חברת ההגירה הנוצרת בארץ בשנות ה-50, והתקרבותה המהירה של מדינת ישראל הצעירה אל המערב, מביאות להשפעות מערביות על הספרות העברית-הישראלית הצעירה. מזמן תקומתה של הספרות העברית בסוף המאה ה-18, נראה כי השירה מקדימה את הפרוזה ברגישויותיה לאפנות ולשינויים בספרות העולמית. אף בשנות ה-50 גילויי המערביות מגיעים קודם אל השירה. בראשית שנות ה-50 מוציאה קבוצה של סטודנטים ירושלמיים צעירים, ובראשם המשוררים משה דור ונתן זך, קונטרס צנום מודפס בפוליו ושמו "לקראת". זו תחילתה של קבוצת "לקראת", שלא האריכה ימים, אך קבעה רוח חדשה בשירה הישראלית. עם קבוצה זו נמנים, בין השאר, יהודה עמיתי, אדיה סיוון, דוד אבידן, משה בן שאי. שירה עכשווית, מודרניסטית, חווייתית, אקזיסטנציאליסטית, אירונית.
שתי קבוצות מסתמנות בחבורה זו שרובה סטודנטים צעירים - קבוצה שאחר-כך תכנה עצמה "ילידית", וכיוונה שירה ארץ-ישראלית, תחת השפעה כנענית, ובראשה משה דור ואריה סיוון, וקבוצה המושפעת משירת המערב האירונית קיומית, ובראשה נתן זן ויהודה עמיתי. הקבוצה השנייה היא זו שנתנה את הטון, ומסמנת את הפיכת השירה הישראלית לשירה מערבית אירונית וקיומית. טון זה נשאר עד היום המסמן הבסיסי של תוואי השירה הישראלית, למרות פרצות רבות שאירעו בו במשך השנים בכיוונים שונים, בין השאר בכיוון של שירה דתית מכאן ושירה פנטסטית מכאן.
בשנות ה-50 הפרוזה הישראלית מתפתחת לאט יותר. לכאורה, עדיין הטון הקולקטיבי של "דור הפלמ"ח" הוא השולט בכיפה, אבל מצטרפים חדשים אל הקבוצה, כמו אהרון מגד וחנוך ברטוב, משמיעים גם צלילים אחרים. במיוחד בולט הרומן של אהרון מגד "החי על המת", בו מושמעת ביקורת על אידיאל הגיבור ואידיאל הגבורה של התנועה הציונית החלוצית, שמתגלה כבשר ודם בעל חולשות וצרכים, שממיט גם הרבה סבל על הקרובים אליו.
* ד"ר אורציון ברתנא - משורר, סופר, חוקר ספרות, יו"ר אגודת הסופרים בישראל.
לפריט הקודם