מצבות במקרא ובמזרח הקדום

"וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה. ויקרא את שם המקום ההוא בית אל …" (בראשית כח, יח-יט)

זוהי הפעם הראשונה בה מופיע במקרא הנוהג של הקמת מצבות. המעיין בהמשכו של ספר בראשית, כמו גם בספרים נוספים בתנ"ך, שב ונתקל במצבות המוקמות במקומות שונים ובנסיבות משתנות. מצבה זו של יעקב הוקמה בעת שנדר נדר להפוך את המקום לבית האלוהים במידה וישוב ביום מן הימים בשלום מהעיר חרן, לשם נמלט מזעמו של עשו ושם ביקש למצוא לו אישה (בראשית כז, מא-מו).

נראה אפוא כי הקמת המצבה ויציקת השמן על ראשה, באו לבטא באופן מוחשי את תקפות הנדר ואת רצינות כוונתו של יעקב לקיימו.

שנים לאחר מכן, בדרכו חזרה לארץ כנען, כאשר חותנו לבן דולק בעקבותיו, נקרתה ליעקב הזדמנות נוספת להקים מצבה.

"ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך. ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל. ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד." (בראשית לא, מד-מח)

כפי שמדגיש הכתוב, הקמתם של מצבה וגל האבנים בסמוך לה, באה להנציח את העדות להסכמה שהושגה בין שני האישים. אבל בפסוקים הבאים בהמשך מצוי הסבר נוסף:

"ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך. עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה." (שם, נא-נב)

מסתבר שלמצבה זו היה תפקיד נוסף - סימון גבול טריטוריאלי. סימון גבולן של נחלות באמצעות מצבות שהעידו על בעליהן היה נוהג מקובל בתרבויות שונות במזרח הקדום, וידועות בעיקר מצבות גבול כאלה מממלכת בבל באמצע האלף השני לפנה"ס.

בהמשך חייו מזדמן יעקב להקים מצבה נוספת והפעם בנסיבות נוגות למדי.

"ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קברתה היא מצבת קבורת רחל עד היום." (בראשית לד, יט-כ)

זהו כמובן השימוש השגור בלשוננו של המושג מצבה, הבאה לאזכר את שמו של אדם, את אירוע מותו ואת ציון מקום קבורתו. באופן דומה בחר אבשלום להנציח את עצמו עוד בחייו. ומעניין לשים לב לקשר המשורטט בין זיכרון, מצבה ('יד' היא המקבילה למצבה בלשון המקרא) וצאצאים.

"ואבשלום לקח ויצב לו בחיו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי וקרא למצבת על שמו ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה". (שמואל ב' יח, יח).

פרשיית "יד אבשלום" אינה המקרה היחיד במקרא בו נזכרת נטייתם של אישים בעלי שאיפות פוליטיות מובהקות להקים מצבות אשר יעידו כי זהו שטח הנתון למרותם.

לאחר הניצחון על עמלק, חיפש שמואל את שאול כדי לומר לו את דבר ד':

"…ויגד לשמואל לאמר בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד". (שמואל א' טו, יב)

הישוב כרמל הנזכר כאן נמצא בשיפוליו הדרום-מזרחיים של הר חברון, אזור המרוחק מהנחלה של שאול, בתחום שבט בנימין שמצפון. נראה ששאול הציב את היד (המצבה) בעקבות הניצחון בקרב, כמנהגם של מלכי העת העתיקה להנציח את מפעליהם, השגיהם וניצחונותיהם בכתובות שנחקקו על מצבות, קירות מבנים וחפצים אחרים.

באזכורים שונים המופיעים בשלושה מתוך ארבעת הספרים הנוספים בתורה (שמות כג, כד, שמות לד, יג, ויקרא כו, א, דברים ז, ה), ישנה התייחסות שונה מאוד למצבות והקמתן. בכתובים אלה נזכרת המצבה בסמיכות למזבח, לאשרה ולפסל, כולם סממני הפולחן האלילי בכנען. כתובים אלה מבטאים את התפישה המונותאיסטית הישראלית השוללת את קיומן של המצבות ואת הפולחן הנלווה אליהן ומצויה בהם הדרישה לנתץ ולהשמיד אותן, במסגרת המאבק בפולחנם של עמי כנען.

עם זאת, מעצם עובדת הידרשותו של המקרא חזור ודרוש לעניין המצבות, ברור כי פולחן המצבות רווח בישראל, לפחות עד ימיהם של המלכים חזקיהו (מלכים ב' יח, ד) ונינו יאשיהו (שם, כג, יד), שפעלו נמרצות לחיסולו.