![]() |
|||||||||||||||||||||||||||||||
עמוד הבית > אמנויות > אמנויות הבמה |
|||||||||||||||||||||||||||||||
לפני שנים רבות הגיעה קבוצה של שחקנים נודדים לעיירה קטנה שליד העיר נאפולי שבאיטליה. זו הייתה עונת הבציר, ועל-פי מסורת עתיקה נהגו תושבי העיירה להשתכר ולהתהולל בתקופה זו. הם היו שמים זרים לראשם, מתחפשים, שרים בקולי-קולות, מנבלים את פיהם, מתבדחים, ומציגים את אותן הצגות שהיו אבות אבותיהם מציגים מדי שנה באותה תקופה. כאשר הגיעה קבוצת השחקנים לעיירה, הכו אותם בוצרים שיכורים. אחד הבוצרים נתן להם מכות רצח. קראו לו פוצ'יו. פוצ'יו בלט לא רק באגרופיו, אלא גם במראהו המגוחך: היה לו אף ארוך, כרס שמנה וחטוטרת על גבו. הוא הצחיק את הצופים במחזה עד דמעות. ![]() באנגליה נמשכת עד היום אותה מסורת של תיאטרון בובות. הבובות נקראות פאנץי וג'ודי, והן בדרך-כלל בובות כפפה. ההצגות הללו מתקיימות בגנים ציבוריים, באולמות ובתכניות טלויזיה. לפאנץ' יש אף ארוך, חטוטרת, וכרס. הוא מרביץ והורג בעזרת מקל או מערוך אשר בידו. הוא אינו בוחל בשום מעשה שפל - הוא משקר, מרמה, ושודד. הוא התגלמות הרוע. יש לו קול צווחני כמו של תרנגולת שחוטה. את הקול מפיקים הבובונאים בעזרת מכשיר שהם מחזיקים בפיהם ומדברים דרכו. (אפיון זה של הקול בא בוודאי ממשמעות השם פולצ'ינו באיטלקית - תרנגולת.) הנה קטע מתוך הצגה מסורתית של פאנץ' וג'ודי: ג'ודי: איפה אתה מר פאנץ'? פאנץ': רק רגע, אני כבר בא. אני רק לובש את המכנסיים . הנה אני. איפה את ג'ודי? ג'ודי. ג'ודי. בואי כבר. מה הרעש הזה ? ג'ודי: (נכנסת) התינוק בוכה. פאנץ': תני לי אותו אני אפסיק לו את הבכי. תינוק רע שכמוך. תפסיק לעשות את הרעש הזה. (פאנץ' מכה את התינוק) פאנץ': הנה כך. זה ירדים אותך. (ג'ודי מכה את התינוק) ג'ודי: וגם זה . (התינוק מת. פאנץ' זורק את התינוק המת) פאנץ': זהו זה. גמרנו. ג'ודי: רשע שכמוך, מר פאנץ'. אני אכה אותך במערוך שלי. (ג'ודי מרימה את המערוך כדי לחבוט בפאנץ'. פאנץ' חוטף את המערוך מידה) פאנץ': איזה מערוך גדול ויפה. תודה ג'ודי. עכשיו יש לי במה להכות אותך. (פאנץ' חובט בג'ודי. ג'ודי מתה.) פאנץ': זהו זה. גמרנו. (נכנס הכלב) פאנץ': שלום, טובי. איזה שיניים חדות ומבריקות יש לך. (הכלב מריח את ג'ודי) פאנץ': ג'ודי רק נחה. (הכלב מתנפל על פאנץ, ונושך את אפו) פאנץ': אוי, אלוהים אדירים. אפי המסכן. מהר, קראו לרופא. (נכנס הרופא) פאנץ': רופא. רופא. טובי נשך אותי. רופא: אין לי משקפיים. (הרופא מסתכל על כף הרגל של פאנץ') פאנץ': האף אמרתי. לא הכף. רופא: אני הולך להביא תרופה. (הרופא מביא תרופה) רופא: הנה מר פאנץ'. התרופה הזאת תרפא אותך. (פאנץ' חובט לרופא על הראש) פאנץ': והמכה הזאת תפיל אותך. (הרופא מת ליד ג'ודי) פאנץ': תישאר שם ליד ג'ודי. זהו זה. גמרנו. (נכנס שוטר) פאנץ': אוי, אלוהים אדירים. הנה בא שוטר. שוטר: (מביא עמוד תלייה) עכשיו, פאנץ' הרשע, נתלה אותך כאן. פאנץ': (מקרב את ראשו לחבל התלייה) אולי תראה לי איך מכניסים את הראש? (השוטר מראה לפאנץ' איך מכניסים את הראש לחבל התלייה) שוטר: הנה כך, מר פאנץ'. פאנץ': אני מבין. שאמשוך את החבל? למשוך כך? (פאנץ' מושך בחבל התלייה והשוטר מת) פאנץ': זהו זה. גמרנו. לא נשאר פה אף אחד. אני אבשל לי נקניקיות. (מתקרב תנין) שוטר, רופא וג'ודי: תיזהר מר פאנץ'. התנין בא. פאנץ': אין פה שום תנין. (התנין אוכל את הנקניקיות.) שוטר, רופא, וג'ודי: בטח שיש פה תנין. הוא אוכל לך את הנקניקיות. פאנץ': (רואה את התנין) תנין חזיר. הנה באה המנה האחרונה. (פאנץ' חובט בתנין) הנה באה הרפרפת, (חובט), רפרפת מתקתקת (חובט). (התנין מת) פאנץ': זהו זה. גמרנו. וזה גם סוף הסיפור. הקומדיה והלצים שלה שמים ללעג את כל מוסדות החברה: את השוטר, את השופט, את הרופא, ואף את מוסד המשפחה. גם בדרמה הדתית, שייצגה את מסריה של הכנסיה בימי-הביניים באמצעות הצגות מוסר ומיסטריות, הופיעו לצים. באמצעותם נתנה הכנסיה את ההזדמנות ללעוג ולצחוק לערכים המקודשים לדת. הלצים כולם, הן בתרבות החילונית והן בתרבות הדתית, ניחנו בערמומיות ובטפשות. מעשיהם הם מעשי תעלולים, המראים כושר המצאה יוצא דופן. מצד אחד, הלצים מוצגים כיצורים נחותים מבחינה חברתית ומעמדית. הם אינם מסתגלים לסדרי החברה. מצד שני, חוסר ההיגיון שלהם מעניק להם עליונות כלשהי. הם מצליחים ל"סדר" אנשים אחרים. הם שמים ללעג את הסדר המקובל והמקודש על-ידי החברה. דוגמאות מפורסמות ללצים כאלה הן טיל אוילנשפיגל ונסאר א-דין. הלץ הוא קל דעת, שוטה ורשע ודרכו באים לידי ביטוי הרגשות האנטי-חברתיים המצויים בכל אדם. הלץ מבטא את החלק הלא-תרבותי שבנו, שאנחנו מרסנים בדרך-כלל. לכל אחד מאתנו יש לעתים דחף להרע, להפר את הכללים ולסטות מהמקובל. כל אחד מאתנו, בדרכו, אף עושה זאת. הלץ מזכיר לנו כי כולנו לפעמים שוטים וחוטאים, ולפעמים "רעים" ומורדים. הלץ הוא דמות מכוערת בדרך-כלל, דמות של מורד הפורץ את גבולות המותר והאסור. כשהוא עושה את מעשיו המתועבים הוא מעורר בנו צחוק. לצחוק יש תפקיד חשוב - הוא משחרר את המתח הקיים בנו בשומרנו על המסגרת של המותר והאסור. וכך, לרגעים, אנחנו מזדהים עם הרע, עם האסור. הצחוק משחרר בנו את הלחצים המצטברים בתוכנו בעקבות ההדחקה של יצרים אפלים. כאשר אנו צוחקים אנו משתחררים, ולו רק לרגע, מהלחץ של איסור פריקת עול וכניעה ליצר. מאז ומתמיד התירה החברה את הפורקן הזה ויצרה הזדמנויות לכך. למשל - המסורת הקשורה בחג פורים. החג נותן הזדמנות להתחפש, להשתכר ולהתהולל עד-לא-ידע. בעבר נהגו להציג בפורים קומדיות, שנקראו "פורים שפיל", שהיו דומות לקומדיה-דל-ארטה (והן אמנם נוצרו באותה תקופה ובאותה סביבה תרבותית). יש עוד תרבויות שקיימת בהן מסורת דומה לחג הפורים. למשל, מסורת הקרניבלים, המתירים עולם של אשליה ואנרכיה. זהו עולמם של הלצים, שאילו היה מתממש הייתה החברה הופכת לתוהו ובוהו. ביבליוגרפיה:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|