משנות ה-80 ואילך, אין עוד קול אחד או שניים, עליהם ניתן לומר כי הם המוליכים או המבשרים בשירה הישראלית העכשווית. זו נותרת רבת קולות ורבת כיוונים עד מבוכה לעתים. ניתן לנסח שינוי זה כך: מספר כותבי השירה גדל, בעוד מספר קוראיה קטן. הגיוון במגמותיה גדל. לצד ממשיכים של המסורת הקיומית משנות ה-50, מופיעה שירה פיגורטיבית בנוסח שנות ה-30 וה-40 ושירה אמונית אידיאית. עם זאת, קולה הציבורי והשפעתה של השירה הישראלית, על כל פלגיה, נחלשים. לראשונה, מאז נוצרה בראשית תקופת ההשכלה העברית, מאבדת השירה העברית את ההגמוניה שלה לטובת הפרוזה. זו מרבה ומתחזקת במידת מקובלותה אצל הקורא הישראלי ובמידת השפעתה עליו, מאז ועד עתה.

גם הפרוזה הישראלית נעשית רבת קולות מסוף שנות ה-70. כמעט כל היוצרים של שנות ה-60 הולכים ומתחזקים ביצירתם. ממורדים ומחדשים הם נעשים מטבע הדברים מייצגי הנורמות המקובלות. הסיפורת שלהם פונה לבדוק, בתערובת של דרכים ריאליסטיות עם דרכים פנטסטיות, את נושאי הזהות של האדם בן סוף המאה וגם של היהודי המחדש פניו. שאלות הזהות של האדם היהודי החדש, שהעמידה הסיפורת של ההשכלה העברית, עדיין לא מצאו תשובה, ואותן שאלות בנות מאתים שנה, בגלגולן החדש, חוזרות ומופיעות אצל המספרים של שנות ה-80 וה-90. במקביל, נשמע קולו של היהודי מן המזרח. שאלת הקיפוח העדתי, שאלת מיזוג גלויות, המטלטלת את החברה הישראלית, מופיעה, אם גם באיחור רב, בסיפורת הישראלית. מופיעים יוצרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר, יואב חייק ואחרים, המתארים את קולה של תרבות יהודי המזרח. בסך הכול הסיפורת הישראלית נעשית יותר ויותר מקומית, מגיבה למרקם הייחודי של החברה הישראלית.

מטבע הדברים, בשנות ה-80 וה-90 מתוספים יוצרים חדשים כמו דוד גרוסמן ומאיר שלו, יואל הופמן ואיתמר לוי ועשרות יוצרים ויוצרות חדשים. הרומן הופך להיות הצורה הספרותית המוליכה, והסיפור הקצר לסוגיו נדחק הצידה, במקביל להצטמצמות כמותם והצטמצמות השפעתם של כתבי העת הספרותיים ושל מדורי הספרות בעיתונות. לצד הכתיבה הריאליסטית המעניינת, כזו של שולמית לפיד ויהודית קציר, והכתיבה הפנטסטית ההולכת ומתחזקת, מופיעים קולות פוסט מודרניסטיים, כמו זה של אורלי קסטל בלום, שבהם ביקורת הן על ערכים תרבותיים הן על יכולת השפה להביע אותם.

הביקורת הספרותית, שעשרות שנים הנחתה והציגה כיוונים בספרות, נחלשת מאוד בשנות ה-80 ובשנות ה-90, הן בפן האקדמי שלה הן בפן העיתונאי. המערכת האקדמית נסגרה במגדל שן מגן, ונתק כמעט גמור נוצר בינה לבין דעת הציבור. במקביל, נחלש מקומו של המדור הספרותי או המדור התרבותי בעיתונות הכתובה. החברה הישראלית הולכת ונעשית חברת צריכה, וגם הספרות נעשית בה מוצר צריכה, שיש למכור ויש לקנות, וכוחו מותנה במידת הדרישה לו. שכלול אמצעי הדפוס עם שכלול מערכת השיווק ועם התחזקות מערכת התקשורת התרבותית האלקטרונית, על פני המילה הכתובה, מקצרים את חיי המדף של הספר. התוצאה היא הקצנה בשני הכיוונים: מכאן, הופעתן של יצירות עלית, המיועדות לקהל יעד מצומצם ומובחר. ומכאן, פופולריזציה של רומנים המתחרים על מכירה רבה בזמן קצר מאוד. יותר ויותר ספרים שמשך חייהם קצר הולכים ומופיעים. מנקודת המבט של שלהי המאה, שלהי האלף, נראה שהכל פתוח. מכאן, לא ברורה מידת ההשפעה העתידית של הספר על עם הספר. ומכאן, לא ברור עדיין אילו מגמות ספרותיות תתחזקנה.


* ד"ר אורציון ברתנא - משורר, סופר, חוקר ספרות, יו"ר אגודת הסופרים בישראל.


לפריט הקודם