו דור. הכישוף טען לשליטה מלאה וכל-יכולה בעולם ומלואו, ומבחינה זו היה בו משום נסיון להכחיש את האלוקות: "למה נקרא שמם מכשפים? שמכחישים פמליה של מעלה" (שם). לפיכך חייבה אמונת הייחוד של היהדות לשלול את הכישוף וכוחו. ואכן, האיסור התקיף על העיסוק בכישוף לכל צורותיו כפי שנתמצה בפסוק אחד בספר דברים2 מודגש בפי תנאים ואמוראים במידה לא פחותה. לדעת רבי שמעון (סנהדרין נו ע"ב) הריהו אחד מן האיסורים הבודדים החלים אף על בני נוח, והטעם שניתן לכך הוא: "לפי שהוא דררא דעבודה זרה"3. אף-על-פי-כן, ההשקפה כי הכישוף אין בו כל ממשות וכי "לא יאמינו בו אלא הסכלים ומחוסרי הדעת" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות עכו"ם יא, הלכה טז) ו"ריקי המוח" (אבן-עזרא, הפירוש לויקרא יט, לא) הרי היא מאוחרת בהרבה, ולעולם רבו החולקים על כפירה מוחלטת זו בכוחו של הכישוף, שהיתה כביכול בניגוד למה שהוכיחה בבירור המציאות של יום-יום: "ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים ורבותינו גם כן יודו בהם"4. כבר הטעים פרופ' שאול ליברמן5 כי אי-אפשר היה להם לחכמים לבטל לגמרי את חכמת המזרח שגם היוונים והרומים סיגלוה להם. אדם משכיל ובן-תרבות באותם ימים לא היה יכול לפסול את האצטגנינות, שהרי היה זה מדע שכל העולם התרבותי העתיק הכירו בו והודה בו (ליברמן, יוונית ויוונית בא"י, עמ' 74). חכמי ישראל קידשו אמנם מלחמה על אמונות-ההבל האסורות על-פי התורה והשתדלו לעקור אותם כשפים שריח של עבודה זרה נודף מהם, ברם לא היה בכוחם להתנגד לאותם קסמים שבא עליהם אישורם של "מדעני" הזמן ההוא (שם, עמ' 83). רשאים אנו להוסיף ולומר, בלי לנסות להכשיר באופן מקיף את כל סיפורי-מעשיות ואגדות-עם שמתחום המאגיה, כי עניינים אחדים, שנחשבו עד כה כאמונות-הבל ופרוצדורות מאגיות חסרות ממש, מתגלים כיום באור שונה לאור מחקרים וניסויים מדעיים שנערכו בתחום ההיפנוזה והפרה-פסיכולוגיה. כך הדבר בייחוד בתחום ראיית העתיד הנסתר (קליירוויאנס, אך, כנראה, גם בתחום הפסיכוקינזיס (תנועת חפצים שלא בכוח פיזי).
התלמוד גדוש עדויות ומעשיות על קוסמים ומכשפים וכוחם. יש מהם שמתפרשים בו במקום כמעשי אחיזת-עיניים גרידא, כלומר, תופעות שאינן כרוכות בשום שינוי של ממש במציאות אלא ביכולתו של הקוסם לאחז את עיניהם של הרואים כאילו עשה מעשה. אחיזת-עיניים אפשרית היא בשתי דרכים עיקריות. הדרך האחת היא על-ידי זריזות ומרמה. כגון עדותו של רבי ינאי, שהיה מהלך בשוק של ציפורי וראה מין אחד נוטל צרור וזורקו למעלה וירד ונעשה עגל. התלמוד הירושלמי המביא מעשה זה קובע כי היה כאן אל-נכון שיתוף פעולה בין אותו קוסם ובין רמאי אחד, שהלה קראו והביא לו עגל מן הרפת לאותו מקום (סנהדרין פ"ז הי"ג). הדרך השנייה לאחיזת-עיניים היא זו הנעשית אמנם בכוח הסודי של הכישוף, ברם כישוף זה איננו גורם לכל שינוי במציאות (כישוף שאין בו "מעשה"), אלא לכך שהעומדים נאחזים עיניהם ורואים דברים של דמיון ונראה להם כאילו ראו דבר של ממש. כגון עדותו של רב בפני רבי חייא, שראה ערבי אחד שנטל סייף וחתך את גמלו ולאחר מכן קשקש לו בתוף וקם הגמל ועמד על רגליו (בבלי, סנהדרין סז ע"א). מתוך שלא נותרו במקום לאחר-מכן כל עקבות של דם ופרש קבע רבי חייא כי לא היתה זו אלא אחיזת-עיניים גרידא. אלו שנהירה להם תופעת ההיפנוזה ישוו זאת עם האפשרויות הטמונות בהיפנוזה לעורר האלוצינציות חיוביות ושליליות כאחד (כלומר לגרום לכך שהנבדק יראה לנגד עיניו דברים של דמיון כאלו היו ממשות, וכן לגרום לכך שייעלמו מעיני הנבדק עצמים העומדים לנגדו)6.
עיקר פעולתו של הכישוף היא על-ידי אמירת לחשים ורקיחת סמים. לפיכך טען אותו מין כלפי רבי יוחנן בן זכאי (פסיקתא רבתי י"ד) כי מעשה פרה אדומה נראה כמין מעשה כשפים: "...מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין אפרה ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו שתים שלוש טיפין, ואומרין לו: טהרת!". בדומה לכך נחשד בכישוף אותו חסיד (שם) שמכר פרתו לנכרי. משסירבה הפרה לעבוד בשבת לחש החסיד באוזניה כי מכיוון שנמכרה לנכרי חייבת היא לציית לאדוניה ולעבוד בשבת. מיד עמדה הפרה וביקשה לעשות מלאכה. אמר הנכרי לאותו חסיד: מה אמרת לה באוזניה, שמא כישפת אותה? דוגמה לכישוף על-פי לחש הוא אותו מעשה המובא בירושלמי (סנהדרין פ"ז הי"ג) על רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא7, שנכנסו למרחץ של טבריה ומכשף אחד אמר מה שאמר ותפשה אותם כיפה של מרחץ ולא היו יכולים לזוז ממקומם. בתשובה לכך אמר רבי יהושע מה שאמר ונדבק אותו מכשף אל שער המרחץ וכל הנכנסים למרחץ והיוצאים ממנו היו פוגעים בו מלפניו ומאחוריו. ביקש מהם המין שיתירוהו מכישופו והשיבו לו שיתיר הוא תחילה מה שעשה להם, והתירו זה לזה. יש כישוף שפעולתו מושתתת על כלל הזהות או הסמליות (Homeopatic Imitative Magic) שעליו הצביע ג'יימס פרייזר במחקרו הגדול על הכישוף ותופעותיו8, כלומר האמונה כי פעולה על חפץ אחד בכוחה להשפיע על חפץ שני הדומה לו או מסמלו. מסופר על מכשפה אחת שהיתה עוצרת בכשפיה רחמן של יולדות ולאחר-מכן הולכת וסותרת כשפיה והוולד יוצא. פעם אחת כשהלכה האשה אל יולדת היה בביתה שכיר-יום ושמע קול הכשפים מקשקשים בכלי כשם שהוולד מקשקש במעי אמו. הלך ופתח את מגופת הכלי. יצאו הכשפים ונולד הוולד וידעו שבעלת כשפים היא9. הכלי מסמל במעשה זה את רחם האשה: סגירת הכלי במגופה הביאה לסגירת הרחם, ואילו פתיחת מגופה הכלי פעלה, על-פי הכלל של הזהות והסמליות, לפתיחת רחמה של האשה היולדת. אומנתו של אביי לימדתהו כמה וכמה לחשים וסגולות לשבירת כשפים ולרפואה (בבלי, שבת סו עב). במסכת פסחים (קי עא) מובא לחש למי שפגעו בו נשים כשפניות ("... קורח קורחיכן, פרח פרחיכן, יתפזרו תבליניכן..."), ולחש אחר (שם קיב ע"א) למי ששתה מים בלילה במקום שבו קיימת סכנת שדים ("...שברירי, ברירי, רירי, ירי, רי ..."). ואלו שמעון בן שטח ידע כי הגבהת מכשפה מן הארץ נוטלת ממנה את כוח קסמיה (ירושלמי חגיגה, פ"ב ה"ב). על רבי חנינא שלא חש כלל לאותה מכשפה שניסתה ליטול עפר מתחת לרגליו, אומר התלמוד (בבלי, סנהדרין סז ע"ב), כי לפי שזכויותיו של רבי חנינא מרובות אין לכישוף שליטה עליו. לגבי שימוש בלחשים וסגולות לרפואה נקבע על דעת אביי ורבא כאחד (שבת סז ע"א), כי דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. הברייתא בסנהדרין (קא ע"א) מזכירה את הקסם של "שרי שמן ושרי ביצים". כלומר אותם שרים, או שדים, המתגלים לו לאדם תוך הבטה ממושכת בחפץ מבריק, כגון כוס מלאה שמן או ביצים או בציפורן היד. ברם שיטה זו לא נחשבה לבדוקה, ואף שמן הדין מותרת היא נמנעו מלהיזקק לה, "מפני שמכזבין"10.
המכשף דינו סקילה (סנהדרין סז ע"ב): אולם הכוונה היא רק לזה העושה בכישופו מעשה של ממש וגורם לשינוי במציאות, ואילו האוחז את העיניים פטור מעונש חמור זה. ברם אף אחיזת-עיניים גרידא אסורה היא לכתחילה. דינו של המכשף מסתכם בדברי אביי: "הלכות כשפים, כהלכות שבת – יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחילה. העושה מעשה, בסקילה. האוחז את העיניים, פטור אבל אסור. מותר לכתחילה – כדרב חנינא ורב אושעיא, כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומברי להו עיגלא תילתא ואכלו לה" (שם סז ע"ב). הבחנה אחרת היא בין מעשה שדים ומעשה כשפים. ולדברי אביי כישוף הנזקק לכלי מיוחד לשם ביצועו (דקפיד אמנא) הרי זה מעשה שדים, ואילו מי שאינו טעון כלי מיוחד (דלא קפיד אמנא) הרי הוא מעשה כשפים11.
בקיאות בכשפים נתבעה כידוע מאת חברי הסנהדרין: "אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרין12 אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן"13. רש"י פירש (סנהדרין יז ע"א) כי הבקיאות בכישוף נתבעה מאת חכמי הסנהדרין כדי שיוכלו להמית את המכשפים הסבורים כי בכשפיהם יוכלו להינצל מידי בית-דין, וכדי לגלות על המכשפים המסיתין ומדיחין בכשפיהם. ואלו בעלי התוספות (מנחות סה ע"א, ד"ה ובעלי כשפים) הביאו את פירושו של רב האי גאון שלפיו בקיאות זו היתה דרושה לחכמי הסנהדרין כדי שידעו את הדין, היינו לדעת אילו הם הכשפים האסורים ואלו הם המותרים. (ואף הרמב"ם [הלכות סנהדרין ב' א] הביא נימוק דומה: "... כדי שיהיו יודעים לדון אותם"). בתשובתו של רב האי גאון14 נאמר עוד כדלקמן: "יש מהם מעט סודות מסורים ביד בניהם של אותם חכמים. ויש ברית בחרם בית-דין שאין למסרם אלא לנאמנים ולי שרואים בו הכרת פנים שהוא ראוי לכך"15. ברם מתוך ההקשר שבו מובאת תכונה זו ("בעלי כשפים") בין שאר תכונות של נוי ומעלה ("בעלי קומה16 ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה"), מסתבר כי המדובר הוא באחת התכונות המכבדות את האדם בעיני הבריות17. לפיכך ניתן אולי לפרש שאין הכוונה כאן דווקא לתורת הכישוף במובן של פרוצדורות מאגיות שבכוחן לשנות סדרי טבע, אלא לתורת הכישוף במובן של חקירת תופעות הטבע וסודותיו. שכן הכישוף הקיף באותם ימים כל אותן חכמות כגון רפואה ורוקחות18 ואסטרונומיה ואסטרולוגיה וכיוצא באלה חכמות הקרויות בימינו מדעי הטבע. ואפשר שיש סימוכין לדעתנו מתוך מה שקבע הרמב"ם בהלכות סנהדרין19, ששם כלל עם ידיעת הכישוף את ידיעת שאר חכמות כגון רפואות וחשבון ואסטרונומיה ואסטרולוגיה. יתכן שכתב כן על-פי מקור שאיננו בידינו, ושמא אף הוא פירש "כשפים" במובן הרחב, כפי שהצענו אנו.
נשוב לאותה ברייתא שבשלהי פרק שביעי במסכת סנהדרין (סח ע"א), בה הוזכרו שלוש מאות הלכות בנטיעת קישואין. רבי אליעזר בן הורקנוס, שנידוהו חבריו על מחלוקתו עמהם בעניין תנור של בית עכנאי (בבא מציעא נט ע"ב), קובל לפני חכמים שבאו לבקרו בהיותו מוטל על ערש דווי, שעקב נידוי זה לא ניתן לו להנחיל לתלמידים הלכות רבות שהיו שמורות בזכרונו, (הלא על כוח זכרונו המופלא קראהו רבו: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" – אבות א' י"א) כגון שלוש מאות הלכות בנטיעת קישואין. והרי הקטעים הצריכים לענייננו:
קישואין – כפי שמסכם פרופ' י. פליכס23 – אינן אותן צמחים ממשפחת הדלועיים הקרויים בימינו בערבית "קוסה". שכן הקוסה מוצאה מן העולם החדש, מאמריקה, וברי שלא הכירוה בארץ בתקופה העתיקה. הכוונה יכולה איפוא להיות או לצמח הקרוי בימינו מלפפון, או לקישות הקתא שממנו גידלו במצרים זנים שונים בצורות רבות ומגוונות. מהם שצורתם מאורכת בקצוות ונפוחה באמצעית, מהם בדמות מלון או דלעת קטנה. הערבים גידלו את הזן הארוך והמפותל (שם, ע' 50-1). גדילתם המהירה של הקישואים הביאה לאגדות שונות: הם מבשילים בלילות הירח (רש"י דברים ל"ג י"ד) ובשעת רעמים מסתובבים ממקומם (פלדיוס, עפ"י פליכס, שם). לגבי קישואים נאמרו במשנה24 הלכות אחדות לעניין כלאיים. ואם כן ניתן היה לכאורה לפרש כי כוונת רבי אליעזר היא להלכות רבות שהיו שמורות עמו בלבד בדיני כלאים של הקישואין. ברם לא כך נתפרש המאמר בתשובת רב האי גאון וברש"י (סנהדרין סח ע"א ד"ה "בנטיעת קישואין") ואף הדבק הדברים והנוסח במקבילות – כפי שנראה להלן – מוכיח כי המדובר איננו בהלכות רגילות אלא בענייני כישוף דוקא.
מה הן איפוא אותן שלוש מאות הלכות שהיה רבי אליעזר שונה בנטיעת קישואין? תחילה יש להטעים כי המספר שלוש מאות משמש בלשון חכמים כמספר של גוזמא. ידוע היטב שמוש זה במספר מאה (כגון: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי25 שאינו אלא מספר של גוזמא). אף השימוש במספר שלוש מאות לתכלית זאת רווח הוא למדי. כוונת הדברים איננה איפוא לשלוש מאות הלכות בדוקא אלא למספר רב של הלכות. על תופעה זו, שהמספר שלוש מאות משמש בלשון תנאים כמספר של גוזמה, עמד כבר הרשב"ם בפירושו על התלמוד (פסחים קיט ע"א). בפרשו את דברי רבי לוי ("משאוי שלוש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קורח...") אומר הרשב"ם: "משוי שלוש מאות – לאו דוקא. וכן כל שלוש מאות שבש"ס!"26. רבי אליעזר היה שונה איפוא הלכות מרובות בנטיעת קישואין, ולאו דווקא שלוש מאות. ומה הן אותן הלכות? מתוך הדבק הדברים מובן, כי המדובר הוא, כפי שפירשו רה"ג ורש"י, בהלכות שבתחום הכישוף; ברם במה זכו הקישואין דווקא שייאמרו בהם הלכות אלו? אפשר שהתשובה לכך היא כי המלה קישואין משמשת כאן כמלת-סתר למונח אחר, שבשמו לא רצה רבי אליעזר לפרש. מונח זה הוא המונח "כשפים", שמטעמים מובנים לא היה נוח לנקוב בשמו. אם השערה זו נכונה, הרי שהמלה קישואים נבחרה לסמן בה את המונח כשפים משני טעמים עיקריים: ראשית, כשפים הוא בגימטריה, עם הכולל, קשאים; ושנית, היחיד של קישואים, שהוא בלשון המשנה קישות27, קרוב ביותר ל-"כישוף" מבחינת הצליל. הגימטריה היתה ידועה ומקובלת בין עמי-הקדם. על סרגון השני מסופר כי בנה את חומת חורסאבאד באורך 13.283 אמה בהתאם לערך המספרי של שמו. בייחוד היתה הגימטריה רווחת בספרות המאגית ובין פותרי-החלומות בעולם ההלניסטי28. בספרות ההלכה מקובל למדי השימוש בגימטריה, שהיא כידוע אחת המידות שהתורה נדרשת בהן (מידה כט ע"א). חכמים קבעו למשל כי סתם נזירות שלושים יום, מתוך שנאמר: קדש יהיה (במדבר ו, ה) – "יהיה" בגימטריה שלושים (נזיר ה, א). על שיעור מקווה נאמר שהיא של ארבעים סאה, שנאמר: מי השילוח ההולכים לאט (ישעיה ח, ו) – "לאט" בגימטריה ארבעים (במדבר רבה, פי"ח). חכמים היו איפוא ערים לערך המספרי של מלים, ומטעם זה נבחרה המלה קשאים כמלת-סתר למלה כשפים, לפי שהיא שווה לה (עם הכולל) מבחינת ערכה המספרי ואף דומה לה בצליל. ואכן בתוספתא (סנהדרין יא ח) מובאת גירסה אחרת המאשרת את הנחתנו: אמר רבי עקיבא: שלוש מאות הלכות היה רבי אליעזר דורש במכשפה לא תחיה ולא למדתי הימנו אלא שני דברים: שנים מלקטין קישואין, אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור. העושה מעשה חייב, והאוחז את העינים, פטור. וכך היא גם הגירסה בירושלמי (סנהדרין סוף פרק ז): אמר רבי יהושע בן חנניה: שלוש מאות הלכות היה רבי אליעזר דורש בפרשת מכשפה ומכולם לא שמעתי אלא שני דברים: שנים לוקטין קישואים, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה – חייב, והאוחז את העינים – פטור. אף הזוהר מביא (תולדות קמה ב) כי רבי אליעזר למד שלוש מאות הלכות בחכמת המסתורין מפי רבו רבי יוחנן בן זכאי:
אפשר גם שהמונח נטיעת קישואין ועקירתן בא לרמז על שני סוגים של כישוף: הכישוף התוקפני (נטיעת הקישואין), והכישוף המלמד את דרכי ההגנה כנגד המכשפים (עקירתן). ייתכן איפוא כי רבי אליעזר השתמש בקטע זה בלשון-מסתורין שהיתה מובנת לרבי עקיבא תלמידו, אך לא היתה מובנת לשאר הנוכחים באותו מעמד. אין כל הכרח לומר כי התכוון באמת רבי אליעזר למעשה כישוף שעשה בקישואין; אפשר שרמז בזאת להלכות שהיו בידו בענייני כשפים, ולפי שהשתמש במלת-הסתר "קישואין" הוסיף והשתמש במשל ציורי אודות נטיעת קישואין ועקירתן, שאף הוא אינו אלא רמז. לקריאת מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
