|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > אחר > חינוך גופני וספורטעמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > מגזרים ותרבויות > ערבים |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
דווקא ביציעי הכדורגל נפתח לערבים אזרחי ישראל שער של שוויון הזדמנויות יחסי. ההתלהבות שבה בחרו להשתלב בזירה זו, והיקפה של האהדה לקבוצות הישראליות הבכירות, מלמדת על עומק השאיפה להשתייך ולהשתלב. בסדרת הטלוויזיה "תקומה", שהופקה לרגל חגיגות היובל של ישראל, נפתח הפרק שעסק באזרחים הערבים של המדינה בסרט ארכיון מראשית שנות השמונים. נראה בו ריפעת טורק, שחקנה הערבי של הפועל תל אביב, מבקיע שער לזכות קבוצתו. הבחירה בזירת הכדורגל כנקודת מוצא לדיון במעמדם של "הערבים הישראלים" אינה מקרית. אין עוד זירה ציבורית ישראלית שבה השתלבות האזרחים הערבים כה בולטת וכה רבת היקף כמו בכדורגל. ריפעת טורק, כמו כוכבי כדורגל ערבים רבים, היה לא רק שחקן כדורגל מצליח, אלא מושא להזדהות ולחיקוי של צעירים רבים. הקבוצה שבה שיחק זכתה לאהדה רבה בקרב אזרחיה הערבים של המדינה. הצלחת טורק וסלים טועמה בהפועל תל אביב, זאהי ארמלי ווליד בדיר במכבי חיפה והשאם זועבי ונג'ואן גרייב בהפועל חיפה, הולידה גם הזדהות רבה של ערבים עם הקבוצות הללו. טבלה 1 שלהלן ממחישה את גודל ההזדהות. הנתונים המופיעים בה מבוססים על ממצאי סקר שנעשה בחודשים ינואר-פברואר 2000 בקרב 448 מרואיינים גברים ערבים, בגילים 18-50, המהווים מדגם מייצג של תת-קבוצה זו. הממצאים מורים, כי שניים מכל שלושה גברים ערבים בקבוצת גיל זו רואים עצמם כאוהדים של אחת מקבוצות ליגת-העל. מדובר באומדן חסר של שיעור האהדה לקבוצות הגדולות, שכן המדגם לא כלל את תושבי הערים המעורבות, ובהן חיפה ויפו. ההתעניינות הרבה במשחקי ליגת-העל משתקפת גם בצריכת הכדורגל: 77% מהמשיבים אמרו כי צפו בשידור ישיר של משחקי ליגת-העל לפחות פעם אחת בחודש שקדם לריאיון ו- 19% נכחו במשחק ליגת-העל באותה עונה. בהתחשב בעובדה שנסיעה למשחק בחיפה או בתל אביב מחייבת את תושבי הפריפריה להשקעה רבה של זמן וכסף, מדובר בשיעור גבוה מאוד. באופן כללי, העניין שמעוררים משחקי הכדורגל בציבור הערבי גבוה הרבה יותר מאשר בציבור היהודי: מחקרי רייטינג מורים כי מתוך 20 התוכניות הבלתי קבועות הנצפות ביותר בציבור הערבי, 15 הן שידורים של משחקי כדורגל, לעומת ארבעה בלבד בציבור היהודי. האהדה לקבוצות ה"יהודיות" הגדולות היא היבט אחד של תופעה רחבה יותר - המקום המיוחד שתופס הכדורגל בתרבות הפנאי של הגברים הערבים בישראל. הדבר מתבטא בין השאר בייצוג העצום של היישובים הערביים בליגות הכדורגל הישראליות ובהצלחה של קבוצות אלה, בלי יחס לגודלם של היישובים. כל אלה קשורים בהזדמנות הייחודית שנותן הכדורגל לנסח סוג מסוים של "ישראליות" לא מאיימת, כפי שיתואר להלן. טבלה 1: התפלגות התשובות לשאלה:
גרשון שפיר ויואב פלד מבחינים בין שלושה סוגי שיח בעניין אזרחות הרווחים בחברה הישראלית: א. שיח ליברלי, שלפיו מערכת הזכויות והחובות של אדם ושאלת השתייכותו לקולקטיב נקבעים מעצם היותו אזרח. ב. שיח אתני, שלפיו שאלת ההשתייכות הקולקטיבית נקבעת לפי זהותו האתנית של האדם (במקרה הישראלי, זכויות יתר ליהודים). ג. שיח רפובליקני, שלפיו מידת ההשתייכות לקולקטיב נקבעת לפי המידה שבה האדם מגשים ערכים מרכזיים באתוס הקולקטיבי (במקרה הישראלי, ערכי הציונות). לפי הגדרות אלה, זכויות האזרחים הערבים ונגישותם למשאבים אפשרית כמעט אך ורק באמצעות השיח הליברלי. הבולטות של השיח האתני והרפובליקני בתחומי חיים בחברה הישראלית מדירה את הפלשתינאים אזרחי ישראל מהזהות הקולקטיבית הישראלית ומומחשת באפליה המתמשכת נגדם, בתחומי חיים מגוונים. הספורט בכלל, והכדורגל בפרט, הפכו בהקשר זה ל"מובלעת אינטגרטיבית", זירה ציבורית מסוימת שבולטים בה דווקא ערכים עיוורים לזהות הלאומית והאתנית, כמו מקצוענות והישגיות. לפיכך, השיח האזרחי הליברלי, שנדחק לשוליים, זוכה לעדנה בזירת הכדורגל. אמנם, הקהל היהודי אינו בשל עדיין לקבל מאמן ערבי של קבוצה יהודית בכירה, בשל מעמדו הסמכותי, אך באשר לשחקנים, המחסום נפרץ לפני שנים רבות. השחקנים הערבים נוטים לתפוס את זירת הכדורגל כנתיב ניעות עוקף אפליה ועוקף השכלה. בכך אין הם שונים ממיעוטים אחרים בעולם, הזוכים לבולטות בענפי ספורט מסוימים. אבל בשביל האוהדים הערבים אין מדובר בנתיב ניעות אישית, אלא בנתיב קולקטיבי. אותו "עיוורון צבעים" (חלקי, כמובן) כלפי השחקנים הערבים הוא מעין צוהר שנפתח לערבים, להשתלבות בחברה היהודית. ההיקף והעוצמה שבה האזרחים הערבים מנסים לנצל את הצוהר הזה מלמדים על גודל השאיפה להיחלץ מן השוליות שנכפתה עליהם בחברה הישראלית. וכפי שמלמדים תוצאות הסקר שלהלן, שילובם של שחקנים מביא באופן ישיר לאהדה לקבוצות שמרבות לשלב אותם. שלוש הקבוצות האהודות ביותר על האזרחים הערבים הן "מכבי חיפה", "הפועל חיפה" ו"הפועל תל אביב". המשותף להן הוא מסורת של הכללת כוכבים ערבים מצליחים. זה נכון בעיקר במכבי חיפה והפועל תל אביב. ל"הפועל חיפה" ראוי גם לזכור כי בעונה שקדמה לעריכת הסקר, זכתה הקבוצה באליפות המדינה כשבשורותיה מצטיין הכוכב הנצרתי ושחקן נבחרת ישראל, נג'ואן גרייב. האהדה להפועל תל אביב, הרווחת במיוחד במשולש הדרומי, מהווה שריד היסטורי לדומיננטיות של ההסתדרות בכפרים הערבים, באשר הפועל תל אביב נחשבה במשך שנים "קבוצת הדגל" של ההסתדרות. הכוכבת הבלתי מעורערת, הקבוצה שמנהלת רומן רב-דורי עם ציבור עצום של אוהדים ערבים היא מכבי חיפה, שכמחצית מאוהדי הקבוצות הגדולות הערבים (כ- 35% מהמשיבים) אוהדים אותה. מכבי חיפה היתה הקבוצה הראשונה בליגה הבכירה ששיחק בשורותיה כדורגלן ערבי, חסן בוסתוני, ב- 1963. עם השנים זכו קבוצות נוספות ששיתפו ערבים לאהדה רבה ביישובים ערביים, אך לקבוצות החיפאיות הקרובות לריכוזי האוכלוסין בצפון, שיתופו של כוכב ערבי התבררה כמהלך פיננסי משתלם ביותר. אלפי האוהדים נהרו למשחקיהן מהיישובים הערבים בגליל ובמשולש הצפוני, רבים מהם כבעלי מנוי. באמצע עונת המשחקים 1983/84 רכשה מכבי חיפה את כוכב מכבי שפרעם, החלוץ זאהי ארמלי. מכבי חיפה היתה אז רחוקה מהפסגה, ולא נתפסה כמתמודדת על הכתר. הצטרפותו של זאהי ארמלי, שהיה בשיא כושרו, העניקה לה תנופה אדירה שהסתיימה בזכייה ראשונה באליפות המדינה. עונה זו, שבה היה שחקן ערבי הגורם המרכזי והישיר לזכיית קבוצה באליפות, חרותה עמוק בזכרונם של אוהדי הכדורגל הערבים. ההזדהות עם של ארמלי תורגמה גם לאהדה לקבוצתו, שמתקיימת גם בשנים ששחקנים ערבים נעדרים מהסגל. הצטיינותו של ארמלי לבדה לא יכלה להביא לאהדה גדולה למכבי חיפה. נדרשה לכך קרקע חברתית-פוליטית-גיאוגרפית פורייה. מיקומה הגיאוגרפי של חיפה מאפשר לאוהדי הקבוצה לבוא לאיצטדיון ולהשתתף בעידוד. עבור תושבי הגליל, האהדה לקבוצה חיפאית היא אקט של לוקאל-פטריוטיות צפונית. שיתוף השחקנים הערבים גם משתלב היטב בדימוי הסובלני של חיפה. אוהדיה הגליליים של מכבי חיפה, המסבירים את אהדתם לקבוצה, מדגישים לא רק את סגנון משחקה ואת שיתוף השחקנים הערבים, אלא גם את היותה "מייצגת" של אזור הצפון. היבט זה נעשה קובע יותר כאשר מדובר באוהדים תושבי חיפה. מאז נמלטו וגורשו ערביי חיפה במלחמת 1948, יחסי ערבים-יהודים בחיפה מתאפיינים בסובלנות וברוגע בהשוואה למקומות אחרים בישראל. אחד הביטויים לכך הוא האהדה המשותפת לקבוצות הכדורגל המקומיות. למרות טענות לאפליה, לערבים תושבי חיפה נוח לראות אותה כאי אקס-טריטוריאלי, מקום המונע בדינמיקות חברתיות שונות מאשר בשאר המדינה. לכן האהדה לקבוצות החיפאיות היא גם הזדמנות להעלות על נס את "הסובלנות החיפאית". הקסם של מגרש הכדורגל כולל אפשרות לסמנו כזירה אקס-טריטוריאלית למציאות הפוליטית שמחוצה לו. הערבי-פלשתינאי בישראל צריך להתעמת עם מערכת ציפיות סותרות, הנובעות מהשתייכותו לעם הפלשתיני ומהיותו אזרח ישראלי. אחת האסטרטגיות הבולטות בהתמודדות עם מתח זה היא יצירת מחיצות בין זירות חיים שונות ושמירה קפדנית על הייעוד של כל אחת מהן. זירת הכדורגל בכלל, והאהדה לקבוצה מצליחה בפרט, פותחות לאזרח הערבי פתח להיות נאמן לדגל כלשהו בלי שייתפס כבוגד או כקיצוני בצד זה או אחר, ומבלי שייתפס בעיני עצמו כמי שמכבד את הסמלים הציוניים. הבניית משחק הכדורגל כא-פוליטי ונטרולו מהקשר לאומי אינם מובנים מאליהם. הם דורשים מאמץ ואנרגיה. במגרש מתרחשים אירועים העשויים לערער את ההגדרה הא-פוליטית שלו. למשל, קריאות אנטי-ערביות של אוהדיה היהודים של הקבוצה האהודה. קריאות כאלה במשחקי מכבי חיפה והפועל תל אביב אינן שכיחות, אך הן בכל זאת נשמעות, מערערות את ההגדרה הא-לאומית שמנסים האוהדים הערבים לייחס לזירה, ומעלות מחדש את קווי התיחום הלאומיים. בדרך כלל בוחרים האוהדים הערבים להימנע מעימות ולהתעלם מהקריאות האלה. אסטרטגיית ההתעלמות וההטמעות נעשית קשה יותר מול אתגר אחר שמופיע לעתים קרובות במגרש: נגינת ההמנון. בשנות התשעים החלו קבוצות ישראליות לשחק במסגרת המפעלים האירופיים. גם התרבו משחקי הידידות בין קבוצות ישראליות לקבוצות אירופיות. במשחקי גביעי אירופה, נגינת ההמנונים של המדינות אינה חלק מהפרוטוקול. ובכל זאת, לעתים קרובות נוהגות קבוצות ישראליות לפתוח את משחקן בשירת "התקווה", כנראה בהשפעת נוכחותה הגוברת של הטלוויזיה, ההמנון מנוגן גם במשחקי ליגה חשובים. אם שירת ההמנון היא בשביל האוהדים היהודים הזדמנות נוספת לבטא גאווה הלאומית, לאוהדים הערבים זהו ערעור אופי הטריטוריה, כפי שניסו להגדירה: א-פוליטית, לא ציונית, מרחב שניתן לחוש בו גאווה קולקטיבית, רחוק ממורכבות הסכסוך הישראלי-פלשתיני. אחוות האוהדים הירוקים-לבנים של מכבי חיפה, או האדומים-לבנים של הפועל תל אביב מאיימת אם כן להתפרק, ויש צורך לאמץ בזריזות אסטרטגיות התנהגות כדי לשמר אותה. רוב האוהדים הערבים קמים עם כולם, אך בלי לשיר את ההמנון, ממתינים שה"הפרעה הציונית" תסתיים. מיעוט זניח נשאר לשבת ומסתכן במבטי כעס של שכניו. אסטרטגיה אחרת, נדירה למדי אך יצירתית, היא שינוי מילות ההמנון. קבוצה קטנה של אוהדי מכבי חיפה נוהגים להצטרף לשורת הסיום של ההמנון, ובמקום "ארץ ציון ירושלים" הם שרים "ארץ השלום ירושלים". כך, באמצעות קריאת תגר פוסט-ציונית מקורית, אוחזים האוהדים בחבל בשני קצותיו: "שרים עם כולם" ולא מאבדים את אחוות האוהדים הירוקים, אך למעשה שרים המנון אחר, "לא ציוני". * * * באיזו מידה מתקיימת אמנם מחיצה בין זירת הכדורגל לזירה הפוליטית? אם נבדוק את זהות האוהדים הערבים הבאים למשחקי ליגת-העל, נגלה כי נוכחותם קשורה ברמת השימוש שהם עושים בעברית, כלומר באינטראקציה עם יהודים בכלל. חלק בלתי מבוטל מהאוהדים האלה עובדים או עבדו ביישובים יהודים, ותדירות המפגשים שלהם עם יהודים מחוץ למגרש גבוהה. העברית שבפיהם שוטפת. האהדה לקבוצת הכדורגל היהודית היא חלק ממערך של דפוסי מעורבות בחברה היהודית. ובכל זאת, מפתיע לגלות שיש גם קשר בין הנוכחות במשחקי ליגת-העל לבין התנהגות פוליטית, כפי שמצביע הסקר הנזכר לעיל. בסקר נשאלו המרואיינים למי הצביעו בבחירות לכנסת בשנת 1999. כאשר מצליבים את הרגלי צריכת הכדורגל עם ההתנהגות הפוליטית, מגלים התאמה. מהמשיבים שבאו למשחק ליגת-העל פעם אחת בעונה המדוברת, 34.9% הצביעו למפלגות ציוניות בבחירות 1999. לעומתם, רק 19.7% מהמרואיינים שלא באו למגרש אמרו שהצביעו למפלגות ציוניות. יתרה מכך, גם כאשר מביאים בחשבון גורמים כמו ההשכלה, רמת הדתיות, רמת השימוש הפעיל בעברית והגיל, נשמר קשר מובהק בין נוכחות במשחקים להצבעה למפלגה ציונית. טבלה 2: התפלגות הצבעה בבחירות לכנסת 1999: נוכחים במגרש לעומת אחרים
דפוס דומה התגלה בקשר שבין הנוכחות במשחקי ליגת-העל לגאווה של המרואיינים בזהותם הפלשתינית (טבלה 3). במחקר הונחו לפני המרואיינים תשעה פתקים ועליהם קבוצות השתייכות שונות: העם הפלשתיני, האומה הערבית, מדינת ישראל, הערבים בישראל, הדת של המרואיין, מקום מגוריו, משפחתו, אזור גיאוגרפי, המגדר שלו. המרואיינים התבקשו לבחור שלוש מתשע קבוצות שהם חשים גאים ביותר להשתייך אליהן. בקרב חובבי הכדורגל שבאו למשחקי ליגת-העל, 33% בחרו בזהות הפלשתינית כמקור גאווה, לעומת 46% בקרב המרואיינים שאינם פוקדים את משחקי ליגת-העל. אם ממקדים את המבט בקטגוריה מצומצמת של "אוהדים שרופים", אלה הבאים בתדירות גבוהה מאוד לאיצטדיון הכדורגל (שש פעמים ויותר בעונה המדוברת) מגלים כי שיעור הבוחרים בזהות הפלשתינית כמקור גאווה נמוך במיוחד. רק אחד מ- 17 המרואיינים שנכללו בקטגוריה זו בחר בזהות הפלשתינית כמקור גאווה. גם לגבי הקשר בין נוכחות במגרש לזהות הפלשתינית נמצא כי אין הוא מתווך על-ידי משתני הגיל, ההשכלה, רמת הדתיות או רמת השליטה בעברית. טבלה 3: קשר בין מספר המשחקים בליגת-העל שבהם נכח המרואיין במהלך העונה שבה נערך הראיון לבין הגאווה בזהות הפלשתינית
שני הממצאים, המתאם החיובי להצבעה למפלגות ציוניות והמתאם השלילי לגאווה בזהות הפלשתינית, נובעים מאותו מקור. גם ההצבעה למפלגה ציונית וגם ההסתייגות מהזהות הפלשתינית קשורים בניסיון להתקרב לרוב היהודי. אמנם, אין בהכרח סתירה בין התחזקות הגאווה הלאומית הפלשתינית לאימוץ דפוסי התנהגות ופנאי ישראליים. עם זאת, ברמת החוויה הרגשית, ערבים ישראלים רבים חשים מתח בין הפלשתיניות לישראליות, והם נוטים לפצל את הגילויים המפורשים והסמליים של הזהויות הללו לזירות שונות. בקוד הבלתי-כתוב של יחסי ערבים-יהודים בישראל, גילויי לאומיות פלשתינית בזירה הציבורית נחשבים פרקטיקת מחאה והתרסה נגד יהודים. מכיוון שכדורגל נתפס אצל רבים מהאוהדים כזירת השתלבות אופטימלית בחברה הישראלית, הם מעדיפים להימנע מאימוץ זהות פלשתינית הנתפסת כסותרת את ההשתלבות. גם הדימוי של הכדורגל כזירה א-פוליטית, הנפרדת לכאורה מהאפליה הלאומית, עשויה לספק הסבר לקשרים שנמצאו. תפיסה רווחת בקרב יהודים וערבים בישראל היא, שעל-מנת שהפלשתינאי יהיה "אזרח טוב" בישראל, עליו להיות א-פוליטי. מכיוון שהדגשת הזהות הערבית או הפלשתינית נתפסת כ"פוליטית", הדגשת זהויות המתחרות לזהות הלאומית עשויה לשפר את מעמדו של הפרט הערבי כ"אזרח טוב". הדימוי הא-פוליטי המובהק של הכדורגל מספק את הצורך הזה. הבלטת זהותו של הפרט כ"אוהד מכבי חיפה", או "אוהד הפועל תל אביב" באיצטדיון, מספקת זירה בטוחה של א-פוליטיות ברוכה. הסבר אפשרי נוסף להסתייגות החלקית מהזהות הפלשתינית בקרב יושבי היציעים של מכבי חיפה והפועל תל אביב הוא שהאהדה לקבוצה היא מעין "תחליף לאומיות". ייתכן כי במצב שבו אימוץ זהות לאומית נתפס כבעייתי, מאיים או עמוס סתירות פנימיות, כמו במקרה של הערבים אזרחי ישראל, אנשים נוטים לחפש זירה חלופית המממשת לפחות חלק מהמאפיינים של החוויה הלאומית. עזמי בשארה טוען כי ה"ישראליזציה" של הערבים בישראל היא "תהליך של היערכות תרבותית ופסיכולוגית להשלמה עם מעמד של אזרח למחצה מחד גיסא וקבוצה למחצה מאידך גיסא". תהליך זה, הוא טוען, אינו רק אינסטרומנטלי אלא קשור בגורמים אחרים ובהם השתלבות בשוק הישראלי וחשיפה לתקשורת הישראלית. יחד עם זאת, טוען בשארה, אימוץ הדפוסים התרבותיים והמעורבות בפוליטיקה הישראלית אינם מתורגמים לגאווה לאומית משותפת עם אזרחיה היהודים של המדינה. אך מכיוון שהזהות הפלשתינית נתפסת כלא-עקבית עם הזהות הישראלית הלטנטית, מתפתחות זהויות אחרות, "לא לאומיות", כמו הזהות הדתית או החמולתית, כדי לספק את הצורך הרגשי בגאווה והשתייכות. אך נראה כי הפנייה אל העדה הדתית או אל המשפחה אינה יכולה להיות תחליף-לאומיות מספק. ל"קהילות המדומיינות" המודרניות, המדגישות אחדות של תרבות ושפה, קשר לטריטוריה ומוצא משותף, יש ייצוגים ויזואליים וקוליים קונקרטיים, כמו הדגל וההמנון, והן מממשות עצמן בעיקר באמצעות התחרות עם קהילות אחרות. התחרות הזאת מאפשרת ללאומיות לכונן עצמה בזירה דרמטית, יוצרת-ריגוש ומתח, והיא כרוכה במידה רבה של אי-ודאות. בכך שונה ההשתייכות הלאומית מההשתייכות הדתית או המשפחתית. למרות המגמות הטרנס-לאומיות של סוף המאה העשרים, השיח הלאומי עדיין דומיננטי ובעל השפעה. ארגונים עולמיים רבים, תחרויות ספורט חשובות, ואפילו רבים מערוצי הכבלים, מבשרי הגלובליזציה, בנויים על בסיס היחידה הלאומית. ה"דימוי" של הקהילה כולל גם דימוי שלפיו רוב האנושות משתייכת לדגל מסוים, וכל אחד צריך דגל משלו. אדם ללא שיוך לאומי חש בעולם כזה כאדם לא ממומש. חוסר היכולת לחוש הזדהות עם הדגל הישראלי או הפלשתיני מוליד פתרונות יצירתיים. אחוות אוהדי מכבי חיפה או הפועל תל אביב, הדגלים והשירים, מאפשרים לאוהד הערבי לחוות חוויה מעין-לאומית, הכוללת מאפיינים של החוויה הלאומית: אחווה אופקית מדומיינת, לא היררכית, בין המונים; זירה תחרותית בין גברים; ייצוגים ויזואליים קונקרטיים ודרמטיים של הקולקטיב. האהדה לקבוצה פותחת לאזרח הערבי פתח להיות נאמן לדגל כלשהו בלי שייתפס כבוגד או כקיצוני בצד זה או אחר. לכן, לאזרחי המדינה הערבים, יותר משהכדורגל הוא זירה לביטוי גאווה לאומית, הוא תחליף לה. לבסוף, אי אפשר שלא להתייחס ליציע הכדורגל כשדה כוח סמוי. סוציולוגים של הספורט כבר עמדו על כך: דווקא הדימוי הא-פוליטי של הספורט הוא המאפשר לו לשמש כלי פוליטי רב-עוצמה. הקשר בין ההצבעה למפלגות ציוניות לבין המעורבות באיצטדיון עשוי להראות, במבט ראשון, כאישור לתיאוריות ה"אופיום להמונים" הרווחות בעניין תפקידו של הספורט בחברה המודרנית, במיוחד אם נזכור שהכדורגל נתפס בשנות השישים, על-ידי ממשלת ישראל וההסתדרות, ככלי פוליטי להשגת "שקט תעשייתי" ולגיוס תמיכה פוליטית ביישובים הערבים. ההוגה המרקסיסט ז'אן-מארי ברוהם טוען שהספורט ממלא תמיד תפקיד אינטגרטיבי ולא כלי להתנגדות. לדעתו, תופעה זו קשורה במאפיינים אינהרנטיים של הספורט ואינה תלויה בהקשר הפוליטי שהוא פועל בו. הספורט נשען על אידיאולוגיה אופטימית של התקדמות ליניארית אין סופית. התקדמות יכולה להוביל רק לשיפור ולכן הספורט יוצר אשליה של העדר מגבלות מבניות, ומספק אישור ולגיטימציה לסדר החברתי הקיים ומעניק יתרון פוליטי למי שמספק אותו. גם אם ההכללות של ברוהם גורפות ואינן עומדות תמיד במבחן העובדות ההיסטוריות, קשה להתעלם מכך שהניבוי הנגזר מהתיאוריה שלו מתגשם להפליא במקרה של האוהדים הערבים בישראל. הנוכחות באיצטדיון וההתעטפות באידיאולוגיה הספורטיבית הנלווית הן רקע מתאים ליצירת אשליה שגבולות אתניים ולאומיים אינם מהווים מחסום. * * * לפני אזרחיה הערבים-פלשתינאים של ישראל עומדים מחסומים רבים, פורמליים ולא פורמליים, המגבילים הן את נגישותם למשאבים הקולקטיביים והן את יכולתם לחוש שייכות לציבור הישראלי. ביציע האיצטדיון, כזירה מריטוקרטית וליברלית, נפתח להם שער של שוויון הזדמנויות יחסי. ההתלהבות שבה בחרו להשתלב בזירה נדירה זו, והיקפה של האהדה לקבוצות הישראליות הבכירות, מלמדת על עומק השאיפה להשתייך ולהשתלב. כאשר רק ניתנת הזדמנות נדירה להיחלץ מהעמדה השולית, מתוך תחושה של כוח (בשל הצלחתו של הכוכב הערבי), אזרחים ערבים רבים עטים עליה. למרבה הצער, זירת הכדורגל היא רק מובלעת של השתלבות. האוהדים הערבים של מכבי חיפה נוטים אולי להצביע למפלגות ציוניות, וכוכבים ערבים אולי זוכים למידה של ניעות אישית ושילוב בפוליטיקה המקומית, אך בזה מסתיימת השפעת הכדורגל על מעמד המיעוט הערבי בישראל. בניגוד לדימוי התקשורתי של הכדורגל כזירה אלימה ובלתי סובלנית, דווקא שם ניתנת למיעוט זה תחושת השתייכות, שוויוניות ושותפות גורל עם הרוב היהודי, בשונה מכל זירה אחרת בישראל. עם זאת, הליברליזם היחסי של הכדורגל לא זולג לזירות אחרות. המחקר שעליו מבוסס מאמר זה נעשה לפני אירועי סתיו 2000, שבו נורו למוות 13 מפגינים ערבים בידי משטרת ישראל. לאירועים אלה יהיו ודאי השלכות מרחיקות לכת על היחסים שבין המיעוט הערבי לרוב היהודי, אך קשה לנבא מה תהיה השפעתם על היקף האהדה לקבוצות הכדורגל הישראליות הבכירות. הזדהות האוהדים הערבים עם הקבוצות האלה היא, בעת ובעונה אחת, תוצר של הנסיבות ומשאב לצורך תמרון והישרדות במציאות חברתית מורכבת. זוהי הזדהות המאפשרת לאזרח הערבי להבליט את זהותו כאוהד "מכבי" או "הפועל" ולהצניע את זהותו כפלשתינאי. הייאוש עלול להוליד, בטווח הארוך, נסיגה מן הזירות הישראליות. ההתקוממות של הערבים בסתיו 2000 ביטאה אמנם הזדהות עם המאבק הפלשתיני בשטחים, אך יותר מכך היא שיקפה ייאוש מחיפוש חלונות שדרכם יוכלו להיכנס ולהתקבל כאזרחים שווי זכויות במדינה המצהירה השכם והערב, להלכה ולמעשה, שהיא אינה מדינתם. הכדורגל היה חלון כזה, חלון שרבים מהאזרחים הערבים ייחסו לו חשיבות ומרכזיות. התגובה הקטלנית של משטרת ישראל עודדה מגמות הסתגרות והתבדלות, וייתכן שאלה יבואו לידי ביטוי גם ביציעי קריית אליעזר ובלומפילד. אך ייתכן כי המצוקה המחריפה תגביר דווקא את הצורך של האזרחים הערבים לשמור על אותה מובלעת של יחסים נורמליים עם היהודים ולא במהרה הם ייפרדו מהיציע. מקורות
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
