הלץ, או "שברו את הכלים וכן משחקים" מחברת: רונית חכם

חזרה3

לפני שנים רבות הגיעה קבוצה של שחקנים נודדים לעיירה קטנה שליד העיר נאפולי שבאיטליה. זו הייתה עונת הבציר, ועל-פי מסורת עתיקה נהגו תושבי העיירה להשתכר ולהתהולל בתקופה זו. הם היו שמים זרים לראשם, מתחפשים, שרים בקולי-קולות, מנבלים את פיהם, מתבדחים, ומציגים את אותן הצגות שהיו אבות אבותיהם מציגים מדי שנה באותה תקופה. כאשר הגיעה קבוצת השחקנים לעיירה, הכו אותם בוצרים שיכורים. אחד הבוצרים נתן להם מכות רצח. קראו לו פוצ'יו. פוצ'יו בלט לא רק באגרופיו, אלא גם במראהו המגוחך: היה לו אף ארוך, כרס שמנה וחטוטרת על גבו. הוא הצחיק את הצופים במחזה עד דמעות.

השחקנים המוכים עזבו את העיירה בבושת פנים. לאחר שהתאוששו מהמכות המשיכו במסעם לעיירה הבאה, ובדרך עלה במוחם רעיון. הם חזרו אל העיירה שהוכו בה, והציעו לפוצ'יו להצטרף אליהם ללהקה. פוצ'יו הסכים
והחל להופיע בהצגותיהם בדמות הלץ המרביץ. מאותו יום זכתה הלהקה להצלחה אדירה. קהל הצופים היה שואג בצחוק למראהו של פוצ'יו, שהיה מעניק מכות לשאר הדמויות בהצגה.

עברו שנים. פוצ'יו נפטר. שחקן אחר בא במקומו, אך הוא לא נראה כמו פוצ'יו. כדי להמשיך לשחק את תפקידו של פוצ'יו, הוא לבש מסכה עם אף ארוך, הדביק חטוטרת לגבו, ריפד לעצמו כרס ושינה את שמו לפולצ'ינלה.

דמותו של הלץ פולצ'ינלה התפרסמה ברחבי איטליה, וזכתה לפופולריות רבה. שחקנים אחרים אימצו לעצמם את הדמות, העתיקו את המסיכה, עשו את אותם תעלולים והרביצו מכות הגונות לשאר הדמויות. כך נעשתה דמותו של פוצ'יו בת-אלמוות.

חוקרים מצאו כי לדמות הלץ מקורות קדומים מאוד - בקומדיות שנכתבו ביוון וברומי הקדומות. אחד מכותבי הקומדיות הראשונות הידועות לנו הוא אריסטופנס היווני. בקומדיות שלו, האלים מופיעים כדמויות נלעגות ומטומטמות. כותב על כך אריה זקס בספרו "שקיעת הלץ":

"במחזה 'שלום' מואס הגיבור הקומי במלחמה. לא מתוך אידיאליזם הלילה, אלא משום שהמלחמות מפריעות לו במסחר ובתענוגות... הוא כורת ברית שלום פרטית עם האויב ובכך שם ללעג את האלים."
(מתוך "שקיעת הלץ")

הלץ פשט ולבש דמויות רבות בתרבות האנושית, ואפשר למצוא את עקבותיו בדמותו של צ'ארלי צ'פלין, בקולנוע של המאה ה-20. לדמות הלץ הייתה עדנה בעיקר באירופה במאות ה-16 וה-17. במשך אותן מאתיים שנה נדדו באירופה להקות שחקנים שהציגו קומדיות, על-פי מסורת שהתפתחה באיטליה, ונקראה קומדיה-דל-ארטה. פירוש השם הוא - תיאטרון של שחקנים מיומנים ומקצועיים. לכל שחקן בקומדיה-דל-ארטה הייתה דמות קבועה, והוא שלט היטב בכל מאפייניה: בתעלולים, במעשי הקרקסנות שלה ובסגנון הדיבור המיוחד לה. לכל דמות הייתה מסינה מסוימת, והשחקנים היו מאלתרים את תפקידיהם בתוך סיטואציות נתונות וידועות מראש. הקהל הכיר היטב את הדמויות ואת המצבים שנקלעו אליהן, ואף את הטקסטים, שאמנם היו מאולתרים אך היו חוזרים על עצמם.

באותה תקופה הופיעו גם תיאטרוני בובות באותו סגנון ולבובות היו דמויות דומות. אחת הדמויות הבולטות בקומדיה הייתה דמותו של פולצ'ינלה, שעוצבה על-פי דמות הבוצר האיטלקי הלץ. אך לא רק באיטליה הופיע הלץ פולצ'ינלה. בצרפת הוא נקרא פולצ'ינלו, ובאנגליה הוא נקרא פאנץ'.

כמאתיים שנה היו להקות שחקנים או בובונאים מעמידים במה מאולתרת בכיכרות הערים ובשווקים, מופיעים לפני קהל מכל הגילים ומכל שכבות האוכלוסיה, ומציגים את אותן קומדיות. הקהל היה משתתף פעיל בהצגות, מעיר הערות ונותן עצות לדמויות שהכיר.

1. זקס אריה, שקיעת הלץ, עיונים ומחזות על-פי מקורות דתיים, בהוצאת האוניברסיטה העברית, וספריית פועלים, 1978.


2. Byron Michael, Punch in the Italian Puppet Theatre, Centaur Press, 1963