שני ברונים

רוטשילד מעביר את מפעלו לאירגון "מתחרה" ומציל את ההתיישבות.

שני ברונים יהודים עשירים, אחד מצרפת והאחר מגרמניה, ביקשו בסוף המאה הקודמת לעזור לאחיהם בקנה מידה גדול, לא במעשי צדקה וחסד אלא בפתרון בעיותיהם בתחום הלאומי. שניהם השקיעו בתוכניותיהם כספים רבים, האחד, הברון אדמונד דה - רוטשילד, היה תומכה ופטרונה של ההתיישבות החדשה בארץ - ישראל, האחר - הברון מוריס דה - הירש - ביקש לפתור את בעיית יהודי מזרח - אירופה על - ידי הגירה והקמת התיישבות גדולה מעבר לאוקיינוס, בארגנטינה. שניהם פעלו בשתי דרכים מנוגדות. מפעלו של רוטשילד היה אחד היסודות למדינת ישראל, מפעלו של הברון הירש לא הצליח. אף - על - פי - כן, בשלב מסוים - לאחר מותו של הירש - פנה רוטשילד לעזרת המימסד שהקים הירש שיעזור לו במפעלו בארץ, ובמשך 25 שנים פעל מימסד זה - יק"א - בשמו, ועשה רבות ליישובה של ארץ - ישראל.

הקמתה של יק"א (ראשי תיבות באנגלית של "החברה להתיישבות יהודית") היתה פרי יוזמתו וכספו של הברון מוריס דה - הירש, שהיה מגדולי הנדבנים בעולם בדורו ואיש עסקים עתיר הון ונכסים. הוא נולד בגרמניה בשנת 1831 למשפחה של בנקאים יהודים. את עושרו העצום צבר בעסקי בנקאות, תחבורה, מכרות ותעשיה הפרושים ברחבי העולם. בין השאר היה היוזם והמבצע של קו הרכבת "אוריינט אקספרס" ממרכז אירופה לתורכיה. הרבה לתרום למטרות צדקה שונות, של יהודים ולא יהודים ומשנות השמונים היה מעורב יותר ויותר במפעלי עזרה למהגרים יהודים ממזרח אירופה.

באותן שנים החלה ההגירה ההמונית של מיליונים מיהודי מזרח אירופה, שהיו חסרי אמצעים, לכיוון ארצות המערב. יהודי מזרח אירופה - רוסיה, פולין, רומניה וגליציה - היו כשמונים אחוז מכל יהודי העולם באותן שנים, וברוסיה לבדה חיו כחמישה מיליוני יהודים שהיוו יותר ממחצית היהודים בעולם.

בהקמת יק"א הגה הברון הירש תוכנית יומרנית: ליישב מחדש את יהודי רוסיה בהמוניהם כחקלאים בארצות העולם החדש. הברון הירש העמיד לרשות יק"א קרן עצומה: שמונה מיליוני ליש"ט. כדי להבין את משמעותו של הסכום הזה, די להזכיר כי אנגליה רכשה את חלקה בבעלות על תעלת סואץ בסכום של פחות מחמישה מיליוני ליש"ט, או לציין שסך ההשקעות של הברון רוטשילד במושבות בארץ - ישראל בשנים 1882-1899 היה כמיליון וחצי ליש"ט.

מוקד הפעילות ההתיישבותית של יק"א היה בארגנטינה, ששם נרכשו כשישה מיליוני דונם למטרה זו, אחרי שהובטח הרצון הטוב מצד השלטונות המקומיים. (השטח שנרכש בארץ ישראל על - ידי כל הגורמים עד מלחמת העולם הראשונה היה פחות מחצי מיליון דונם). המפעל בארגנטינה התחיל בתנופה רבה ועורר תקוות בקרב רבים שהאמינו, כי הוא יפתור את בעיית המצוקה של יהודי רוסיה. בתוך דור אחד התברר כי התוצאות הממשיות היו מאכזבות. אמנם כעשרים אלף משפחות נאחזו במושבות שהוקמו ברחבי ארגנטינה, הישג נכבד כשלעצמו, אך לא היה בו כדי לפתור את בעייתם של מיליונים מיהודי רוסיה, שחיפשו מקום מקלט מאימת הרדיפות והמצוקה הכלכלית. יתר על כן, כבר בדור השני עזבו רבים מבני המתיישבים את המושבות ועברו לערים, ובדור השלישי התרוקנו רוב המושבות מחקלאים יהודים. בסופו של דבר לא נוצר מעמד של חקלאים יהודים בארגנטינה.

נסיונות התיישבות של יק"א נעשו גם בארצות אחרות, כגון ברזיל, קנדה ועוד, אך בהיקף קטן מארגנטינה ובהצלחות חלקיות עוד יותר.

יק"א עסקה לא רק בהתיישבות חקלאית אלא בתחומים נוספים וחשובים, ביניהם חינוך: החברה הקימה ואף תמכה בהרבה בתי-ספר, בעיקר מקצועיים, במזרח אירופה ובארצות מוסלמיות. היא העניקה סכומים נכבדים לחברת "אליאנס" (כי"ח), שהקימה רשת ענפה של מוסדות חינוך יהודיים בעולם. החברה אף הקימה מוסדות אשראי רבים, בעיקר במזרח אירופה, שנתנו הלוואות למאות - אלפי בעלי משפחה ויצרנים זעירים יהודים, וכמו כן הקימה ועודדה מוסדות אשראי קואופרטיביים.

מפעלו של רוטשילד

חמש שנים עמד הברון הירש בראש החברה עד למותו בשנת 1896. בצוואתו הוריש לחברה את כל הונו הכביר (לא היו לו יורשים. בנו היחיד הלך לעולמו בעודו בחייו). כך היתה יק"א לאירגון הכספי היהודי החשוב ביותר בעולם.

בסוף המאה ה- 19 היו בארץ כעשרים מושבות חקלאיות, ובהן כ- 5,000 נפשות. הרוב הגדול של היהודים בארץ, שמספרם היה אז כחמישים אלף, גרו בערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה, חברון ובערי מסחר: יפו וחיפה.

הגורם המרכזי במפעל ההתיישבותי היה הברון אדמונד דה - רוטשילד. תנועת "חיבת ציון", שהיתה הכוח - האידיאולוגי המניע את התחדשות העליה לארץ בשנות השמונים, היתה חסרת אמצעים מתאימים לקיים מפעל התיישבותי בעל היקף רחב, והמושבות הראשונות שנוסדו ב- 1882 (פתח - תקוה, ראשון - לציון, ראש - פינה וזכרון - יעקב) עמדו בתוך זמן קצר לפני סכנת כשלון. רק התערבותו של הברון רוטשילד בכספים ובהנהלה איפשרו את התפתחות היישוב החדש בארץ.

רוטשילד היה היהודי עתיר הממון היחיד בעולם בדורו (בני משפחתו הרבים לא השתתפו אתו במעשה) שנרתם למפעל ההתיישבות בארץ - ישראל, והשקיע בו לא רק את כספו אלא גם את לבו. הוא השקיע מאמצים מיוחדים לרכישת קרקעות, לתמיכה באיכרים ולניסויים חקלאיים שעלו הון תועפות. את הפעילות הזאת ניהל מנגנון שהקים רוטשילד לצורך זה - "הפקידות". פקידות זו כללה לא רק את מנהלי המושבות, אלא מומחים חקלאיים וטכניים, וכן עובדי ציבור רבים (אנשי חינוך, רפואה, דת). מאות פועלים עבדו בעבודות ציבוריות שונות, בחלקות הניסיוניות, ובמפעלי התעשייה. הפקידות היתה מקור התעסוקה העיקרי של היישוב החקלאי.

אולם יש לציין שלמפעלו של הברון רוטשילד היו, לצדם של הישגים נכבדים, גם כשלונות: מערכת היחסים בין מנהלי המושבות ובין המתיישבים התלויים בהם היתה עכורה. מנהלי המושבות התייחסו לאיכרים בזילזול ולפעמים בשרירות לב. עקב אי - ההבנה בין שני הצדדים פרצו מרידות של איכרים כנגד הפקידות. עמדתו של הברון רוטשילד במקרים אלה היתה - נוקשה וחד - צדדית. הוא הורה לפקידיו לדכא בחוזק יד את המרידות ולסלק מהמושבות את ראשי המורדים.

המתיישבים גם לא הצליחו להיות לעצמאים מבחינה כלכלית ולהגיע למצב שבו יחיו מפרי עמלם, כפי שקיווה הברון. התלות שלהם בתקציבי הפקידות נמשכה לאורך שנים, והם התרגלו "לחיות על חשבון הברון". גם המפעלים התעשייתיים שניהלה הפקידות נכשלו מבחינה כלכלית. גם היקבים בראשון - לציון ובזכרון - יעקב, שהצליחו ליצור יינות טובים היו כשלון מבחינה כלכלית וצברו גרעונות שהלכו ותפחו.

יק"א, כאמור, לא פעלה בארץ בקנה - מידה גדול, ואולם לאחר מות הברון הירש החליטה הנהלת יק"א, בהשפעת הרב צדוק קאהן מפריס, להתחיל בפעולה בממדים זעירים בארץ בלי לתת לכך הד ציבורי נרחב.

הסכם בין רוטשילד ליק"א

ב- 1 בינואר 1900, בתחילת המאה ה- 20, הוטלה בארץ - ישראל "פצצה": מטעמו של הברון רוטשילד נמסר כי לאחר יותר מ- 17 שנים של תמיכה ישירה במושבות הוא מעביר את הטיפול בהן לידי חברת יק"א.

הזעזוע ביישוב הארץ - ישראלי הקטן היה גדול. פרטי ההסכם בין רוטשילד ובין יק"א לא היו ידועים לציבור הרחב. הכול סברו כי הברון מסתלק לחלוטין ממושבותיו וחדל לתמוך בהן ומסיר את תמיכתו, החומרית והמוסרית, מיישוב ארץ - ישראל בכלל. לאמיתו של דבר היו פני הדברים שונים, ואחר - כך התברר כי למפנה היו בטווח הארוך תוצאות חיוביות. הברון לא זו בלבד שלא הסתלק מהתעניינותו בארץ, אלא אף הבטיח שיוסיף להיות הגורם המשפיע על מדיניות ההתיישבות של יק"א. מעורבותו נמשכה כמו בעבר, אם - כי התבטאה בצורות אחרות.

לפי ההסכם שנחתם בין הצדדים בנובמבר 1899, התחייב רוטשילד להעביר לרשות יק"א סכום של 15 מיליון פרנק זהב, כדי שבעזרתו תמשיך החברה בפעולות ההתיישבות. כן התחייב, אם יתברר כי סכום זה אינו מספיק, להוסיף עליו כפי שיידרש. על פי הצעתו הוקם גוף חדש שינהל את פעולת ההתיישבות בארץ, "המועצה הפלשתינאית" שמו, שבו יהיו שלושה חברים מטעמו ושלושה אנשי יק"א. לעצמו השאיר את תפקיד יושב - ראש המועצה, בהבטיחו בדרך זו את זכות ההכרעה.

במשך 14 שנים, מ- 1 בינואר 1900 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914, פעלה חברת יק"א בארץ ישראל בהיקף נרחב - בלי קשר כביכול עם הברון, ולמעשה בפיקוחו המלא.

מנגנון יק"א בארץ היה מצומצם ויעיל, בניגוד למנגנון הפקידותי המנופח של הברון - בראשו עמד מנהל יק"א, אמיל מאירסון. המרכז היה בביירות, ובו התקבלו ההחלטות בתיאום עם "הוועדה הפלשתינאית" בפריס. התערבותה של הנהלת יק"א במושבות היתה מינימלית. מבחינה זו היה המהפך מוחלט וקיצוני. מושבות הברון מצאו את עצמן פתאום עצמאיות לחלוטין. דבר זה הוליד את הצורך להקים מוסדות חדשים, מקומיים, שינהלו את המושבות. המגע עם יק"א היה בתחום הכלכלי בלבד. בכל שאר התחומים לא היתה, כאמור, התערבות כלשהי. יק"א העניקה הלוואות - קצתן למושבה כגוף וקצתן לאיכרים יחידים - בתנאים מסחריים שהיו מקובלים בארצות שעודדו התיישבות מהגרים: לזמן ארוך ובריבית נמוכה. ואולם הפעם היה ברור, בניגוד לתקופה הקודמת, כי מדובר בהלוואות של ממש, שיהיה צורך להחזירן במועד. יק"א הבהירה היטב, כי מי שלא יעמוד בהתחייבויותיו יאבד את זכותו להחזיק בנחלה. מאירסון היה משוכנע שזו הדרך היחידה ליצור מעמו של חקלאים מצליחים.

המדיניות החדשה של יק"א באה לידי ביטוי בולט בעוד שני עניינים חשובים: חיסול מפעלים כלכליים שהוכיחו את אי כדאיותם ותשלום ריאלי בשביל יבולי הענבים.

ההתיישבות בגליל התחתון

מפעלה החשוב ביותר של יק"א היה יישוב אזור חדש: הגליל התחתון. כבר בשנת 1899, בטרם נחתם ההסכם עם רוטשילד, רכשה יק"א את אדמות הכפר הערבי סג'רה והקימה חווה חקלאית, כדי להכשיר פועלים עבריים לחקלאות, בתוך שנה אחת עבדו בחווה כ- 50 פועלים, שכללו שתי קבוצות יוצאות דופן: משפחות מכורדיסתן, שהגיעו לטבריה זמן קצר קודם לכן, ומשפחות של גרים מרוסיה, שעלו לארץ בסוף המאה ה- 19 והצטיינו כאנשי עבודה חרוצים וכחקלאים מנוסים. כמה מהפועלים עיבדו חלק מאדמות החווה לפי שיטת האריסות. שיטה זו נעשתה הבסיס לכל המושבות שהקימה יק"א אחר - כך. העקרון היה שהאריסים קיבלו ציוד חקלאי ודמי קיום מהחברה, ותמורתם שילמו בחלק מהיבול. למי שהצליחו בעבודתם היו מועמדים להתיישבות של ממש, כלומר: שנות האריסות היו מעין תקופת מעבר שנה נעשתה הסלקציה לבחירת מתיישבים בעלי כישורים מתאימים.

בשנים 1903-1901 ייסדה יק"א חמש מושבות חדשות: יבנאל, כפר - תבור, מנחמיה (היישוב הראשון בעמק - הירדן), בית - וגן ואילניה (על חלק מאדמת חוות סג'רה). המתיישבים היו בני איכרים ופועלים מהמושבות הוותיקות: מתיישבים שנאלצו לפנות את היישובים שהיו על קרקעות הברון , בגולן וכן משפחות גרים מרוסיה.
המשותף לכולם - נסיון חקלאי עשיר. אחר - כך, בשנת 1908, הוקמו שתי מושבות חדשות: כינרת ומצפה.

בשנים 1914-1900 היתה חברת יק"א הגורם ההתיישבותי החשוב ביותר בארץ. נוסף על ההתיישבות בגליל התחתון המזרחי, הוקמו המושבות עתלית וגבעת עדה בשומרון ונרכשו אדמות בחלקי הארץ השונים - בשנת 1914 היו ברשותה כ- 400 אלף דונם לעומת כ- 20 אלף ברשות הקרן הקיימת לישראל, שהתחילה לפעול בתחילת המאה.

חשיבות מיוחדת היתה לרכישת אדמות בגליל העליון ולהרחבת שטחיהן של המושבות הוותיקות: ראש - פינה, יסוד - המעלה, משמר - הירדן ומטולה. במעשה זה תרמה יק"א לקביעת הגבול הצפוני של ארץ - ישראל היהודית ("אצבע הגליל"). בשנות מלחמת העולם הראשונה הוקמו על אדמות אלו הקבוצות איילת - השחר, כפר - גלעדי ותל - חי. בביתניה שבגליל - התחתון הוקמה חווה כמרכז נסיונות והתיישבות פועלית.

פעילות ענפה זו נוהלה בידי מנגנון, מצומצם יחסית, שמרכזו היה ביפו. שיטות העבודה של יק"א הצטיינו בנוקשות ביורוקרטית, בעמידה דקדקנית על התחייבויות, כאשר לכל פעולה היה צריך לקבל אישור מהמרכז בפריס. זו היתה אחת הסיבות לחוסר ההבנה בין הנהלת החברה לבין המתיישבים, חוסר הבנה שמצא את ביטויו במתיחת ביקורת חריפה, ולא תמיד מוצדקת, על החברה.

הצהרת בלפור ב- 1917, עם תום מלחמת העולם הראשונה וכיבושה של הארץ על - ידי האנגלים, העניקה הכרה בין - לאומית למעמדה של ההסתדרות הציונית כארגון האחראי לכינון "הבית הלאומי" היהודי. כמו כן הצליחה
ההסתדרות הציונית לגייס סכומים נכבדים יותר לעומת העבר. לתנועה הציונית היתה גם הנהגה נמרצת בראשותו של ד"ר חיים וייצמן. כתוצאה מכל אלה היתה ההסתדרות הציונית לגורם הציבורי החשוב ביותר בתחום פעולת ההתיישבות בארץ - ישראל, ופעילותה של יק"א עכשיו היתה משנית, אבל בכל זאת לקחה יק"א חלק בהנחת יסודות לתעשיה העברית. החברה ייסדה שלושה מפעלים: הטחנות הגדולות לטחינת תבואות בחיפה; ייצור מלח מברכות בחוף עתלית; מפעל בשמים במושבה החדשה בנימינה בשומרון. כמו כן תמכה בכמה מפעלי תעשיה, בהם חברת החשמל בהנהלת רוטנברג. יק"א השתתפה אף במימון "הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים" שהקימו בעלי הון יהודים מארה"ב, לתמיכה בחקלאות העברית.

ייסוד פיק"א

לעת זקנתו התקרב הברון רוטשילד לתפיסותיה המדיניות של הציונות. הדבר התבטא בקשריו ההדוקים עם חיים וייצמן. חברת יק"א הקפידה על עמדתה הנייטרלית בעניין הרעיון הלאומי היהודי, אבל כמה ממנהיגיה הוסיפו לנהוג בעוינות כלפי הציונות. בשנת 1924 החליט הברון כי השותפות שיצר עם יק"א בראשית המאה שוב אינה הולמת את דעותיו ואת ציפיותיו. הוא החליט להעביר את הנכסים שנתן בשעתו ל"מועצה הארץ - ישראלית" לחברה חדשה שקיבלה את השם מיק"א (תוספת האות פ"א מציינת את השם פלשתינה). לנשיא החברה החדשה הועיד את בנו ג'ימס, שזה שנים הראה התעניינות במפעלו של אביו.

את עיקר מאמציה ייחדה פיק"א בראשית דרכה למפעל ייבוש ביצות כבארה בשומרון, שנמשך קרוב לעשר שנים. כמו כן השקיעו סכומים ניכרים בקידוחי מים ובניסויים חקלאיים. על אדמות פיק"א הוקמו כמה יישובים חדשים, אך החברה מימנה רק מקצת ההוצאות לביסוסם. על רקע זה נשמעו טענות בלתי פוסקות מצד המתיישבים, שהאשימו את החברה בקמצנות ובחוסר התחשבות.

המשבר הכלכלי העולמי בשנות השלושים הראשונות פגע קשות בהכנסות החברה וצימצם את אפשרויותיה. מול תנופת הפעילות של המוסדות הלאומיים, בעיקר מפרוץ מאורעות 1936, נדחקה פעולת פיק"א לשוליים.

במלחמת השחרור עמדו רבים מהיישובים שנתמכו בידי פיק"א בקו האש וניזוקו קשות. החברה עזרה בשיקומם. אחרי המלחמה הוקמו יישובים חדשים על אדמות פיק"א שנותרו בלתי מיושבות, אולם עיקר התקציבים ליישובים אלה באו מהסוכנות היהודית.

באמצע שנות ה- 50 התברר להנהלת פיק"א כי אין מקום לפעילות נפרדת של החברה, וג'יימס רוטשילד, שנפטר בשנת 1957, הוריש את כל כספי החברה למדינת ישראל, וכן הקציב סכום מיוחד לבניית הכנסת.

יק"א המשיכה בפעולותיה בחוץ לארץ והגבירה אותן אחרי עליית הנאצים בגרמניה. היא ייחדה סכומים ניכרים למימון יציאתם של יהודים מגרמניה והתיישבותם בארצות אחרות. אחרי מלחמת העולם השניה הושיטה יק"א סיוע כספי ליהודי צפון אפריקה. יחד עם "הוועד האמריקני לחלוקת עזרה" הוקמו מוסדות אשראי בערים הגדולות של מרוקו ותוניסיה, כדי לסייע לאלפי בעלי מלאכה עניים. פעולה זו נסתיימה בשנת 1974 בעקבות סיום הגירתם של רוב היהודים מארצות אלה.

לאחר הקמת פיק"א הפסיקה יק"א את פעילותה בארץ, ואולם בראשית שנות השלושים קיבלה עליה להשתתף בשיקומם של כמה יישובים שנהרסו במאורעות 1929 והקימה לשם כך חברה שנקראה אמיק"א. חברה זו המשיכה בפעילות אחרי הקמת המדינה, הקימה כמה יישובים חדשים וסייעה בביסוס מושבים בחבל לכיש, בגליל ובערבה. בשנת 1955 שונה שמה של אמיק"א ליק"א ישראל. החברה תומכת גם בפיתוח מוסדות חינוך ומחקר בישראל על - ידי מתן מענקים כל שנה בסכומים נכבדים. עם מוסדות אלה נמנים הפקולטה לחקלאות ברחובות, מכון וולקני ותחנות מחקר חקלאיות אזוריות, מכללות אזוריות וכעשרים בתי - ספר חקלאיים.