|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקביליםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
מה היה תוכן המסורת העממית או המסורות העממיות שעליהן מרמזת התורה כאן? האפשר עוד לעמוד על קוויה הכלליים? דומני, שאפשר להשיב על שאלה זו בחיוב. המקורות למסורת זו הם שניים: 1) ספרות המזרח הקדמון; 2) ספרות ישראל שלאחר המקרא, בעיקר האגדה התלמודית והספרות החיצונית). כבר הראה קאסוטו במחקריו השונים, כי לפעמים נשתמרו במסורת האגדית והחיצונית שבישראל שרידים של מסורות עממיות קדומות שראשיתן נעוצה בימי המקרא. מסורות אלה נידחו הצדה על-ידי עורכי המקרא, אם בשל אופיין האלילי, אם משום שלא התאימו למסגרת הסיפורית הדידאקטית שעורכים אלה קבעו לעצמם. נקודות-המגע המרובות בין המסורת האגדית הישראלית המאוחרת ובין ספרויות המזרח הקדמון מלמדות על היסודות הקדומים שבאגדה. על-פי השוואתן זו לזו אפשר לפעמים להבחין בין תוספת פרשנית של האגדה, שבאה רק כדי להעמיק ולהרחיב, מתוך חירות פיוטית, את המוטיבים הגנוזים במקרא גופו, ובין המסורות הישראליות הקדומות שנידחו הצדה בידי עורכי המקרא, אף כי מצאו, בצורה זו או אחרת, את דרכן לעולמם של חז"ל. חישוף מסורות אלה ירחיב את היריעה הספרותית שעליה נתרקם המקרא. האם אפשר להתחקות על המסורת הקדומה, שעליה נסמכת פרשתנו? קאסוטו התבטא בפסימיות באמרו: "בה בשעה שבנוגע למעשה בראשית ולמעשה גן עדן מצאנו הקבלות רבות ומעניינות גם בספרות הישראלית וגם בספרויות של יתר עמי המזרח, בנוגע למעה קין והבל אין בידנו עד עכשיו הקבלות מעין אלה" (מאדם ועד נח, 119). כאשר כתב קאסוטו משפטים אלה, היינו בראשית שנות הארבעים (המהדורה הראשונה של ספרו יצאה בשנת תש"ב), עוד לא נתפרסם ברבים החומר המזרחי הקדום, המפיץ אור חדש על פרשתנו. מאז פורסמו כמה ואריאציות של המוטיב "קין והבל" בספרות השומרית. ואריאציה אחת הוא המיתוס על יצירת אנטן, אלוהי האיכרים ואחיו אמש, אלוהי רועי הצאן. מסופר שם על ריב שפרץ בין שני האחים ועל זה שהביאו את דברם לפני כס-המשפט של אנליל, יוצרם, אשר פסק לטובת אלוהי האיכרים. ברם, הטכסט השומרי נמצא במצב לקוי כל-כך, עד שאין בידינו להשתמש בו לשם השוואתו למקרא.1 גם שם מדובר בריב אחים, וההבדל בין גיבורי העלילה – אל הרועים ואל האיכרים – נעוץ במעמדם החברתי השונה, אלא שהריב הוא מילולי בלבד והוא מסתיים בנצחון אל האיכרים. מיתוס אחר2 מספר על להר, אל העדרים ועל אחותו אשנן, אלת החיטה; שניהם השתכרו והחלו לריב; הודות להתערבותם של האלים אנליל ואנקי נפסק הריב. גם כאן נקודות-המגע לסיפור שבתורה הן כלליות ביותר ואין בהן כדי להצדיק הנחה בדבר זיקה ספרותית היסטורית. אף זאת, המצב הלקוי של שרידי המיתוס מנע עד כה את הבנתם של קטעים גדולים מתוכו. דומה שעניין מיוחד לפרשתנו יש במיתוס נוסף, המכיל ויכוח בין אל הרועים דמז ואל עובדי-האדמה אנכד. מיתוס זה פוענח בידי ש.נ. קרמר על-פי שלושה לוחות וכמה קטעים אחרים שנחשפו בחפירות ניפור. זמן הלוחות הוא המחצית הראשונה של האלף השני, היינו תקופת הברונזה המאוחרת.3 לפני שנתבונן במיתוס זה וביחסו למקרא, יש להעיר כי קאסוטו הבחין כבר בשעתו בהשפעה השומרית הגנוזה ברשימה הגיניאלוגית ברא' ד', 17-22. הוא העיר על רשימת המלכים השומריים שלפני המבול, אשר הוצאה לאור עוד בשנת 1939 בידי ג'ייקובסן.4 כשם שברשימתנו כאן מפרטת התורה את מעשיהם ואת עבודתם של אחדים מן האישים הנזכרים בשלשלת הגיניאלוגית, כן הדבר לגבי המלכים הנזכרים שם.5 גם בתיאוגוניה של הכנענים, כפי שמסר אותה פילון איש גבל, משולבות הערות על האלים והאלים-למחצה, שהמציאו את האומנויות השונות. קאסוטו סבור שההערות בפסוק יז על בנין עיר ועל מקצועות עבודתם של בני למלך בפסוקים 20-22 רומזות בקצרה על עניינים שסיפרו אותם באריכות במסורת האפית הקדומה. בדומה לזה שיער כבר ג'ייקובסן, כי הפרטים האישיים שברשימת המלכים השומריים שאובים ממסורת אפית קדומה. קאסוטו עמד בפירושו על ההבדלים העמוקים ועל נקודות הזיקה בין רשימת המלכים השומריים ובין הרשימה הגיניאלוגית שבפרקנו, ואין להוסיף על דבריו. די לנו לקבוע שבכל הפרק מורגשת השפעת התרבות השומרית, דבר שמעיד על קדמותו של החומר ההיסטורי והסיפורי שנמסר לנו כאן. כמו-כן עמדו על השרידים הפראטריארכאליים, המפוזרים בפרשת קין והבל וברשימה הגיניאלוגית כאחת, כגון: "ותוסף ללדת את אחיו את הבל" ו"שם אחיו יובל" "ואחות תובל קין נעמה" (ראה דה"א כ"ו, 9, 11; יהו' ט"ו, 17; שו' א', 13).6 לשונות אלה מרמזים על קדמותה של פרשתנו ועל זיקתה ההדוקה לתרבויות המזרח הקדמון. על-כן יהא בדברינו משום השלמה והמשך לקו המסתמן בחקר פרשתנו זה למעלה מעשרים שנה. נעיין איפוא במיתוס השומרי הנזכר. גיבוריו הראשיים הם: דמז, אל הרועים, אנכד, אל עובדי-האדמה, אלת האהבה אננ, ואחיה את. הוא אל השמש. העלילה סובבת על מאמציהם של שני האלים דמז ואנכד לזכות בידה של אננ. מבחינה ספרותית אין כאן סיפור-מעשה אלא ויכוח, שכן מדברים הגיבורים בגוף ראשון. אך הואיל ואין בטכסט אלא מקום אחד, בו כתוב במפורש "ויאמר פלוני", נאלץ קריימר לקבוע את גבולות הדיבור של הגיבורים הבודדים בדרך השערה. לשם כך הוא נעזר בעובדה, שדברי האלה אננ כתובים בדיאלקט שומרי מיוחד, הנקרא ניב אמסל. אחרי הפתיחה, שנשתמרה רק במקוטע, מוצג לפנינו את, המבקש לשכנע את אחותו כי תינשא לדמז, אל רועי-הצאן (שו' 9-10); וכך נאמר שם: "אחיה את הגבור, איש המלחמה, אומר אל אננ הטהורה: בלא שום מעבר מובאת תשובתה של אננ, המסרבת סירוב מוחלט (שו' 20-34): "נשא לא ישאני רועה-הצאן, (שו' 35-39): ההמשך הוא נאום ארוך של רועה-הצאן (40-64), שהופנה, כנראה, אל אננ. כאן מונה רועה-הצאן את מעלותיו. והוא אומר: "מה יתרון עובד-האדמה עלי, מה יתרון עובד-האדמה עלי, עד כאן הויכוח; בשורות הבאות מסופר על שמחתו של רועה-הצאן. נראה שטענתו השפיעה על אננ עד שהיא שינתה את דעתה. ליד הנהר הוא פוגש את אנכד ומתחיל לריב אתו (שו' 65-73). וכך נאמר: מתוך המשך העניינים מסתבר, שאנכד אינו רוצה להתקוטט, והוא מרשה לדמזי להרביץ את עדרי צאנו בשדות המרעה שלו, על שפת הנהר (שו' 74-79). דמזי נתפייס והזמין אותו להשתתף בחג כלולותיו, כאחד מידידיו (שו' 80-83). אנכד מבטיח להביא מפירות שדהו המובחרים לכבוד חג הכלולות של דמזי ואננ (שו' 84-87). המיתוס מסתיים בסיום הימנוני: (אנכד): (אנכד): לפי הסיום מסתבר שכאן שירה הימנונית. מקומה בפולחן השומרי. ברם, משמעותו של המונח balbale עוד לא נתבררה די-צרכה. לפי הקשר העניינים מותר להניח, שהימנון זה הושר לכבוד האלה אננ. מסתבר, שהרקע האירוטי בלבד אין בו כדי לבאר את להיטותם של שני האלים אחרי אננ. למיתוס זה נודעת איפוא בעיקר משמעות פולחנית, שכן מבקשים שני האלים לשאת חן בעיני האלה ולעורר חסדיה בתפילה ובמתנה, כלומר בקרבן. מוטיב שני מרכזי במיתוס הוא בעל אופי חברתי-כלכלי: בריב דברים מעלה דמז את היתרונות הכלכליים של רועה-הצאן לעומת עובד-האדמה, שתהילתו הושמה בתחילת השיר בפי את. ויכוח זה מלמד על מתח חברתי בין אנשי האדמה ובין רועי-הצאן – הלא הם שני המעמדות העיקריים שמהם מורכבת היתה החברה השומרית הקדומה. במהלך הוויכוח הולכת ומזדקרת הנעימה התוקפנית של רועה-הצאן כנגד הנעימה הפייסנית של עובד-האדמה. ועוד זאת, הוויכוח פותח בכך שאחד האלים, את, חורץ את דינו השלילי על רועה-הצאן, ואילו רועה-הצאן עצמו הצליח לשכנע את אננ בחשיבות מעמדו. ייתכן שמסתמן כאן מאבק מצד רועי-הצאן הנודדים למען זכויות מרעה בשטחי החקלאות המפותחים. דומה, שאנשי האדמה העדיפו להתפייס עם שכבה זו, שכן אנכד נוטל לידו את היזמה לפיוס יריבו. אין לשער שהמיתוס משקף מאורע היסטורי חד-פעמי, אלא עולה מכאן תהליך מחזורי של התבוללות אנשי המרעה בשטחי החקלאות המפותחים. המיתוס מסמל את הדינאמיות התדירה, בה מצויה החברה השומרית בראשיתה. דינאמיות זו נעוצה במלחמת-הקיום של שבטי הרועים הנודדים: אולם הללו לא גרמו להרס החברה הקיימת, כי אם הוטמעו בתוך החברה הזאת בדרך אטית והדרגתית. הערות לחלקים נוספים במאמר: קין והבל : מבוא
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
