הבריחה מן השבועה

פתיחה

פרשת צַו חוזרת על עיקרי הקרבנות המפורטים בפרשה שלפניה, ומוסיפה פרטים בעניין דרך הקרבתם של הקרבנות לסוגיהם שאחד מהם הוא קרבן אשם, שנאמר בו: "וזאת תורת האשם, קדש קדשים הוא" וגו' (ויקרא ז, א).

כזכור, אחת העילות לחיוב אדם להביא קרבן אשם היא עבֵרה על שבועת שקר, כמו שנאמר:

וידבר ה' אל משה לאמר. נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר, על אחת מכֹּל אשר יעשה האדם לחטֹא בהנה. והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו, או את האבדה אשר מצא. או מכֹּל אשר ישבע עליו לשקר ושלַם אתו בראשו וחמשתיו יֹסף עליו, לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. ואת אשמו יביא לה', איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן. וכפר עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו, על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה (ויקרא ה, כ-כו).

השבועה שמדובר בה כאן היא שבועה שאדם נשבע לחברו במסגרת הליך משפטי כדי להסיר מעל עצמו תביעה ממונית. כך, למשל, "כל מי שיש ממון חבירו בידו... ותבע ממנו ממון שיש לו בידו, וכפר בו... אם נשבע לו על שקר על ממון שכפר בו, הרי זה עובר בלאו..." (רמב"ם, הלכות שבועות, פרק א, הלכה ח). כזו היא גם שבועת מודה במקצת, שחייב להישבע "מי שטענו חברו מטלטלין, והודה במקצתן וכפר במקצתן" (רמב"ם שם, פרק יא, הלכה ה), שהוא נשבע ונפטר מתשלום החלק שכפר בו. במצבים מסוימים, אדם עשוי אף להישבע כדי לזכות בתביעתו (שם, הלכה ו)¹.

אם כן, השבועה מופיעה כאן במסגרת דיני הראיות.

וכאן המקום לְשָרֶש טעות נפוצה. רבים סבורים שאחד המקרים המובהקים של שבועה במקורות המשפט העברי הוא השבועה שמשביעים את העדים כדי לאמת את עדותם. נראה שלטעות מסוג זה נתפס בשעתו בית המשפט העליון בפשרת מרצפות פ' נ' אלפסי², וכבר עמד על עניין זה השופט פרופ' י' אנגלרד והראה שהדברים שנאמרו בעניין זה בטעות יסודם³. הנכון הוא כי המשפט העברי מסתייג מן השבועות והוא מחפש דרך להתחמק מחיוב שבועה כל אימת שניתן לעשות כן על ידי שימוש באמצעים חלופיים החוסכים את השימוש בשבועה. הדברים אמורים הן לעניין שבועות שהן בגדר ראייה משפטית הן לעניין אימות עדויות.

הימנעות משבועת שקר ומשבועת אמת כאחת

אין צריך לומר שיש הסתייגות גדולה ועצומה מכל שבועת שקר. שבועה זו נתפסת כאחת העבֵרות החמורות ביותר. וכבר בעשרת הדיברות בא הציווי: "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא" (שמות כ, ז; דברים ה, יא), ובספר ויקרא מפורשת סיבת חומרתו: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך אני ה'" (ויקרא יט, יב). הווה אומר: שבועת שקר היא עבֵרה שיש בה חילול השם, שהוא חמור ביותר⁴.

ברם, כשם שיש להימנע משבועת שקר, יש להימנע גם משבועת אמת, ורצוי להתרחק אף ממנה עד כמה שאפשר:

"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי, אפילו באמת אין אתה רשאי להישבע בשמי... מעשה בינאי המלך שהיו לו שני אלפי עיירות, וכולם נחרבו על שבועת אמת... מה הנשבע באמת כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה" (במדבר רבה, פרשת מטות כב, א)⁵.

והרמב"ם מלמדנו בדברי חתימתו להלכות שבועות⁶: "טובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל".

ונפסק להלכה בשולחן ערוך:

ויזהר אדם מלהישבע אפילו באמת, שאלף עירות היו לינאי המלך, וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות, אע"פ שהיו מקיימים אותם (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנו, סעיף א).

גישתו זו של המשפט העברי הובילה לדינים הספציפיים בתחום המשפטי, שאנו דנים בהם, הן שאין משביעים את העדים כדי לאמת את עדותם הן שגם כשהשבועה כשלעצמה אמורה לשמש ראייה – בכל אלה ראוי לעשות הכול כדי שלא לחייב את העדים או בעלי דין להישבע.

הימנעות מאימות העדות על ידי שבועה – המשפט הישראלי בעקבות המשפט העברי

בעניין ההימנעות מלהשביע עדים לפני עדותם שיעידו עדות אמת, האריך השופט פרופ' מ' אֵלון באחד מפסקי הדין שלו⁷, ולאחר מכן בחיבורו הגדול, "המשפט העברי"⁸. בשני אלה הוא מפרט את העולה ממקורות המשפט העברי, המעדיף את אזהרת העדים בדבר החובה להעיד אמת, תוך ציון חומר העבֵרה שבשבועה והעונשים בגין עדות שקר, מהשבעתם. נוסף על כך הוא מציין התפתחויות שחלו במקורות המשפט העברי בעניין זה.

בחוק לתיקון דיני ראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), התש"ם-1980,⁹ אימץ המשפט הישראלי את גישת המשפט העברי, כפי שנראה להלן.

המשפט העברי לא דרש מעולם מעד העומד להעיד שיישבע כדי לאמת את העדות שהוא עומד לתת. ולא זו בלבד, אלא שיש דעה ולפיה "עדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם, אין ממש בעדותם"¹⁰.

כדי להעמיד את העדים על חובתם לומר דברי אמת, נקבע שעובר למסירת העדות היו "מאיימין על העדים", היינו: מזהירים אותם על החובה להעיד אמת, ומסבירים להם את חומר האיסור להעיד שקר והעונש הצפוי על עדות שקר.

עם זאת, עקב תהליכים חברתיים ופסיכולוגיים, חלו שינויים ותמורות בגישת המשפט העברי. כך, למשל, אומר הריב"ש (ר' יצחק בן ששת, צפון אפריקה, המאה הי"ד) באחת מתשובותיו:

אנו בכאן נוהגים להשביע העדים בקבלת עדות כנגד מי שנחשד על עבירה לבד, פן יכבשו עדותם להחניף הנחשד, ועל מה שראו, יאמרו לא ראו; וגם העדים (עצמם) חפצים בזה להיות להם פתחון פה עם הנחשד שמעידים כנגדו, לומר: השבועה הכריחתנו להעיד האמת¹¹.

לפי דברי הריב"ש, השימוש בהשבעת העדים בא כשיש בה לקדם תכליותיו של המשפט הפלילי. בהשבעת העדים יש כדי למנוע כבישתן של עדויות במקרים של פחד מפני נאשמים אלימים. כמו כן, יש בהשבעתם משום מתן פיתחון פה לעדים "להתנצל" בפני הנאשמים על מסירת העדות נגדם. ההתנצלות היא, שהעד נאלץ לומר אמת מחמת השבועה שהכריחה אותו לעשות כן.

וכן מוצאים אנו באחת מתשובות ר' שמעון בר' צמח דוראן (צפון אפריקה, המאה הט"ו):

אם אנו רואים [בני] הדור מקילים, ודורשים היתר לעצמם שעדות שאין בה שבועה אין בה איסור [לשקר], אנו מחייבים לדון על פי טענתם [ולהשביעם]...¹².

ואכן נפסק כך להלכה, שאף על פי שברגיל אין משביעים את העדים לאימות עדותם, בכל זאת: "אם נראה לבית דין צורך שעה להשביען שיגידו האמת – הרשות בידן"¹³.

כאמור, בחוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), התש"ם-1980, אימץ המחוקק הישראלי לחלוטין את גישת המשפט העברי, כפי שעולה מסקירת הוראות החוק. בסעיף 1 לחוק נקבע הדין היסודי והוא ש"עד העומד להעיד בכל הליך שיפוטי או מעין שיפוטי אין משביעים אותו, על אף האמור בכל דין אחר". הוראה זו ביטלה את מנהג השבעת העדים שהיה נהוג על פי המסורת האנגלית. במקום השבועה באה "אזהרת עד", כפי שנקבע בסעיף 2 לחוק:

עד העומד להעיד בכל הליך שיפוטי או מעין שיפוטי מזהירים אותו תחילה בלשון המובנת לו כי עליו להעיד את האמת בלבד ואת האמת כולה, וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.

עם זאת, גם הדינים שהבאנו לעיל מדברי הריב"ש והתשב"ץ והרמ"א, בעניין החריגים לכלל של הימנעות משבועה, נכללו בחוק בסעיף 5, האומר:

היה לבית המשפט יסוד להניח כי השבעת העד עשויה לסייע לגילוי האמת, רשאי בית המשפט, ביוזמתו או לפי בקשת בעל דין להשביעו....

לאחר עיוננו זה, ראוי להביא את דברי הסיכום של השופט אֵלון¹⁴:

בסוגיה זו נקלט המשפט העברי במילואו, שלבים שלבים בהתאם לנסיבות החברתיות-הפסיכולוגיות שהיו קיימות בכל אחד משלבים אלה, ותוך כדי סיוע הדדי שבין הרשות המחוקקת והרשות השיפוטית, בדומה לאותן נסיבות שפעלו בעיצובה של סוגיה זו במערכת המשפט העברי.

תוצאות ממוניות לבריחה מן השבועה – פשרה כתחליף לשבועה

כאמור, להימנעות מן השבועה יש השפעות משפטיות שונות. עד כה ראינו תוצאות הנוגעות יותר לסדרי הדין והראיות ופחות למהות. בדברים שלהלן נראה שיש למגמה להימנע מן השבועות גם תוצאות מהותיות העשויות להשפיע ישירות על תוצאותיו הממוניות של ההליך המשפטי. כפי שעולה מדברי החת"ם סופר (הונגריה, ראשית המאה הי"ט):

ומתפשרים בכל מה שאפשר, רק שלא לשבע [=להישבע] אפילו באמת... כי כן דרכן של בני ישראל להפסיד ממון עצמם ולעשות כל טצדקי [=תחבולות, תואנות] שלא לשבע [=להישבע] אפילו באמת...¹⁵.

בעקבות תפיסה זו, אנו מוצאים גישה רווחת בספרות המשפט העברי, וכחלק ממנה בפסקי הדין הרבניים במדינת ישראל, שבמקום שבעל דין צריך להישבע כדי לזכות בתביעתו, הרי "מחמת חומר השבועה, יש לבית דין לפשר... ולעתים יכול לכוף על הפשרה"¹⁶. עם זאת, לא די בזה. לצורך מימוש עקרונות אלה ויישומם בחיי המעשה, יש צורך "לתרגם" את הוויתור על הצורך להישבע לערכים כספיים. מובן שהדבר נעשה לאחר שקילת השיקולים הנוגעים לעניין ועריכת האיזונים המתבקשים. עיון במקורות שונים מלמד שנתגבש קו מחשבה, ולפיו הוויתור על הצורך להישבע "מחירו" בדרך כלל כשליש משווי התביעה. נמצא שאם היה התובע נשבע וזוכה במלוא תביעתו, הוא יזכה בשני שלישים ממנה בלא שבועה; ונתבע שהיה נפטר מן התשלום כליל, אילו היה נשבע, ישלם שליש מסכום התביעה כנגד הפטור שניתן לו מלהישבע¹⁷.

אכן, כבר דנו בשאלה אימתי על בית דין לכפות פשרה כדי לחסוך שבועה, ובאלו מצבים יש לראות את הצדדים כמי שהסמיכו את בית הדין לפסוק לפשרה באופן כזה. הדבר אינו נעשה, ואסור שייעשה, אוטומטית ובלא שיקול דעת הולם, שכן הדבר עלול להגיע "חס וחלילה למצב של הוצאת שליש (שהוא לפעמים סכום נכבד מאוד) במקום שהתביעה אינה מוצדקת כלל"¹⁸. אי לכך, יש להפעיל שיקול דעת מעמיק על פי הנסיבות בכל מקרה. בעת האחרונה נדרש בית המשפט העליון להיבטים שונים של כפיית פשרה על ידי בית דין רבני¹⁹.

סוף דבר

ראינו בקצרה מעט מזעיר מגישת המשפט העברי לעניין השבועה, ובעיקר באשר להשתדלות הימנע ממנה.

נוכחנו לדעת כי באחד ההקשרים, אימץ המשפט הישראלי את גישת המשפט העברי במלואה. על כך ניתן להוסיף כי שיקולים שונים בהקשרים שנידונו כאן עשויים לעמוד לנגד עיניהם של בתי המשפט במקרים של הסכמת הצדדים לפסיקה לפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, האומר:

(א) בית משפט הדן בעניין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בעניין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה.

לא אחת, כשמתנהל הליך שהפסיקה בו היא בדרך של פשרה, על פי סעיף זה, נחסך מן הצדדים הצורך במתן עדות בעצמם ובהעדת עדים נוספים על כל מה שכרוך בדבר. הדבר דומה, בשינויים המחויבים, להשתחררות מן החובה להישבע, שעסקנו בה לעיל. אפשר אפוא, שניתן להקיש, אפילו באופן חלקי, מן ה"תרגום" הממוני שניתן להעדר הצורך להישבע על המשמעות הכספית שיש לייחס לייתור הצורך בעדויות בהליך שהוא לפי סעיף 79א הנ"ל²⁰.

לפני חיתום דבריי ייאמר, כי הרבה יותר ממה שהבאתי לפניכם כתוב במקורות המשפט העברי, ואפשר להרחיב את הדיון בכל אחד מן העניינים שנזכרו לעיל, וישמע חכם ויוסף לקח.

למאמרים נוספים ב'פשיטא'

הערות שוליים:

* שופט בית משפט השלום בירושלים.

ראה גם, מ' אֵלון, המשפט העברי, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח, עמ' 504 ואילך.
ע"א 269/64, מרצפות פ' פ' בע"מ נ' אלפסי, פ"ד יח(4) 63.
ראה: י' אנגלרד, "שבועה של עד – חיוב מן התורה?", הפרקליט כא (תשכ"ה), עמ' 435; נ' רקובר, שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 207, במקורות שהובאו שם, הערה 342.
על עונשה החמור של שבועת שקר, ראה גם מה שנאמר בתלמוד הבבלי, שבועות לט ע"א. איסור שבועת שקר נתפס כמצווה שכלית, דהיינו מצווה הגיונית המובנת מאליה, ולא רק מכוח ציווי חיצוני עליה. כיוון שכך, הדין הוא שגם אומות העולם נענשות על שבועת שקר (אף כי עונשן הוא בידי שמים, לא בידי אדם). ראה: משך חכמה, לר' מאיר שמחה הכהן (1926-1843, רב בדוויסנק שבלטביה), שמות כ, ז. וראה המקורות שהובאו אצל רקובר, שם, עמ' 29, הערה 92.
וראה מקורות מקבילים אצל: רקובר, שם, עמ' 207, הערה 337; מ' אֵלון, שם, עמ' 1432, הערה 317, ועוד.
רמב"ם, הלכות שבועות, פרק יב, הלכה יב.
בג"ץ 172/78, בקר נ' השופט אילת, פ"ד לב(3) 370.
לעיל, הערה 1, בעמ' 1424 ואילך.
ס"ח, תש"ם, עמ' 202.
תוספות, קידושין מג ע"ב, ד"ה והשתא. וראה: שו"ת חת"ם סופר, חושן משפט, סימן קסב וסימן רז; המקורות שהובאו בבג"ץ 172/78, הנ"ל, בעמ' 379; רקובר, שם, עמ' 177-176.
שו"ת הריב"ש, סימן קע. וראה גם שם, סימן קעו.
תשב"ץ, חלק ג, סימן טו.
הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן כח, סעיף ב. ר' יהונתן אייבשיץ מסביר, שבהשפעת הנוהג בבתי משפט נוכריים, טועים המוני העם לחשוב שעד שאינו נשבע אין עליו איסור עדות שקר, "ולכן רגילים בתי הדין להשביען". ראה, אורים ותומים, סימן כח, אורים, ס"ק י. אם כי, כדי להמחיש עד כמה גדולה הייתה המגמה לברוח מן השבועה, אנו מוצאים כי אפילו במקרים שהתירו במפורש להשביע את העדים, עדיין מצאו תחליפים לשבועה עצמה (חרם במקום שבועה). ראה: שו"ת דברי מלכיאל, חלק ג, סימן קנג; רקובר, שם, עמ' 201-200.
לעיל, הערה 1, בעמ' 1434.
שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן צ. וראה גם, "עשה לך רב" לרב ח"ד הלוי, חלק ה, סימן מב.
תיק נב432/ בבד"ר הגדול, פד"ר טז 186, 194.
שם. וראה גם, משפטי שאול (אסופת פסקי דין של הרב ישראלי), ירושלים תשנ"ז, עמ' רצג.
כפי שהזהיר הרב שלמה לוי, "הטלת פשרה במקום חיוב שבועה", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 327 ואילך.
בג"ץ 2222/99, גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401 (פס"ד מיום 26.11.00).
כידוע, מגוון השיקולים שניתן לשקול במסגרת פסיקה לפשרה לפי סעיף 79א הוא רחב ומקיף. ראה, ע"א 1639/97, אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (שנזכרו בו גם מקורות מן המשפט העברי).