הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה > זכויות אדם ואזרחעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > קבוצות אוכלוסייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > חוקים וזכויות


תקציר
המאמר מתייחס לתופעת ההגירה במדינת ישראל. בין אלפי המהגרים המגיעים לארץ ישנם המוצאים עצמם קורבנות לסחר בבני אדם. המאמר מציג את החוק האוסר סחר בבני אדם, ומתייחס לתופעות ניצול בני אדם למטרות זנות ועבדות תוך פגיעה בזכויות אדם. במאמר סיפורה האישי של אם לשלושה ילדים מנאפל שרומתה ונוצלה.  



סחר בבני אדם בישראל
מחברת: עו"ד עדי וילינגר


"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים", שמות כ"ב, פסוק כ'

ההגירה הינה תופעה גלובלית ואל מדינת ישראל, כמו אל מדינות רבות אחרות, מגיעים מהגרים מסיבות שונות (עבודה, שיפור תנאי המחייה, קבלת מקלט). בין אלפי המהגרים המגיעים לכאן ישנם כאלה המוצאים עצמם קורבנות לסחר בבני אדם, כשהם מנוצלים וחיים בתנאים מזעזעים של עבדות.

אנחנו, במוקד סיוע לעובדים זרים, מטפלים בנפגעי סחר בבני אדם למטרות זנות, עבדות ועבודות כפיה, הן במישור הפרטני והן במישור העקרוני לשינוי מדיניות.

בשנת 2006 נחקק חוק מקיף האוסר על סחר בבני אדם למטרות שונות – עבדות, עבודות כפיה, זנות, סחר באיברים, הולדת ילד ולקיחתו, ביצוע עבירת מין ופרסום תועבה.

החוק מגדיר את הסחר בבני אדם כמכירה או קניה של אדם או עשיית עסקה אחרת באדם (להבדיל בעסקה עם אדם), בין בתמורה ובין שלא בתמורה. כלומר לא עושים עסקה בחפץ כלשהו אלא במישהו ולא חייבים להראות ששילמו עליו כסף. העבירה יכולה להתבצע בתוך המדינה (עסקאות בבני אדם בתוך המדינה, כמו למשל עסקאות מין בנשים מכורות לסמים ועוד), או בדרך של עשיית עסקה בין אנשים ממדינות שונות (בדר"כ סחר נעשה ממדינות במצב כלכלי קשה למדינות במצב כלכלי טוב יותר).

חשוב להבין שהסכמת הקורבן לא רלבנטית; כלומר, אין צורך להוכיח שהאדם הסכים או לא הסכים לסחר, ואין צורך להוכיח אלימות, תרמית או איומים. הרעיון הוא שגם אם אדם, לרוב בשל מצוקה קשה, "מסכים" להיות עבד או שימכרו אותו, אנחנו, כחברה, לא נאפשר זאת.

סחר בנשים למטרות זנות

פעילות מוקד סיוע לעובדים זרים בתחום הסחר החלה בתחילת שנות האלפיים, בטיפול בנשים שנסחרו לארץ למטרות זנות. מרבית הנשים שנסחרו לישראל הגיעו ממדינות חבר העמים לשעבר, בעיקר רוסיה, מולדובה, אוקראינה, בלרוס ואוזבקיסטן, מדינות שנתונות במצב כלכלי קשה ושמערכת הרווחה בהן קרסה בעקבות נפילת הגוש הקומוניסטי.

רוב הנשים הוברחו לישראל דרך גבול מצריים. נשים אחרות הובאו לישראל עם דרכונים מזויפים או בזהות מזוייפת של נשים יהודיות. במקרים בודדים נשים נסחרו לכאן באמצעות אשרות תייר, או באמצעות נישואים פיקטיביים. כשהנשים היו מגיעות לישראל, הן היו נמכרות לסרסורים, מוחזקות כלואות ב"בתי בושת" וחייהן היו רצופי איומים, אלימות, אונס ושלילת חירות.

תקופה ארוכה המדינה ראתה בהן נשים זרות בלבד ולא נשים שזכויות היסוד שלהן הופרו בצורה גסה והרחיקה אותן מהארץ מיד עם מעצרן. בשל פעילות אינטנסיבית של ארגוני זכויות אדם וביקורת מצד ארה"ב, נאסר בשנת 2000 הסחר למטרות זנות, ננקטו דרכי אכיפה, מניעה ושיקום שהביאו לשיפור משמעותי במצב הסחר בנשים זרות למטרות זנות בישראל.

כיום מאותרות פחות נפגעות סחר למטרות זנות המגיעות ממדינות ברית-המועצות לשעבר. גם בשל האכיפה המשמעותית וגם כי חלקים הולכים וגדלים בתעשיית הזנות עברו לדירות דיסקרטיות, ו"שירותי ליווי" בטלפון או באינטרנט דבר המקשה על אופן איתור הקורבנות.

לצד מספרן הפוחת והולך של נפגעות סחר מחבר העמים קיימת עלייה במספרן של נשים אזרחיות ישראל המוחזקות באותם אזורים ובתנאים דומים הנאלצות לעסוק בזנות כפויה, לרוב כשהן מכורות לסמים.

סחר בבני אדם לעבדות

לפי החוק "עבדות" היא התייחסות לאדם כאל חפץ, רכוש. כלומר, שליטה ממשית על חייו של אדם או על חירותו. ההחזקה צריכה להיות לצורכי עבודה או שירותים, כולל שירותי מין (כלומר, אם החזיקו באדם שלא למטרת שירות כלשהו לא מדובר בעבדות, אלא בכליאה או עבירות אחרות). גם בעבדות, כמו בהגדרת הסחר, זה לא רלוונטי אם הקורבן הסכים למצב הזה או לא, ואין הכרח להוכיח שננקטו אמצעים כמו אלימות, תרמית או איומים.

העבדות יכולה להתקיים בכל התחומים שבהם אנו מוצאים מהגרי עבודה – בעלי אשרה וללא אשרה כאחד. תחום החקלאות, הסיעוד או עבודות הבית "מועדים לפורענות", שכן העובדים נמצאים במקום מבודד, מה שמאפשר את ניצולם ומרחיק אותם ממקורות תמיכה.

איך יודעים מי מוחזק בתנאי עבדות? לא כל מי שעובד קשה, או שלא מקבל שכר נכנס בגדר עבירת העבדות. אז איך יודעים? ישנן "נורות אזהרה" אשר יכולות להעיד על כך שהאדם שלפניכם הינו נפגע אחת או יותר מעבירות הסחר. אין צורך שכל הסממנים יתקיימו אך ככל שיהיו יותר סממנים יהיה קל יותר להוכיח את קיום העבירות: אם האדם אינו דובר עברית או אנגלית קל יותר לנצלו; אם האדם עובד בתחום בו הוא מבודד, כמו בעבודות הבית, קל יותר לנצלו; אם לאדם אין מסמכי זיהוי או דרכון עולה חשד כי זו דרך קלה לשלוט על אדם; אם ניתן לראות חבלות או סימנים של אלימות (למרות שזה כמובן אינו תנאי הכרחי).

במקרי הסחר בבני אדם בהם טיפלנו גילינו ענישה; מחסור באוכל ושתיה; שיכון בתנאים לא תברואתיים, צפופים או משפילים (למשל לינה על הרצפה); בידוד על ידי כליאה או איסור יציאה מהבית; העברת האדם מיד ליד בלי לקבל הסכמתו; אי מילוי הבטחות לגבי התנאים; תשלום שכר נמוך או אי תשלום שכר כלל; אי הסדרת מעמד לעובד; תרמית באשר למעמד בישראל; שעות עבודה ארוכות במיוחד (בדר"כ 16 שעות עבודה ביום ויותר); העדר חופשות; מניעת גישה לטיפול רפואי;

כל הדברים הללו בעצם מלמדים על כך שהמעסיק ראה בעובד אדם ללא זכויות, שהעצמאות שלו נשללה ממנו והיחס אליו הוא כמו לחפץ שכאשר יתקלקל – נשליך אותו ונביא עובד חדש.

לפעמים, בגלל המצב הנפשי הקשה בו נמצאים אנשים, המצוקה הכלכלית והפחד משהות במקום זר העובד לא ירצה להתלונן, לא יבין שנעברו בו עבירות קשות ולפעמים אפילו יחבב את המעסיק. זה עדיין לא אומר שהניצול הקשה לא התרחש.

זכויות נפגעי סחר בבני אדם

כיום, לנפגעי סחר למטרות זנות ועבדות יש מקלט המסייע בשיקומם הנפשי והפיזי (גברים ונשים בנפרד), ניתן להן סיוע משפטי חינם מהמדינה בהליכים הנובעים מהסחר וישנם נהלים המאפשרים להם לקבל אשרות שהיה ועבודה.

סיפור אישי

סחר למטרות זנות הוא נושא מוכר יותר מסחר למטרות אחרות. כדי לתת פנים לעבירת העבדות, הנה סיפורה של ק', נפגעת עבירת סחר בבני אדם למטרות עבדות, כפי שספרה אותו למתנדבי המוקד. אנו מלווים אותה מאז שנת 2007, היא הועברה למקלט, קיבלה סיוע משפטי וממש בימים האחרונים התבשרה כי תוכל להישאר בישראל ולעבוד כדין.

"אני נשואה ויש לי שלושה ילדים: שתי בנות (12, 3) ובן (10). בנפאל הייתה למשפחה מסעדה קטנה וכל משפחתי חיה ממנה. אני עבדתי בה אבל במקום לקבל שכר התאפשר לי לגור עם משפחתי בביתו של אחי. אנשים סיפרו לי שאני יכולה להרוויח כסף בישראל, אז החלטתי אחרי מחשבות רבות לנסוע כדי שאוכל לממן לימודים לילדים שלי. חתמתי על חוזה בנפאל מול סוכן ושילמתי לו 7000$. זה הרבה מאד כסף בשבילי והייתי צריכה למכור את כל מה שהיה לי. הבטיחו לי עבודה כמטפלת סיעודית בשכר של 600$ לחודש ושיהיה לי יום חופש אחד בשבוע.

אני לא זוכרת את היום המדויק שהגעתי לישראל, עברתי הרבה מאז ודרכוני לא איתי. כשהגעתי לישראל אסף אותי איציק, גבר ישראלי, משדה התעופה. הוא עובד יחד עם בת זוגו הנפאלית – ק'. הוא לקח אותי לדירה בת"א, שם היו עוד נפאלים. נעלו אותי בחדר. למחרת לקחו אותי לעבוד אצל משפחה, אני לא יודעת איפה זה היה, ולא יודעת את שמות המעסיקים. אחרי חמישה ימים שם, איציק הביא עובדת חדשה במקומי והחזיר אותי לדירה בת"א. לא הבנתי למה והוא לא הסביר לי. ניסיתי לדבר עם העובדת החדשה, אבל הוא לא הרשה לי. לא שילמו לי על העבודה.

נלקחתי שוב לדירה ושם הוחזקתי 18 ימים נעולה. הדירה הייתה בשיפוצים ולא הייתה תאורה. לא נתנו לי אוכל ושתיה. גם מיטה לא הייתה לי, במקום זה היה שם מזרן על הרצפה, בלי שמיכה, בלי סדין, בלי כרית. ק' אמרה לי שאסור לי לצאת כי אני לא חוקית, ואם אצא יעצרו אותי ויגרשו אותי בחזרה לנפאל. מאוד מאוד פחדתי. הם אמרו שכל הבניין שייך להם. לפי הריח של הסיגריות מחוץ לחדר הנעול הייתי יודעת אם יש עוד אנשים בדירה. פעמיים ק' באה לתת לי אוכל. בשאר הזמן אכלתי קצת אוכל שהבאתי מנפאל ונשאר לי. איציק אמר לי שמים אני יכולה לשתות בשירותים.

אחרי 18 ימים איציק לקח אותי למשרד הפנים ולקח אותי לעבודה השנייה, אצל איש מבוגר, שם עבדתי שלושה שבועות, עד שהם אמרו לי לחזור לדירה. קיבלתי 600₪ על עבודה של 24 שעות ביממה ומהסכום הזה איציק וק' אמרו לי שאני צריכה לשלם להם 150 ₪ על האשרה. האיש אצלו עבדתי לא נתן לי לאכול ואמר לי שאני יכולה לאכול שאריות מהזבל.

אח"כ לקחו אותי לעבוד אצל זוג קשישים. אחרי יום שלחו אותי חזרה לדירה, אני לא יודעת למה. הם לא שילמו לי. שלושה ימים נוספים הייתי בדירה ההיא בתנאים הקשים ואז לקחו אותי לעבודה באשדוד. עבדתי שם עשרה ימים אצל אישה קשישה, והיא הייתה נחמדה ורצתה שאמשיך לעבוד אצלה. אבל הם לא רצו שאשאר שם. אני לא יודעת למה. הם אף פעם לא שאלו אותי אם אני רוצה להישאר או ללכת. לא היתה לי ברירה. גם בעבור העשרה ימים האלה לא קיבלתי כסף. לאחר ארבעה ימים נוספים בדירה בת"א, לקחו אותי למשפחה ברמלה. עבדתי שם שעות מאד ארוכות, הם היו עשרה אנשים והייתי צריכה לשרת את כולם ולסדר ולנקות כל היום. אחרי שלושה שבועות אצלם לקחו אותי למשרד הפנים ואיציק לקח לי את הדרכון. מאז לא החזיר אותו, אפילו שביקשתי. אני לא יודעת איזה אשרה שמו לי בדרכון. עכשיו כבר אין לי לאן לחזור. היה לי חוזה שחתמתי עליו בנפאל אבל ק' אמרה לי שזה לא חשוב ושאזרוק את זה. אז זרקתי. אני לא ידעתי מה לעשות כי אני לא יכולה להגיד כלום, כי אני לא מדברת אנגלית, ואני לא מדברת עברית. אמרתי להם שאני לא יכולה יותר ואני רוצה לחזור לנפאל. הם לא הסכימו. בסוף הצלחתי לברוח.

ביבליוגרפיה:
כותר: סחר בבני אדם בישראל
מחברת: וילינגר, עדי (עו"ד)
שם  הפרוספקט: מוקד סיוע לעובדים זרים
תאריך: 2009
בעלי זכויות : מוקד סיוע לעובדים זרים
הוצאה לאור: מוקד סיוע לעובדים זרים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית