הספרות העברית הייתה ערוץ הביטוי העיקרי של התגבשות הזהות היהודית בעת החדשה, מרגע שיצא היהודי מן הגטו ועמד על דעתו הלאומית, מזה למעלה ממאתיים שנה. בהעדר רשויות לאומיות ליהודים בארצות מרכז אירופה ומזרחה, ובהיות היהודים מיעוט לאומי שלא זכה לשוויון זכויות מלא בשום מקום בו התקיים, הפכה הספרות העברית, ספרות היהודים, כלי המלחמה המגויס להבעת הזהות הלאומית המתחדשת. מי שלא הסתפק עוד במוסדות הדתיים ובתשובות המסורתיות מקדמת דנא, כתשובות מלאות ובלעדיות, בחר בספרות ככלי היחיד שעמד לרשותו להבעת דעותיו. אכן, כתבי העת הספרותיים היו במות הביטוי הציבוריות היחידות, והסופרים היו למנהיגי הציבור היחידים שהתאפשר להם לבטא דעותיהם, אם גם תחת הצופן ותחת ההסוואה של היצירה הספרותית.
גם בצמיחתה בארץ-ישראל, יחד עם העלייה הראשונה, לפני קרוב ל-120 שנה, לא שינתה הספרות העברית את אופיה הלאומי היסודי. וגם משהוקמה הנהגה ציונית, נוסדו הקונגרסים הציוניים, והזהות הציונית החלה להתקיים קיום פוליטי לכל דבר, נשאר הסופר מצפן התקופה, בן לווייתו של המנהיג הציבורי או הנביא המתריע בשער. לא מעט מאנשי הציבור היהודיים מלפני כמאה שנה תיארו עצמם ותוארו על-ידי אחרים כסופרים. הרצל כתב ספרות לצד עיתונאות, כשם שסופר כברנר היה מנהיג ציבורי לא פחות מאשר יוצר.
* ד"ר אורציון ברתנא - משורר, סופר, חוקר ספרות, יו"ר אגודת הסופרים בישראל.