יואב שמע בחדשות שבישראל יש היום שישה מיליון תושבים. "וואו", התפעל יואב ושאל: "אבא יש לנו המון אנשים שחיים בארץ, אבל מי האדם שסופר אותם אחד אחד?" אבא של יואב הסביר לו על חוק מרשם האוכלוסין.
פירוש המילה "אוכלוסין" או "אוכלוסייה" הוא: קבוצת האנשים שחיים במדינה שלנו. לכל מדינה יש אוכלוסייה משלה. חוק האוכלוסין קובע כיצד יש לספור את האנשים ששייכים לקבוצה שלנו. החוק קובע את קיומו של משרד מרכזי שבו רשומים כל האנשים. במרשם נרשם כמה תינוקות חדשים נולדו וכמה קשישים נפטרו, כמה תינוקות אומצו וכמה עולים חדשים נוספו, מי הגיע לחיות כאן לתקופה קצרה ומי עזב את הארץ.
בצורה כזו "מרשם האוכלוסין" הוא מאגר הנתונים, המהווה מקור מידע עיקרי על האוכלוסייה. המרשם מכיל נתונים לגבי כל תושב בישראל. בין הנתונים הכתובים במרשם – שם התושב, שם משפחה, שם פרטי ושמות קודמים (לדוגמא – שם שהוחלף או שם ששונה בעקבות נישואין), שמות ההורים, תאריך הלידה ומקום הלידה, מין, דת (לדוגמא – יהודי, נוצרי או מוסלמי), מצב אישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן), שם בן הזוג, שמות הילדים, תאריכי לידתם ומינם, כתובת, ועוד.
הרישום חייב להיות מדויק ואמיתי, כדי לשמור שהמידע שבמרשם יהיה נכון. קיימת, על פי החוק, חובה להודיע לפקיד הרישום על לידה, אימוץ, החלטה לעזוב את הארץ, עלייה, פטירה ועוד. לגבי נושאים מסוימים נקבע בחוק, כי לא התושב חייב לתת הודעה. כך, לדוגמא, כשמדובר בלידה בבית חולים בארץ, בית החולים הוא זה שמודיע על הלידה לפקיד הרישום.
באמצעות המרשם מסוגלת המדינה לקיים מעקב שוטף אחר התושבים - לידות, פטירות, שינוי כתובת, שמות, ועוד. מידע זה מקל על שמירת החוק בנושאים שונים. באמצעות המרשם, למשל, ניתן לוודא שאדם לא יהיה נשוי לשתי נשים. נוסף לכך, ניתן לקבוע לפי מאגר זה מי האנשים הזכאים להצביע בבחירות לכנסת או לרשויות המקומיות.
המרשם מכיל פרטים אישיים רבים ולכן הוא סודי ולא ניתן לעיין בו באופן חופשי. אדם רשאי לקבל ידיעה בנוגע לרישום על עצמו במרשם, אך לגבי אנשים אחרים – ניתן, כעיקרון, לקבל פרטים רק לגבי שמות וכתובות. לגורמים בודדים בלבד מותר לעיין במרשם, וזאת - לצורך מילוי תפקידם בלבד. בין הגורמים הללו: שר הפנים, שר הביטחון והאיש הממונה על רישום נישואין.
על פי החוק, כל ילד שמלאו לו 16 שנה, חייב לקבל תעודת זהות שמזהה אותו, ורשומים בה פרטים עליו מתוך מרשם האוכלוסין. לנוסח החוק המלא
