בארץ-ישראל, המהלכים הפוליטיים קבעו גם את אופיה של הספרות העברית. העלייה השנייה הסוציאליסטית לאומית, מלחמת העולם הראשונה, העלייה השלישית הבולשביקית קבעו את פני היישוב בארץ-ישראל. תנועת העבודה, לזרמיה ולאגפיה, נטלה את ההגמוניה הציבורית ביישוב הארץ-הישראלי. איתה ניצח הריאליזם בספרות את שאר המגמות והכיוונים. להוציא יוצרים בודדים כש"י עגנון, תופעה יוצאת דופן, תנועה של יוצר אחד, המגמה הייתה ליצור ספרות שתעסוק בריאליזם המציאותי של היומיום מכאן, ותלווה את המהלך החלוצי מכאן. גם משוררים יוצאי דופן משכמם ומעלה, כנתן אלתרמן וכאורי צבי גרינברג, התבלטו קודם כל בעמדות החברתיות שנקטו בשירתם, בשיריהם האקטואליים ובתפישתם הציבורית.
אלה היו פניה של הספרות העברית בין שתי מלחמות העולם. ריאליסטית, סוציאליסטית, מגויסת, תחת השפעה עמוקה של הספרות הרוסית, עם ניצני השפעה מערבית, שנתגלו בשירה הארץ-ישראלית עוד לפני שהגיעו אל הפרוזה. ריאליזם עמוק יותר וסמליות שונה נוצרו ביצירה הייחודית של חיים הזז. ניצניה של ספרות ספרדית ארץ-ישראלית החלו להיווצר ביצירתו של יהודה בורלא. עם זאת, הייתה עדיין הספרות העברית, בארץ-ישראל כבאירופה, ספרות אשכנזית. העולם היהודי המזרחי עדיין לא התעורר בשנים אלה אל הספרות העברית.
* ד"ר אורציון ברתנא - משורר, סופר, חוקר ספרות, יו"ר אגודת הסופרים בישראל.
לפריט הקודם